הם? הם החדשים פה. לא כדי להתקרב אליהם..

כתבתי שאני אמשיך אתמול, אבל לא היה לי זמן.. אבל, היי, הפרק הקודם היה ארוך!

~

נ.מ. דמבלדור

היה משהו מוזר בילדים האלה.

חוץ מזה שהם חצי-אלים.

אני לא יודע לצביע בידיוק מה, חוץ מזה ש.. טוב, היו להם שרביטים מוזרים.

לחלקם.

עץ טקסוס. העץ שממנו עשוי שרביט של וולדמורט.

השרביט מותאם לך. לנשמה שלך.

אני יודע טוב מאוד למה השרביטים של הארי ושל וולדמורט תאומים.

אם יש משהו משותף לשרביטים, יש משהו משותף לקוסמים שהשרביטים שייכים להם.

יש בין הארי ובין וולדמורט הרבה דברים משותפים. אפילו חלק מהנשמה.

אבל בין וולדמורט ובין פרסי?

ובכלל, שרביט עשוי עץ טקסוס הוא בדרך כלל שרביט אפל. ונדיר.

תיאור שמתאים לוולדמורט.

ומלחמות עקובות מדם? 

כירון סיפר לי משהו בנוגע למלחמה. היה בקולו משהו שמרמז על: עזוב, לא תרצה לשמוע.

המחשבות מתערבבות לי בראש.

לג'ייסון היה שרביט מעץ ערבה.

שרביט נדיר. בשביל קוסמים מוצלחים במיוחד.

ולאנבת'.. לקח הרבה זמן למצוא שרביט.

אבל השרביט של פרסי עדיין מדאיג אותי.

נ.מ. הארי

עכשיו אני מבין למה הרמיוני חשדה בהם. מלחמות עקובות מדם?

ויש עוד משהו שאני לא מבין, למה דמבלדור נראה קליל כל כך?

במשך כל הארוחה בהיתי בהם וניסיתי להבין מה יש בהם.

לא הצלחתי.

"הארי, קח אותם" הרמיוני עצרה את מחשבותי והצביעה בראשה עליהם.

"לחדר המועדון. הסיסמה היא 'הלביאה'"

גיחכתי. זאת הסיסמה? 

קמתי, והלכתי אליהם.

"בואו, אני אלווה אותכם לחדר המועדון של גריפינדור."

הם קמו. 

עלינו במדרגות, ולא דיברנו בכלל, פרט לזה שהזהרתי אותם לפני מדרגות חסרות.

אנבת' שברה את השתיקה.

"הרמיוני אמרה לך לעשות את זה, נכון?"

לא עניתי. היא המשיכה.

"היא היחידה שאכפת לה מאיתנו."

הבטתי לתוך העיניים שלה. הן אפורות כמו סערה.

והן משדרות כל כך הרבה כעס.

אבל גם.. גם עוד רגש שלא הצלחתי לזהות.

המשכנו לעלות.

הגענו, ועצרתי מול התמונה של האישה השמנה.

"סיסמה?"

"כדי להכנס לחדר המועדון צריך לומר סיסמה. הסימה היא: 'הלביאה'."

האישה השמנה זזה ואנחנו נכנסנו.

כולם כבר היו שם. נראה שלקח לנו יותר זמן משציפיתי.

"אתם.. זה חדר המועדון של כולנו. אתם יכולים לשבת.."

ארבעתם התיישבו על ספה, אחד ליד השני,

וכמעט שלא זזו, בזמן שכולנו מתלחשים.

לאחר מכן, אחרי שההתלחששוית נרגעו,

הרמיוני הזמינה את אותם לטאקי מתפוצץ, וגם אותי ואת רון.

שיחקנו די הרבה משחקים.

"מאוד מאוחר," נזכרה הרמיוני להגיד לנו.

"בואו נלך לישון."

כולנו הנהנו.

"פייפר, אנבת', אני אלווה אותכם למעונות הבנות. הארי, רון, תלוו את פרסי וג'ייסון למעונות הבנים."

בלית ברירה לקחנו אותם למעונות.

תפסנו מיטות.

רון נרדם כמעט מיד.

ג'ייסון ניסה לישון,

ופרסי היה שקוע במלמול טירוף. זה היה די מטריד.

אני עצמי הייתי פחות עייף. הבטתי בהם.

עברו כמה דקות. ג'ייסון נרדם.

עברו עוד כמה דקות. לא קרה כלום. 

ואז פרסי התיישב במהירות במיטתו, כמי שנראה מתעורר מסיוט.

העיניים שלו היו פעורות לרווחה, והוא אפילו לא מצמץ.

ניסיתי להמשיך לבהות בו, ללא הצלחה.

פשוט קמתי. לראות מה קרה לו.

הוא לא הגיב לזה שעמדתי ליד המיטה שלו.

נגעתי בו. הוא לא הגיב.

אז פשוט העצתי את מבטי בעיניו.

הן היו ירוקות. ירוקות טורקיז, כמו הים.

ראיתי בעיניו סבל. חרטה.

ואז נמאס לי לבהות בו, וחזרתי למיטה שלי לישון. כעבור כמה דקות נרדמתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא