המלודיה של העולם

תודה ל.yes שביטאה לי מדהים, גם את הפרק הזה!

*          *          *

המחנה הזה היה שונה מכול מחנה קיץ שאי פעם הייתי בוא. היו בו דברים שיש בכל מחנה; ביתנים, מגרש כדורסל ומקום שנראה שעושים שם מדורות.
אבל רוב הדברים היו לא רגילים בכלל. אמפיתיאטרון, קיר טיפוס עם לבה ואבנים גדולות שנראו שעוד שנייה ימחצו את הדמות המטפסת עליו, אגם שבתוכו שטה ספינת קאנו קטנה, פסל ענקי של איזו אלה ודרקון, דרקון ששכב מצונף מסביב לעץ .
החלטתי להאמין שהדרקון זאת הזיה כלשהי, בשביל שלא אתחרפן על המקום.
"למה יש כאן ילדים? זה לא מחנה קיץ?" שאלתי. מחנות הקיץ מתחילים רק מחר או מחרתיים, ועדיין ראיתי שמסתובבים שם גם מעט ילדים קטנים ובני נוער .
"המחנה פתוח כל השנה, בשביל ילדים שלא יכולים או שאין להם לאן ללכת." בסוף המשפט הקול של ג'יימס נשבר מעט. הבנתי שגם הוא מבין הנערים הללו.
למרות שעניין אותי מאוד לדעת מה זה אומר 'שלא יכולים ללכת' החלטתי להניח לנושא, בשביל לא לגעת בלא מודע בנקודות רגישות. ידעתי עד כמה זה מכאיב.
אבל מסתבר שלרואן אין מספיק טאקט. או שכל. "מה זאת אומרת, שלא יכולים?"
ג'ון החל ללכת, בעודו מסביר. "הריח שלהם חזק, והוא מושך מפלצות."
התקדמנו לעבר המחנה והבחנתי שככול שאנחנו רואים יותר פרטים ממנו, העיניים של רואן נפערות יותר ויותר. לחצתי לו את היד בעידוד, וחייכתי לעברו.
"זה פשוט מטורף!" הוא לחש לי.
הנהנתי לעברו באיטיות. למעשה, מאז שראיתי את מר אדמס הופך לקנטאור ואומר שהוא כירון המאמן של הגיבורים היוונים, הרגשתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי יותר.
"אז... מה הקטע עם המפלצות שתוקפות חצויים?" הייתי חייבת לשאול.
"מטרות נגישות." ענה לי ג'יימס עם שמץ של מרירות בקולו "הן הרי לא יכולות לתקוף את האלים. אז הן תוקפות את הילדים שלהם. אותנו. ככול שהחצוי חזק יותר כך הריח שלו חזק יותר, ויותר קל להן לאתר אותו."
רעד עבר בי. נזכרתי בשיחה של ג'ון וכירון; היא והתאום שלה. שניהם חזקים.
הכרחתי לנשום עמוק, ולהירגע.
'נו באמת!' אמרתי לעצמי. 'זה לא שלא תצאי מפה יותר לעולם!'
ואז נכנסנו למחנה.
"ברוכים הבאים למחנה החצויים!" ג'יימס קרא בדרמטיות מוגזמת בעודו פורש את ידיו לצדדים.
שתי בנות שנראו בנות שלוש עשרה או ארבעה עשרה, שעברו במקום צחקו מעט, לא היה לי מושג אם בגלל התנהגותו של ג'יימס או שחלקו בניהן בדיחה פרטית.
אבל מה שתפס את המבט שלי היה העובדה שהן נראו מוזר. זה לא שהיו להן ניבים או זנב, אבל הן נראו... קיצוניות.
אחת מהן נראתה פשוט מושלם. היה לה שיער שטני ארוך ועיניים שנראה שהחליפו צבעים,והיא הלכה כמו דוגמנית על מסלול.
לשנייה היו שרירים מפותחים, וחרב ארוכה תלויה על נדן, שנראתה דומה מאוד לחרב של ג'יימס.
לא חשבתי שהיא זקוקה לה באמת.
"מה דעתכם שנתחיל את הסיור בביתנים?" בלי לחכות לתשובה מאיתנו, החל ג'יימס ללכת בצעדי שמאל ימין מגוחכים.
"אז ניפגש בארוחה?" שאל אותי ג'ון.
"אוקיי." עניתי לו.
הוא החל ללכת באטיות כאילו לא בטוח אם נסתדר.
באמצע הדרך, בלי להפסיק ללכת, הוא הסתובב ונופף לעברנו. הרמתי לו שני אגודלים באוויר.
"אתם באים או לא?" צעק לנו ג'יימס מעבר לכתפו. אני ורואן רצנו לעברו.
"איך הביתנים בעצם מחולקים?" שאל רואן בסקרנות.
"זה לא ברור? לפי ההורה האלוהי שלך." ג'יימס ענה ונעצר.
עמדנו בתוך מלבן ביניינים. אם מרחוק הם היו נראים רגילים, מקרוב הם בהחלט נכנסו לרשימה של הדברים המוזרים במחנה. בדיוק כמו לבנות שעברו על ידינו, גם לביתנים היה נראה שיש ממש אופי.
"כמעט לכול אל יש ביתן." פתח ג'יימס "בביתן הילדים שלו ישנים, יש רק שני ביניינים ריקים לגמרי. ביתן הרה-" הוא הצביע על ביתן לבן עם איורים של טווסים עליו, "וביתן ארטמיס." הוא הפנה את האצבע שלו אל עבר מבנה שבהק באור כסוף.
"למה רק שניהם?" שאל רואן
"ארטמיס היא בתולה נצחית. הרה... הרה היא אלת הנישואים, אני מניחה שלא מתאים לה לבגוד." עניתי לו לפני שג'יימס בכלל פתח את הפה.
"אני צודקת?" שאלתי בהיסוס. לא הבנתי איך ידעתי את זה.
"כן..." מילמל ג'יימס בהערכה.
"לא קשה להבין לבד איזה ביתן שייך לכל אל." הוא המשיך בטון ענייני.
"ואיפה אנחנו נישן?" רואן הוציא לי את המילים מהפה.
"עד שיכירו בכם, פה." הוא הצביע על בניין עשוי עץ, שהקרין יותר מכולם אוירה ביתית.
"ביתן הרמס. הביתן שלי, דרך אגב."
"מה זה אומר 'להכיר' ?" שאל רואן בחשדנות.
"אל תדאג בקשר לזה." הניף ג'יימס את ידו בביטול "בדרך כלל זה סך-הכל הסמל של ההורה האלוהי שלך מהבהב מעל הראש. רוב הסיכויים שיכירו בכם היום או מחר במדורה. עד אז אתם כאן." הוא פתח את הדלת, ונכנס. רואן מיהר להיכנס אחריו, אבל תפסתי לו את היד שהושטה לפתוח את הדלת.
"תיזהר." הזהרתי אותו.
"למה?" הוא אמר בפרצוף מבולבל.
"הרמס. אל הגנבים." אמרתי כבדרך אגב.
"אהה. תודה, אני אזהר." הוא נכנס פנימה.
שמעתי קולות דיבור מבפנים.
נשמתי עמוק, ופתחתי את הדלת.

*          *          *

שלום אנשים!

אם אהבתם את הפרק (ואת הפאנפיק באופן כללי),

למה לא להירשם? ולהגיב ? ולהמליץ?

זה לא עולה לכם כסף , זה גורם לי לקפוץ במקום באושר,

וכמובן להעלות מהר יותר!😀

אז תנצלו שתי שניות מהחיים, ובמקום לקרוא את המגילה הזאת,

פשוט תעשו את זה!

תודה!

הפרק הקודם		הפרק הבא