הכל מעיינו של סוורוס סנייפ

סוורוס יצא בצעדים כבדים למדשאות, כשגלימתו מסתרבלת בין רגליו אך זה אינו מזיז לו, הוא רק שקוע בהירהוריו. סוורוס התישב בכבדות ואומללות על הדשא, נשען על עץ זקן ושלף מתיק הצד שלו ספר. סוף סוף שלווה בלי גריפנדורים ובלי אף אחד אחר.. הרהר סוורוס ושקע בספרו, אך כעבור שניה, כאילו ביקש זאת, שמע טון מלגלג "יו סוו, מה אתה קורא? מקווה שהספר הזה לא משעמם אותך, שלא תירדם על הספר...". זהו היה קולו של ג'יימס, אלא מי אם לא הוא... התעצבן סוורוס, הרים את עינו, קם לאט ושלף את השרביט מכיסו.

לפניו ראה את ג'יימס, ילד חוצפן וחמום מוח בעל שיער פרוע ומשקפיים עגולים. מאחוריו עמדו סיריוס בלאק, ילד עם שיער מתולתל ופרצוף משועשע. ופיטר פטיגרו, ילד שפוט ופחדן, שסוורוס לא ידע איך התמיין לגריפינדור. רק האחרון בחבורה, לופין, נשאר יושב ליד עץ רחוק יותר במבט רציני.  " מה אתה רוצה עכשיו?" צעק סוורוס בעצבנות, הוא לא הבין מה הפוץ הזה כל כך רוצה ממנו. "לא משהו מיוחד, רק רציתי להעיר אותך מהשינה". סוורוס רתח מזעם הניף את השרביט, אך גילה שג'יימס הקדים אותו. "רדוקטו!" צעק ג'יימס, ובתנופה אדירה הונף סוורוס לאוויר וגלימתו נתפסה בחזקה בעץ. כל הגריפינדורים בסביבה התחילו לצחוק, ולסוורוס ניהיה לאט לאט סחרחורת. "סנייפ קטון לך לישון! סנייפ קטון לך לישון!" צעקו הגריפינדורים, וסוורוס פשוט רתח מזעם. ואז, מתוך כל הבלאגן, הסחרחורת, הכעס הרצון להקיא, שמע קול חלוש של ילדה, קול שהכיר היטב עוד משנות ילדותו בספינר אנד, קולה של לילי. "די כבר! תפסיקו! זה לא מצחיק בכלל!" ואז, לאחר הצעקה הזו, השתתקו כל הקולות, והגריפנדורים שבראשם ג'יימס התפזרו לאט, כל אחד ללעיסוקיו.

כאשר לילי עברה ליד העץ עליו היה תלוי, לחש ללילי  "תודה". סוורוס ציפה לתגובה חמה ומנחמת, אך כל מה שקיבל היה "די כבר! אני לא מדברת איתך!". ושוב, היה סוורוס, לבד, בודד, עצוב, כועס, מבולבל, ועכשיו גם תלוי על עץ. כל התלמידים הלכו כבר לשיעוריהם. סוורוס לא ידע כמה זמן היה תלוי על העץ, אבל זה הרגיש כמו נצח בו לא היה יכול לעשות כלום, בעוד השרביט זרוק על הריצפה מתחתיו. כעבור מה שהרגיש כמו נצח התקרב אליו נער ענקי וגבוה מאוד, עם תלתלים שחורים ולבוש בגדי תלאים. לנער היה פרצוף של מישהו בסביבות הגיל שלהם, אבל הוא היה גדול מכל בן אדם אחר. "אתה מה עושה על העץ נערי?" דיבר בקול עמוק וחביב הנער. לסוורוס בכלל לא היה רצון לספר, הוא רק רטן בקול חנוק "זה לא משנה כרגע, תוריד אותי ואלך לשיעורי". הנער הוריד את סוורוס בצורה מסורבלת, חייך ואמר "אני האגריד, אני שומר הקרקעות של הוגוורטס, בוא אחרי ונשתה משהו". לאחר שסוורוס אסף את דבריו הם הלכו הליכה קצרה והגיעו לבקתה עם חצר מלאה דלעות שסוורוס לא הבחין בה קודם. "ברוך הבא" אמר בעליזות והוביל את סוורוס בין הדלעות לבקתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא