חסר בית

אוזניו של דניס היו אטומות. ידיו רפויות. גופו אינו זז. אך עיניו ראו. דניס ראה את התיקרה החולפת, ביזמן שזאס הרחיף אותו. הוא ראה את השמיים לפתע, עצים, שיחים ו... הוא נפל על האדמה. הוא היה ביער האסור. דניס ראה משהו חולף מעליו. הוא הרגיש שהכוח שלו אוזל. ת'רסטל קטן הופיע מעליו ובחן אותו. הוא ריחרח אותו, שם עליו רגל, ודחף. דניס היתגלגל קצת. פחד אחז בו. הוא ניסה לזוז, אך לשאו. עוד ת'רסטלים סקרניים ניגשו לבדוק מה זה. הת'רסטל הקטן נהם בחוזקה מין נהמה צרודה ומיסכנה. יצור גדול הרבה יותר ניגש לשם. הם נהמו אחד על השני. דניס הרגיש את הצמא, הרעב והעייפות מנסים לשאוב אותו אל המוות. הוא הזיז את האישונים שלו מצד לצד בחוזקה. עיניו של דניס החלו להיסגר. הוא היה כבר חצי מעולף. קור מילא אותו. הוא שקע אט אט אל האפלה....

“אוו!” צעק מישהו. דניס פקח את עיניו. הכל היה מטושטש. הוא ניסה להרים את ידיו, אבל לא הצליח. התחושה המוזרה חזרה אליו. דניס ניסה להבין היכן הוא. עד כה לא קלט את זה, אבל עכשיו הבין שהוא שוכב תחת סדין לבן. מה שהיה מוזר, זה שהסדין כניראה לא שימש כשמיכה, כי הוא חיסה את ראשו, ובעצם, את כל גופו. מישהו תפס במיטטו ומשך. מיטה מיתגלגלת. כמו של מתים. דניס ניסה לומר משהו אבל לא הצליח להוציא הגה. משב רוח גדול עבר עליו. כניראה הוציאו אותו החוצה. אבל, למה?. דיבורים רבים נישמעו. המוני ילדים היו במקום שבו הייתה המיטה. דניס לא הבין מה קורה, והפחד חזר אליו. לפתע נישמע קולו של המנהל, וכל הדיבורים ניפסקו. הו יופי, חשב דניס. המנהל יוציא אותי מפה בטוח. אבל הסדין לא הורם. פרופסור דמבלדור נאם נאום קצר מאוד. אחריו נשמעו כמה בכיות, ואז... סוף סוף! הסדין הורם, ופניה של מינרווה מקונגל היתגלו. עיניה היו נפוחות ואדומות, וידיה רעדו. האגריד, המורה הענק, ניגש אל דניס. הוא לא הבין למה הם אינם מדברים איתו. הוא ניסה שוב לזוז, אך לא הצליח. האגריד אסף אותו בזרועתיו. הוא חלף על פני התלמידים. כשדניס היסתכל על כולם, היה קשה לפספס שהם בהלוויה. כולם לבשו שחור, כמה בנות בכו בשקט, ולא מעט בנים נעצו בדניס מבט קפוא. “נגה!” ניסה דניס לצעוק כשחלפו לידה, אבל היא המשיכה לשבת ולבכות. ואז נפל לו האסימון. הם בהלוויה שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא