נבואת הקסם היהודי

בס"ד

קולולו!!! קונפטי! בלגאנים! מסיבות! הו, איזה איחוד מרגש יהיה לנו בפרק... אולי. ואולי לא. טוב, נענה לשקד כי היא היחידה שהגיבה פה: מה יקרה כשהילל ואיילת יגלו שחיליק חטף את גל ואחינועם? נראה לי שהם כבר יודעים את זה, לא? הוא מעולם לא הסתיר מהם את זה, והם גילו את זה בסוף של "קו מעבר". טוב, לא בסוף בסוף, אבל קצת לפני הקטע הביזארי ההוא שהם חוגגים יום נישואין. וגם לגבי שם המשפחה של יוני, דיברנו על זה בפרק 2 שבו יש ג'יני. זה שאני מעדכן ממש ממש לאט לא אומר שמותר לכם לשכוח את הפרטים הקטנים, אחרת איך תצליחו במבחן?

טוב, חדל חפירות, יאללה פרק! הרבה זמן לא עדכנתי את הפאנפיק הספציפי הזה, יותר מחודש למען האמת, והגיע הזמן לחזור, אם כי אני לא אוהב את השם שלו במיוחד. יש לכם רעיון לשם אחר בשבילו? כדאי לכם להציע שם שאני אחבב במיוחד, כי אולי זה יהיה השם של הפאנפיק! רצוי שיהיה בתבנית ובאופי של שאר סדרת הקסם היהודי, אבל אני לא מגביל אתכם. טוב, ועכשיו באמת, יאללה פרק!

בניין גדול, לבן ומשעמם חיכה לגל, יוני, שאול ועמנואל.

"כולם זוכרים את מה שצריך לעשות היום?" שאל שאול. הם התכוננו ליום הזה, אחד בספטמבר, זמן רב. היום הם יתחילו בתוכנית שלהם שמטרתה סילוק ארבעתם מבית הספר מבלי שיאלצו להיקנס על כך בשום דרך או צורה.

"כן המפקד!" ענה יוני והצדיע, מה שגרם לגל ועמנואל לגחך.

"כולם זוכרים מה עושים אחרי התוכנית שלנו?" שאל שאול.

"מסיבה בבית של עמנואל!" הכריז גל. הם החליטו לא לעורר בעיות, למרות שהם חושדים במהימנותם של קרן ושאר חברי חור הגידגד, וגם בעמנואל. למרות שהם שיתפו אותו בחשדות שלהם, הם עדיין לא בטוחים במה שהם עושים. רק ערב קודם, כששאול, גל ויוני שכבו במיטותיהם בחדר של שהוקצה לשלושתם בבית המחסה של קרן, הם דנו על כך.

"עמנואל בין כה יודע מה אנחנו חושבים, ככה שאם באמת יש איזושהי בעיה, ואם באמת חור הגידגד הוא לא מה שהוא הצהיר בפנינו שהוא, עמנואל כבר מזמן היה מסגיר אותנו והיינו חוטפים," אמר שאול, "העובדה ששום דבר מזה לא קרה לנו נותן לי סיבה טובה חשוב שאין בעיה כזו ושחור הגידגד הוא באמת מה שאנחנו חושבים שהוא, למרות הפאק באמינות שבטח יש לו הסבר אחר."

"אני נוטה להסכים עם שאול," אמר יוני.

"אבל זה עדיין כל כך לא הגיוני," אמר גל וגירד בסנטרו שסירב להצמיח זקן כלשהו. טוב, נו, הוא עוד צעיר.

"מה הבעיה?" שאל יוני.

"הבעיה היא כל זה, הבעיה היא שאני בטוחשהממסד יודע שחור הגידגד קיים ושקרן משתפת פעולה עם כל מיני אנשים... בעיקר אלה שהיא מסתודדת איתם כל הזמן, ואו שעוררנו את חשדו של עמנואל שבאמת לא ידע כלום ולכן לא קרה לנו כלום, או שעמנואל משתף איתם פעולה והם העדיפו כצעד זהיר לא לעשות דבר כדי לקנות את אמוננו בהם."

"בכל מקרה עדיך שלא נעשה כלום, בטח לא לפני מחר," אמר שאול.

"זה ברור," הסכים גל.

"הממ," המהם יוני משהו לא ברור, אבל נראה היה שהוא מסכים איתם, או שהוא עומד להירדם. אחד מהשניים.

"יוני צודק, כבר מאוחר," פירש גל את דבריו של יוני, "ובכל מקרה זה ברור שמחר לא נעשה כלום, כי אם נערער את האמון שיש להם בנו אז גם אם הם באמת משתפים פעולה עם הממסד וגם אם זו סתם קונספירציה ריקה, אנחנו לא נגמור טוב."

וכך קרה גל, יוני ושאול, יחד עם עמנואל, עמדו בשעריו של בית הספר הקהילתי מוסרות, אותו בניין גדול, לבן ומשעמם.

"שניכנס?" שאל עמנואל, "חם לי."

מסתבר שבאמת לא הייתה להם סיבה לחכות בחוץ, והארבעה נכנסו.

בתוך הבניין, בין מבוכים של מסדרונות, גרמי מדרגות וחדרים, הארבעה כמעט איבדו זה את זה בין מאות האנשים שהסתובבו שם וחיפשו את הכיתה שלהם.

"אוי, מסריח פה מסיגריות," התלונן שאול.

"אתה בטח מתכוון לסיגרמות," העיר יוני.

"לא, סיגריות," התעקש שאול, "זו סיגרמה זמזומית, במקום הצינור האדום יש להם גליל נייר לבן עם טבק בפנים."

"בטח השרת הוא סקיב מסריח שמעשן סיגרמות זמזומיות," התבדח גל, ואז הופתע לראות תלמיד בוגר ממנו מעשן סיגריה מולו.

"יש'ך בעיה?" שאל התלמיד, שהשיער הממש ממש קצר שלו קצת איים על גל.

"לא, הכל טוב," אמר גל, "זה חומר טוב?"

"יותר טוב מהסיגרמה המשעממת שלך, זה בטוח," אמר התלמיד בקול מנומנם משהו, ואז התנגשה בו תלמידה אחרת שהגלימה שלה הייתה בגזרה ובגודל כזה שלא השאיר הרבה מקום לדמיון.

"אה, אורטל, מה ככה?" שאל אותה התלמיד בקול המנומנם שלו.

"שגב, תביא, תביא שכטה," אמרה האורטל הזו.

"ב... בואו נלך למצוא את הכיתה שלנו," ניסה עמנואל לעורר את גל, שאול ויוני שהביטו בשגב ואורטל כמהופנטים, "יש לנו משימה, זוכרים?"

"משימה? משימה..." מלמל יוני בקול מנומנם.

"אה, משימה!" הכריז גל, תפס את יוני ושאול בחולצות וגרר אותם משם, כשעמנואל מנסה ללכת אחריו בלי להיתקל באף תלמיד, מעשן או לא.

"אתה יודע לאן אתה הולך?" שאל אותו עמנואל.

"בטח יש איפשהו רשימה של הכיתות והתלמידים," אמר גל ונעצר מול לוח מודעות, "טוב, זה היה קל מדי."

הארבעה עיינו בלוח המודעות שמולם. היו עליו פתקים רבים שכל אחד מהם היה רשימת שמות של כיתה אחרת, ובראש הדף, מלבד מספר הכיתה, היה רשום היכן היא ממוקמת.

"היי, מצאתי אותנו!" הכריז שאול, "הם הביאו לנו את שמות המשפחה שקרן המציאה לנו."

"ששש... אל תגיד את זה כל כך בקול," הזהיר אותו יוני.

"אוף, למה הכל כאן כל כך מסריח?" שאל גל.

"מה הקשר?" שאל יוני.

"מסריח פה וזה מפריע לי," התלונן גל.

"אז לך תשטוף פנים או משהו," ענה יוני.

"נראה לך? בטח השירותים פה עוד יותר מלוכלכים!"

"אז... אז תתמודד! מה אני יכול לעשות? די כבר! סעמק!" התעצבן יוני, "שיגעתם אותי! אחד צועק בקול מה שהוא לא אמור לצעוק והשני סתם מתוסכל ממורמר!"

"טוב די, בואו," אמר שאול והלך משם, "אנחנו בכיתה ט'2."

יוני וגל הלכו אחרי שאול, ועמנואל הלך אחריהם, מאמין פחות ופחות שהתוכנית שלהם תלך כמתוכנן.

בניין גדול, לבן ומבטיח חיכה לאחינועם ומאיה. ההורה המאמץ של אחינועם, שלום, הקפיץ את אחינועם ומאיה לשם על המרבד המעופף שלו. בין כה וכה הוא עבד בבית הספר מוסרות, אם כי אחינועם ומאיה לא היו בטוחות מה הוא עושה שם.

"תמצאו לוח מודעות שעליו יש רשימות של מי נמצא באיזו כיתה," אמר להם שלום כשירדו מהמרבד המעופף והוא גלגל את המרבד והכניס אותו איכשהו לתיקו הקטן.

ועכשיו אחינועם ומאיה נמצאות לבדן בכניסה לבית הספר מוסרות. מאיה נראית מאוד מאושרת, ואחינועם מאוש מתוחה.

"נו, סיס, יהיה מדהים, אני בטוחה," אמרה מאיה, "בטח אם נהיה שתינו באותה הכיתה."

אחינועם הביטה בגלימה הוורודה והזועקת של מאיה. איך אין תלבושת אחידה לבית הספר הזה שתמנע תאונות אופנה כאלה? אחינועם עוד תגיש תלונה להנהלה בנושא, אבל עד אז עליהן למצוא את הכיתה שלהן.

שוטטות קלה במסדרונות והיתקלות בכמה תלמידים שהטביעו רושם רע מאוד על אחינועם הובילו אותה ואת מאיה לכיתה ט'2, שם הן שובצו.

"מעניין עם מי נהיה בכיתה," אמרה מאיה, "אם יהיו שם בנות, בנים חתיכים, ו-"

"-כן," מלמלה אחינועם מבלי להקשיב למאיה באמת. היא הריצה במוחה את כל מה שתכננה לאותו היום - להיות תלמידה קשובה וממושמעת, כדי שכשתחזור הביתה באותו היום אמה ושלום יהיו גאים בה. היא פתחה את דלת הכיתה הריקה ונכנסה פנימה, מאיה מברברת אחריה.

"יו, מעניין איזו מחנכת תהיה לנו! אומייגאד!" התלהבה מאיה.

"את חושבת שבתי הספר כאן דומים לבתי הספר הרגילים?" שאלה אחינועם, "אמה ושלום-"

"-ההורים שלך," קטעה אותה מאיה.

"אממ... בסדר, תקראי להם ככה," המשיכה אחינועם, "בכל מקרה, הם למדו בעפלי"ם שזה מה שהיה לפני בתי הספר הקהילתיים, וזה שונה מאוד מבתי הספר הרגילים שהיו לנו בבית. מיינו אותם לארבעה בתים שונים, ו-"

"-טוב, אותנו כבר 'מיינו'," אמרה מאיה ועשתה מרכאות באצבעותיה, "לכיתה ט'2. מה את חושבת? לפי מה שיבצו אותנו?"

"אני לא יודעת, בטח לפי אותו היגיון שבו משבצים לכיתות בבתי ספר רגילים אחרים," אמרה אחינועם, "אתה באה לשבת איפשהו?"

מאיה הסמיקה. "את... את רוצה שנשב ב-ביחד?"

"מה, את לא רוצה?" שאלה אחינועם.

"לא, ברור שאני רוצה," גיחכה מאיה, "אני אפילו שמחה. לא משנה, בואי נמצא מקום."

אחינועם הלכה בקלילות לעבר השורה הראשונה והתיישבה בשולחן האמצעי, הקרוב לשולחן המורה. היא הניחה את ילקוטה מתחת לשולחן, הוציאה קלמר אפור ומחברת, שאותה פתחה בעמוד הראשון, מוכנה לכתיבה.

"השיעור עוד לא התחיל, את יודעת," גיחכה מאיה שהניחה את ילקוטה לצד אחינועם בשולחן, "ואנחנו עוד ראשונות בכיתה."

אחינועם לא ענתה. היא הביטה בעט ובמחברת. אמה ושלום אמרו לה שבעפלי"ם היו נוהגים לכתוב בנוצה, דיו וגליון קלף, ושהמחברת והעט היו חלק מהרפורמה של הפיהרר. האחנועם לא הצליחה להבין אם הם מחבבים את הפיהרר או לא, כי מצד אחד הם שיבחו פעולות שהוא עשה, אבל מצד שני הם החמיצו פרצופים כשדיברו עליו, כאילו יש בו איזושהי בעיה. מה שכן, אחינועם ידעה שהם לא יכולים להתנגד לו בגלוי. בכל ערב במחנה תחת היה נערך כינוס מרכזי של כל דיירי מחנה הפליטים, ליד משהו שנראה כמו חצי כיפת בטון גדולה, שבצידה הפנימי היו מסכים שהיו כבויים בכל שעות היממה למעט השעות הראשונות של הערב, אז הם היו נדלקים ופניו של הפיהרר גולד היו מופיעים ומברכים את כולם בלילה טוב. בזמן הזה, היו מגיעים אנשי ביטחון וסופרים את כל מי שנמצא בכינוס הערב, ובודקים שאין הפרות סדר או הצהרות שנוגדות את דרכו של הפיהרר או את הפיהרר עצמו. היה בעייתי להתנגד לו, בלשון המעטה, ואחינועם תיארה לעצמה שהעונש על התקומממות גרוע ממתקן 414.

יוני, גל, עמנואל ושאול פתחו את דלת כיתה ט'2 בשעה 8:00, שמונה דקות לפני השעה הנקובה במכתב. בכיתה כבר היו כמה נערים בני גילם.

"וואו, אחי," פלט גל כשנכנס, "קלוט את הבנות פה..."

נערה אחת, כבת גילו, עם שיער חום קצר וגלימה ורודה בוהקת, הביטה בו בהשתוממות.

"תראה, תראה," אמר שאול והצביע על נערה אחרת.

מאיה הביטה בארבעת התלמידים המוזרים האלה ושאלה את אחינועם בלחישה, "נכון שהם מגעילים?"

"מה?" שאלה אחינועם בחולמנות בזמן שבהתה לה לעבר הלוח, שקועה במחשבות.

"אוך, לא משנה," אמרה מאיה ברוגז.

גל ויוני ישבו בטור הימני ביותר, בשולחן האמצעי. שאול ועמנואל התיישבו שולחן אחד מאחוריהם. בשעה שמונה ושמונה בדיוק נכנסה אישה צעירה ונמרצת שלבשה גלימה הדוקה ושיערה היה אסוף בפקעת הדוקה עוד יותר.

"לשבת כולם," היא אמרה בקול נעים והתלמידים התיישבו, מביטים בה.

האישה נעמדה מאחורי שולחן המורה. על אפה התנוסס זוג משקפיים גדולים מאוד, אולי אפילו מדי, שהגדילו את עיניה שבחנו כל תלמיד ותלמיד בעיון רב.

"בוקר טוב," היא אמרה בקולה הנעים, "שמי כוכבית אלקלעי ואני אהיה המחנכת שלכם השנה," היא אמרה בחיוך ישר שיניים, "אני בטוחה שיהיה לנו ממש כיף ביחד השנה. כמו שאתם בוודאי יודעים, בית הספר הוא התנאי לקבלת טבעת כישוף, שתעניק לכן יכולות לעשות דברים כמו זה."

היא סובבה את אצבע הטבעת שלה באוויר ושלוש פיות קטנות הופיעו וריחפו סביב האצבע שלה.

"וואי וואי," אמר עמנואל בקול, "מה זה?"

"מה זה נראה לך?" ענה שאול בקול רם אף יותר.

"אני מבקשת לשמור על משמעת," המשיכה כוכבית בקולה הנעים, אם כי רעד קל התגנב אליו.

"שמעתם את סולמית," אמר גל, או כמעט צעק.

"בשבילכם אני המורה כוכבית, לא אסבול שום שם אחר!" אמרה כוכבית, והפעם יותר בתקיפות, אבל החיוך לא מש מפניה.

"מה שתגידי," אמר יוני בקול רם, ולאחר המתנה של שנייה הוא הוסיף, "סולמית."

צחקוקים קלים נשמעו בכיתה.

כוכבית לקחה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה לדבר. "אני מבקשת להתנהג יפה, כי מי שלא יתנהג יפה ימצא את עצמו בלי טבעת בעוד ארבע שנים," היא אמרה לבסוף.

"וואי וואי," אמרו עמנואל וגל.

"מישהי פה מאיימת," אמר שאול בקול עבה.

"אני גם אממש את האיום, אז ראו הוזהרתם!" צעקה כוכבית, ונראה היה כאילו ארבעת התלמידים האלה חירבו את מונולוג פתיחת השנה שלה, אך היא מהר התעשתה ושבה לחייך.

"אז כמו שהתחלתי לומר, אני כוכבית אלקלעי. שני ההורים שלי היו מורים אז אפשר לומר שדי נולדתי למקצוע הזה, החיבה להוראה ולחינוך תמיד הייתה בי, ואני בטוחה שנלמד ונתחנך יחד השנה באופן משמעותי. כן, מי רוצה להציג את עצמו?"

מאיה הפנת לאחינועם מבט שואל, כאילו היא רוצה שאחינועם תציג את עצמה. אחינועם לא הגיבה.

גל, לעומת זאת, הגיב גם הגיב. הוא נעמד ואמר בחיוך ממזרי, "שלום, שמי גל, אני גדלתי ברחוב, וכן, אני מניח שההורים שלי הובילו אותי לזה..."

יוני, שאול ועמנואל החלו לצחוק למשמע הבדיחה הזו וסחפו אחריהם את כל הכיתה, מלבד כוכבית הנעלבת ואחינועם שנראתה מזועזעת מהיחס שארבעת התלמידים הפגינו כלפיה.

"כמו שאת רואה, לא היה חינוך טוב ברחוב," המשיך גל לומר לכוכבית, "ואני בטוח שלי ולך הולכת להיות שנה ממש... לא צפויה..."

"בסדר, תשב," הפטירה כוכבית בחוסר סבלנות, "אולי את, עם התלתלים השחורים, תציגי את עצמך?"

אחינועם הייתה בטוחה שכוכבית התכוונה אליה, אבל מסתבר שהייתה שם ילדה אחרת עם תלתלים שחורים שנעמדה והציגה את עצמה. בזמן שהיא דיברה, אחינועם הסתובבה אל הבנים שישבו כמה שולחנות מאחוריה.

"תגידו, מה נראה לכם שאתם עושים?" היא לחשה.

גל נראה מופתע שהיא פנתה אליהם, אך הוא התעשת במהרה ואמר, "זה בסדר, אני יודע שאני אדם אטרקטיבי, אבל אפשר להתנפל עליי אחרי השיעור."

"מה? איכס, לא!" אמרה אחינועם, "אתם תפסיקו לעשות את זה למורה! זה לא בסדר! אנחנו כאן כדי ללמוד!"

"לא, אנחנו כאן כדי להשיג טבעת," ענה לה גל, "וכדי לפגוש בנות יפות כמוך. את רוצה את הנשיקה שלך עכשיו או אחר כך?"

"גל!" צעקה כוכבית שקטעה באכזריות את המתולתלת שהציגה את עצמה, "למה אתה מדבר?!"

"בכנות," ענה יוני במקומו, "דיברנו בינינו כי את פשוט לא מעניינת אותנו."

כוכבית צמצמה את עיניה באיבה. "אתה תיקח את זה בחזרה, מה השם?"

"יוני," ענה יוני.

"יוני, אתה תיקח את זה בחזרה, שמעת?!" צעקה כוכבית וכבר לא הייתה חייכנית ולבבית כבתחילת השיעור.

אחינועם כמעט מרטה את שיערותיה בתסכול. "למה היא נותנת להם במה גדולה כל כך?" היא שאלה בלחישה את מאיה, "היא רק מחזקת אותם יותר!"

"את צודקת לחלוטין," ענתה מאיה שהשתדלה להיראות מזועזעת גם היא.

"למה שהוא ישקר? את אמורה להיות דמות לחיקוי, לא?" שאל עמנואל את כוכבית, "את אמורה לחנך אותנו לומר את האמת."

"אה, ואתה העורך דין שלו? תודה רבה!" התעצבנה כוכבית, שמסתבר שהייתה ממש קצרת רוח.

"מה עם נאמנות ועזרה לחברים? זה לא משהו שאנחנו צריכים להתחנך לפיו?" התפרץ שאול, "מה הבעיה שהוא עוזר לו?"

כוכבית נשמה עמוק. "אתם פשוט מגעילים," היא אמרה.

"ואת פשוט מטומטמת," אמר גל, "כי במקום לענות לנו באופן ענייני את מעליבה אותנו."

"אתה לא אמור לומר דבר כזה למורה!" צעקה כוכבית, ועכשיו כבר הייתה על סף דמעות, "אתה תיענש על זה בחומרה! כולכם תיענשו! ארבעתכם!"

"מה את כבר יכולה לעשות לנו?" שאל שאול בחיוך, והוא נעמד יחד עם עמנואל, גל ויוני.

"אהה!" צעקה כוכבית, "חכה! פשוט חכה!"

היא יצאה בסערה מהכיתה שנהייתה כמרקחה. כל התלמידים בכיתה החלו לדבר ולדון על מה שקרה הרגע, ועל איך ארבעה תלמידים הצליחו לשבור מורה אחת, כמעט כאילו זה היה חיסול ממוקד מטרה...

"זה ממש לא בסדר! לא עושים דברים כאלה לבני אדם! זה גועלי!" מחתה אחינועם באוזני מאיה.

"מה אנחנו יכולות לעשות?" שאלה מאיה.

"אנחנו נדבר עם הבנים האלה, פשוט ארבעה אנשים נוראיים. לא פלא שאחד מהם ילד רחוב, בטח ההורים שלו זרקו אותו ברגע שראו אותו. אדם רע."

בינתיים, גל, יוני, שאול ועמנואל דנו על צעדיהם הבאים.

"לדעתכם זה הצליח?" שאל שאול.

"זה חייב להצליח, ככה תידרכו אותנו, לא?" שאל יוני.

"כן, אבל... זה לא היה קצת טו מאץ', לדעתכם?" שאל גל, "בכל זאת, עומדת כאן בחורה צעירה ואנחנו פשוט הרסנו לה את היום."

"כן, זה באמת לא נעים," הסכים עמנואל, "אבל איזו אופציה אחרת כבר יש?"

"מה, אופציה שלא פוגעת באנשים אחרים? אופציה שלא גורמת לך להרגיש חרא? יש הרבה," הפטיר יוני בחוסר סבלנות.

"אה, נכון," מלמל עמנואל בלי להתווכח.

"כן? כמו מה? דווקא יש לעמנואל נקודה," אמר שאול, "מה אתה אומר, גל? גל?"

גל היה עסוק בלהביט באחינועם שנראתה מאוד לא מרוצה ממה שקרה בכיתה.

"גל, תהיה מרוכז," אמר לו יוני.

"מה? אה, כן," אמר גל, "בכל מקרה, זה נראה כאילו הילדה הזא באה אלינו."

ובאמת, אחינועם ניגשה אליהם. "שלום לך יפה," אמר לה גל באותו חיוך מקודם, "באת לקבל את הנשיקה שלך, אני רואה..."

"שתוק, יא חתיכת דוחה," אמרה אחינועם, "תגידו לי, אתם נורמלים? ככה יורדים על בן אדם? תנו למסכנה הזאת לנשום! איזו התעללות! ממש התעלללות!"

"ומה הופך אותך ללוחמת חופש, גברת?" שאל אותה גל בזחיחות, "את יודעת, לא מספיק להיראות טוב, ואת נראית ממש ממש טוב..."

"אני מבטיחה לך שבעוד ארבע שנים, כשנוכל לבצע כישופים, עם טבעות והכל, אני... אני אהפוך אותך לקרפדה, או מה שקוסמים ומכשפות לא עושים."

"קרפדה?" צחק גל, "את בוצדמית, נכון?"

"אני מה?" שאלה אחינועם.

"בת של זמזומים," מלמל עמנואל בחוסר סבלנות. הוא לא הבין למה גל חייב לזרוק את ההערות הלא נעימות האלה לילדה עם התלתלים השחורים שלא הציגה את עצמה.

"תודה," אמרה לו אחינועם, "אז אני אתנקם בך איכשהו, כי זה מגיע לך. פשוט כל כך מגיע לך שיקרה לך משהו רע."

"אוו, איזה פחד," לגלג גל, "אם באמת יקרה לי משהו רע אני אדע את מי להאשים, תודה לך גברת... איך קוראים לך?"

"אחינועם ליכטר," היא הציגה את עצמה, "ואתה תזכור את השם הזה, כי יום אחד הוא יבוא אליך ו-"

"-תגידי," התפרץ יוני, "זה נכון שחוטפים אתכם ומפרידים אתכם מההורים שלכם כדי שתגיעו לפה?"

אחינועם הביטה בו באיבה. נראה היה שהוא נגע בנקודה רגישה כי היא הלכה ממנו.

"היא קצת לא שפויה," העיר עמנואל אחרי שהלכה.

"תגיד," אמר גל פתאום, "למה הזכרת את הקטע הזה של ההורים והחטיפה? אנחנו הרי יודעים שזה ככה, חלקנו אפילו עברנו את זה."

"כדי להרחיק אותה, אידיוט!" אמר יוני, "מה זה כל המבטים וההערות האלה שאתה שולח לה?"

"מה הבעיה?" שאל גל בתמימות.

"אתה דלוק עליה, אה?" שאל שאול, "אתה זוכר מה התפקיד שלנו בבית הספר הזה, כן? אתה לא הולך להתחיל פה עם תלמידות."

לאחר זמן מה, כוכבית העצבנית שבה לכיתה, מלווה באדם נוסף.

"שלום, אני המנהל של בית הספר מוסרות," אמר האיש ההוא, "בעיקרון הכיתה משוחררת להפסקה, אבל ארבעתכם," הוא הצביע על גל, יוני, עמנואל ושאול, "נשארים כאן איתי ועם כוכבית."

כולם מלבד יוני, גל, עמנואל ושאול יצאו מהכיתה. אחינועם זרקה אליהם חיוך מנצח כשהיא ומאיה יצאו אחרונות וסגרו אחריהן את הדלת.

המנהל הביט כה וכה ובדק שאין שם אף אחד מלבדם, ואז סובב קלות את טבעתו ומלמל "מופליאטו."

"עכשיו מי שנמצא מחוץ לכיתה לא ישמע את מה שיש לנו לומר," אמרה כוכבית וחייכה, אבל החיוך שלה היה קצת שונה ממה שארבעת התלמידים ציפו לראות. הנקמנות הצפוייה לא הופיעה בו, אלא תחושת סיפוק וגאווה.

"עבודה טובה, בנים," אמר להם המנהל.

"מ-מה?" שאל יוני המבולבל.

"יפה, כל הכבוד, הצלחתם במשימה," אמרה כוכבית.

"על מה אתם מדברים?" שאל שאול בבלבול.

כוכבית והמנהל החליפו מבטים.

"אני אספר," היא אמרה, "אני מניחה שלא ראיתם אותי או את המנהל בעבר."

ארבעת התלמידים הנהנו.

"למרות שבשבועות האחרונים היינו שכנים," היא אמרה.

"מה זאת אומרת שכנים?" שאל גל.

"הכוונה היא שאני וכוכבית גרים בחור הגידגד, ואנחנו כאן כדי לסייע לכם לחמוק מבית הספר הזה," אמר המנהל, "ולכן החל מרגע זה אתם מסולקים, אתם כבר לא תלמידים. כל הכבוד."

"מה? אתם- אתם גם חלק מהמורדים בפיהרר?" שאל יוני בבלבול, וכוכבית והמנהל הנהנו. עמנואל נראה מבולבל מכך שלא ראה אותם בעבר, הוא הרי גר בחור הגידגד מיום היוולדו. אבל בחור הגידגד גרים אנשים רבים כך שייתכן שהוא לא זכר את כולם. מה שבטוח הוא שמעכשיו הוא לא ישכח את השניים האלה.

"זאת אומרת שאתם ציפיתם שנעוף מפה? ואתם עזרתם לנו?" שאל גל.

"אנשי חינוך אמיתיים לא היו מתנהגים כמו שהתנהגתי הבוקר," אמרה כוכבית, "הקצנתי את התגובה שלי כדי להוסיף אמינות."

"מנהל בית ספר נקי מאינטרסים לא היה מעיף אתכם על דבר כזה," אמר המנהל, "אבל אני כאן למען הביורוקרטיה, כדי שהשלטונות לא יריחו שמשהו פה מסריח. אחרת הייתי מזמן סוגר את המקום הזה או מחנך אנשים נגד שלטון הפיהרר במקום תוכנית הלימודים הארורה שאגף החינוך של הפיהרר הקצה לנו."

אנחת רווחה בקעה מהפיות של עמנואל, גל, יוני ושאול.

"ואנחנו הרגשנו ממש רע שעשינו לך את זה, המורה, סליחה," אמר גל.

כוכבית חייכה. "לא נפגעתי כי אני יודעת שהתייחסתם אליי ככה רק בגלל משימה שהוטלה עליכם. למזלכם מויינתם לבית הספר מוסרות, שהמנהל שלו הוא שותף לדרך המורדים בפיהרר. מורדים שמויינו לבתי ספר אחרים צריכים לעבוד מאוד קשה בשביל  שיעיפו אותם."

"למה לא סיפרתם לנו? זה היה חוסך הרבה עגמת נפש," אמר גל.

"עדיף שכמה שפחות אנשים ידעו, למען הסודיות," אמר המנהל, "טוב, אני אבטל את הלחש ואודיע לתלמידים שההפסקה נגמרה."

יוני, גל, שאול ועמנואל יצאו מהכיתה ועברו ליד אחינועם.

"נו, קרה משהו רע? הזהרתי אתכם," היא אמרה בחיוך.

"נכון, קרה משהו מאוד רע," אמר יוני, מחייך אף הוא, "העיפו אותנו."

"מה? לא!" הופתעה אחינועם, "למה? זה לא אמור לקרות!"

"רצית משהו רע, נכון?" אמר לה שאול בחיוך.

"מה? לא! לא רציתי משהו כזה! סתם עונש קטן! יו, לא התכוונתי!" אמרה אחינועם במהירות. היא באמת לא ציפתה למשהו כזה.

"איך תרכשו את הידע? איך תהיה לכם טבעת? זה לא יכול להיות! זו טעות!"

"כנראה שלעולם לא נדע, נכון?" אמר עמנואל בחיוך.

גל היה האחרון שעבר לידה. "אם את רוצה לנחם אותנו את עדיין יכולה לתת לי את הנשיקה שלי, אני יודע שאת רוצה," הוא אמר בהרמת גבות כפולה.

"אתה דוחה," ענתה לו אחינועם ונכנסה לכיתה, שם כוכבית ישבה מאחורי שולחן המורה.

"המורה, המורה, זה נכון?" היא שאלה את כוכבית.

"מה נכון?" שאלה כוכבית.

"זה נכון שגל ושלושת האחרים עפו?" שאלה אחינועם, "אני אפילו לא יודעת את השמות שלהם מרוב שהם סולקו כל כך מהר!"

"כן," אמרה כוכבית, "זה מה שקורה כשלא שומרים פה על משמעת."

"אבל זה לא חמור מדי?" שאלה אחינועם, "לעולם לא תהיה להם הזדמנות לבצע קסמים! הם יהיו כמו כל ההומלסים האלה שמסתובבים ברחובות וקופאים בלילות הקרים, ואין להם גישה למחנה פליטים רק כי אין להם טבעת!"

"והם יכולים להאשים רק את עצמם," אמרה לה כוכבית בחיוך מתוק להרעיל, "ועכשיו הירגעי, שבי במקומך, מתחיל השיעור הראשון שלך. חכי עד ששאר תלמידי הכיתה ייכנסו, ואז נלמד על מיעוט והגבר כוח."

"מה זה?" שאלה אחינועם.

"איך לחזק ולהחליש דברים על ידי הוספת או הורדת אותיות מהשם שלהם," אמרה כוכבית, "זו שיטת קסם יהודי עתיקה במיוחד, עוד מהתקופה שבית המקדש היה קיים."

"מה זה?" שאלה אחינועם.

"בו, בטוח ראית את זה פה מתישהו," אמרה כוכבית והדגימה עם ספל הקפה הריק שלה. היא אחזה בו ואמרה: "ק. קפ. קפה," והספל התמלא במשקה החום והמעורר.

"וואו," אמרה אחינועם בשיעמום.

"יופי, אז תשבי במקומך," אמרה לה כוכבית בחיוך, ואחינועם התיישבה במקומה באי רצון.

"מיעוט כוח!" הכריזה כוכבית כשכולם הגיעו ושתי המילים האלה נכתבו על הלוח, "היום נלמד מה זה, איך עושים את זה, מאיפה זה בא ולמה לא השתמשו בזה עד שהפיהרר עלה לשלטון."

"כן, כולם כאן..." מלמלה אחינועם. שני שולחנות ריקים בלטו בטור הימני.

"איפה ארבעת המגעילים?" שאלה-לחשה מאיה שישבה ליד אחינועם.

"סולקו," לחשה אחינועם באיבה.

"מה?" לחשה מאיה בהלם, "אבל הם לא עשו משהו נורא מדי! אולי ריתוק או השעיה, אבל סילוק? זה מוגזם! זה בלתי הפיך!"

"אני יודעת," ענתה אחינועם.

"ומה את מתכוונת לעשות עם זה?" לחשה מאיה.

"בסוף השיעור אני אלך למנהל, ואני אדאג שהוא יבין טוב טוב את הטעות שהוא עשה. ככה, למנוע ידע מתלמידים, זה לא משהו שעושים," ענתה אחינועם, "משהו פה מסריח. משהו פה ממש ממש מסריח. זה פשוט לא הגיוני."

"אני מסכימה איתך," אמרה מאיה, למרות שבסתר ליבה חשבה שאולי זה קצת מיותר.

בהפסקה הבאה, אחינועם ומאיה הלכו יחד לחדר המנהל. נראה היה שכוכבית איכשהו הספיקה להגיע לשם לפניהן, או שאולי זה קרה כי כוכבית מכירה את המקום, ואחינועם ומאיה הלכו לאיבוד כמה פעמים ונתקלו בתלמידים סוררים מכיתות אחרות, שנראה היה שגל ושלושת האחרים שאחינועם לא ידעה את שמם הועפו מבית הספר מוסרות על הרבה פחות ממה שהתלמידים הסוררים מהכיתות האחרות עשו בזמן ההפסקות. בסופו של דבר הן הגיעו למסדרון מבודד שבקצהו הייתה דלת עליה התנוסס שלט עליו נכתב באותיות גדולות: "המנהל". אחינועם צעדה בנחישות לעבר הדלת, ומאיה השתרכה מאחוריה. אחינועם ניגשה לדפוק על דלת החדר, אבל קולות שעלו מבפנים עצרו אותה.

"כמו גדולים הם יצאו," אחינועם ומאיה שמעו את המנהל אומר, "באמת, תותחים אחד אחד. אני הייתי מתבייש לעשות את זה."

"טוב," הן שמעו את קולה של כוכבית מעבר לדלת, "הם היו ארבעה, והיה קל לראות שאחד מהם הוביל את השלושה האחרים. עמנואל, השקט ההוא, בקושי דיבר. רוב העבודה בוצעה על ידי יוני, שאול וגל."

אחינועם ומאיה החליפו מבטים מבולבלים. ארבעה? גל? גדולים? משהו כאן לא בסדר.

"באמת שהשנה זה היה קל, בשנים הקודמות הייתי נאלצת לדובב את המורדים כדי שהם ידברו," אמרה כוכבית, "וגם אז היו לוקחים כמה ימים עד שהיינו מצליחים להעיף אותם."

"כן, באמת שאפו להם," אמר המנהל, "היום בערב נערוך להם מסיבה בחור."

רגע, מורדים? גל והאחרים הועפו בכוונה תחילה מבית הספר?

"רק לך זה נשמע ממש מוזר?" לחשה מאיה.

"ששש..." היסתה אותה אחינועם.

בתוך משרד המנהל, כוכבית הביטה כה וכה. "מקשיבים לנו?" היא שאלה.

"שיט," סינן המנהל והטיל לחש מופליאטו זריז על המשרד, "עכשיו כבר לא," הוא אמר, אבל זה היה מאוחר מדי. אחינועם ומאיה שמעו לא מעט, והחשד שלהן נהיה מבוסס יותר ויותר...

הפרק הקודם		הפרק הבא