קסם

הפרק מוקדש לromione11

 יואוו, נמאס לי מהחלום הזה! אנחנו כבר חודשיים אחרי הלימודים ובמשך שלושת השבועות האחרונים יש לי את אותו החלום: אני הולכת במסדרון ופתאום כל התלמידים מפנים

את המעבר לנער שהטיל את קללת הקרושיאטוס (אני יודעת איך קוראים לקללה וגם מה היא גורמת, שאלתי את פרופסור סלהגורן, הוא מת עליי) בערב הראשון על הנער השני, והוא מכוון

אליי ויורה עליי את הקללה הזאת. אני צורחת ואז איכשהו הקללה יוצאת ממני וחוזרת אליו ושנינו מתעלפים. ואז אני מתעוררת. כבר התחלתי לפחד ללכת לישון. לילי כל הזמן אומרת 

לי שאני נראית חיוורת. *צלצול*. טוב יאללה, אני חייבת לזוז, יש לי טונות שיעורי בית. פתאום באמצע אחד מהמסדרונות כל התלמידים נצמדו לקירות. התחלתי להזיע. לא, זה לא קורה לי!

ניסיתי להיבלע כמה שיותר בקהל, אבל הוא כבר ראה אותי. שני נערים משכו אותי אל מול הנער שכיוון אליי שרביט. הוא אמר לי:" עכשיו את הולכת לראות מה קורה למי שמתערב בעיניינים שלי. 

קרושיו!". צרחתי. הרגשתי כאילו מצמידים לי ברזלים מלובנים לגוף. התפללתי שיבוא איזה מורה. ניזכרתי שבחלום הקללה יצאה ממני. ניסיתי להתרכז והרגשתי כאילו יש לי משהו חם באזור החזה

וראיתי שהקללה יצאה לי מהחזה ושהיא עפה לכיוונו. הוא לא הספיק להתגונן מרוב הלם והקללה פגעה בו. הספקתי לראות אותו מתעלף ולשמוע את לילי ועוד מישהו צועקים "סוזן!"  לפני 

שהתעלפתי בעצמי. 

********

התעוררתי במרפאה. הסתכלתי לצדדים וראיתי שמצד אחד לילי יושבת כשהיא מכסה את העיניים שלה בידיים. מהצד השני שלי ראיתי את הנער שקיללו אותו בערב הראשון יושב לידי 

ומחזיק לי את היד. רגע, מה?! הוא מחזיק לי את היד??? מישהו מוכן להסביר לי מה-?  "סוזן, התעוררת!" לילי חיבקה אותי לפני שהיה לי הזדמנות לומר משהו. אחרי שהיא שיחררה 

אותי אמרתי: "אז... כמה זמן אני פה?" לילי ענתה לי: " שלושה ימים". גנחתי. "אז זה אומר שיש לי טונות חומר ושיעורי בית להשלים, אה?" לילי והנער צחקו. "ת'אמת, המורים לא 

נתנו הרבה שיעורי בית, וגם את ממש טובה, את תצליחי להשלים הכול תוך חצי שעה. ואם כבר מדברים, אז רק שתדעי שטוהר וסוורוס היו פה אתמול ושלשום וגם רובי ואליזבת ואמריקה

(הערת המחברת- חברות שלהן מהשכבה, גם הן בבית גריפינדור אבל בחדר אחר) היו פה וכולם השאירו לך ממתקים בכמות של חצי חנות ממתקים," היא החוותה לעבר הר של ממתקים

בקצה המיטה, "ואני ואשור נמצאים פה כבר מתחילת ההפסקה". הסתכלתי על הנער, שהסמיק. "מתחילת ההפסקה שנגמרת עכשיו". המרפאה של הוגוורטס הגיעה בלי ששמענו והקפיצה 

את כולנו. לילי הסתכלה בשעון וצרחה:" הפסקה באמת נגמרת, אוי אם אני אאחר פרופסור מקגונגל עלולה לכעוס! אני אבוא בסוף היום להביא לך את כל מה שפיספסת, אוקיי סוזן?"

ובלי לחכות לתשובה היא חיבקה אותי ויצאה מהמרפאה. אשור הסתכל עליי והסמיק. בסוף אחרי זמן שנראה כמו נצח שבו גם אני התחלתי להסמיק (בחיי שאני מקווה שאני לא מתאהבת 

עכשיו!) אשור גימגם:" טוב, אהה... אני גם צריך ללכת. ביי" אמרתי לו להתראות והוא הלך. כשאני יוצאת מפה, אני כל כך הולכת לשאול את לילי מה הלך פה! אבל באותו לילה לא 

יכולתי להפסיק לחשוב על אשור.

 ת"ב בבקשה? 

הפרק הקודם		הפרק הבא