עלייתו של המת

תומס כמעט לא ישן, מחשבותיו מציקות לו, וגם מחשבותיו של האיש ששכן בראשו. נראה שהתעורר מתרדמת ולא עומד לישון שוב. מחשבותיו התערבבו עם מחשבותיו של תומס ולא נתנו לו מנוחה. בשלב מסוים בלילה הוא הצליח להירדם, אך חלומותיו היו רדופים . למרות שהתמוטט מתשישות היה לו קשה מאוד להירדם, ודקות מעטות אחרי הוא כבר התעורר.

בבוקר הוא שתף את פניו והסתכל במראה. עיניים חומות כקוניאק הסתכלו עליו בחזרה. שערו החום-אפר היה מבולגן מהרגיל ועורו הכהה מעט היה חיוור ממה שזכר. אפו הרחב היה אדמומי ומתחת לעיניו בצבצו שקיות. אלבוס הצטרף אליו והסתכל עליו.

"לא ישנת טוב?"

תומס הנהן, מעסה את פניו בידיו. אלבוס שם את ידו על כתפו של תומס, והשפריץ מים עליו. הדבר נהפך למלחמת מים גדולה, שבסופה בגדיהם היו ספוגים ושניהם התעטשו, אבל הצטחקו בו זמנית.

פרופסור מקגונגל לא הסכימה לוותר להם על לימודים והעבירה להם את מה שלימדו באותו יום. הם נאנחו ועשו את השיעורים באי רצון.

בצהריים מקגונגל נתנה להם הפסקה ואמרה שרוצים לדבר איתם. תומס כבר ניחש מי רצה, והיה מוכן לאבד את שליטתו בגופו. כאשר נכנס מר פוטר לחדר, תומס שם לב שנוספו לו עוד שקיות מתחת לעיניו.

"טום, אני צריך לבקש ממך משהו."

" לבקש ממני? אתה כל כך סומך עליי שאני אמלא את הבקשה?"

" אני לא סומך עליך, אבל אני צריך את תומס, לא אותך."

" הוא עד כדי כך חשוב לכם? מפתיע."

וגם טוב לדעת, הם לא ירצו לפגוע בך.

הארי פוטר נאנח מייאוש, מעסה את עיניו.

"פשוט תן לי לדבר איתו, טום."

וולדמורט חייך ברשעות. מסתכל ישירות על הארי פוטר.

"בסדר, רק תזכור שאני צופה ושומע הכל."

תומס פתאום שם לב לקמטי השחוק שבפניו של מר פוטר, דבר שלא שם לב עד עכשיו. כנראה וולדמורט רואה רק את הדברים הרעים, ומתעלם מרגעי הצחוק והשמחה. תומס הבין שבכך הוא שונה מוולדמורט, וזה חיזק אותו.

אנחנו עדיין דומים מאוד, תומס, אתה לא יודע כמה.

"תומס, זה אתה?"

תומס הנהן, תוהה למה מר פוטר רוצה לדבר איתו. הארי חייך והמשיך לדבר.

"אם ככה, תומס, אני אשמח שתכיר שני חברים טובים שלי. אחת אתה מכיר, אלבוס."

אלבוס התלהב, נראה שניחש כבר מי השניים.

לחדר נכנסו שני אנשים, אלבוס רץ וחיבק את האישה, שהייתה בעלת שיער מקורזל.

"כיף לראות אותך, אלבוס." אמרה האישה ובלגנה את שערו של אלבוס עוד יותר. אלבוס הרפה ממנה והציג אותה.

"זאת היא הרמיוני וויזלי, דודה שלי."

"נעים להכיר אותך. שמעתי עלייך הרבה מפרופסור לונגבוטום". אמר תומס והושיט את ילדו ללחיצה.

גברת וויזלי לחצה אותה בחיוך רחב.

"אתה מאוד מנומס, תומס. באיזו שנה אתה?"

"אני בשנה השלישית, גבירתי."

חיוכה נעלם במהרה, והשתנה להבעת דאגה ורחמים.

"כל כך צעיר? רק בן שלוש עשרה."

"אל תשכחי, הרמיוני, בגיל שלו חזרנו בזמן והצלנו אסיר נמלט". אמר מר פוטר.

"ובגיל שלו החטפת לי אגרוף." אמר האדם הנוסף.

מר פוטר פתאום פרץ בצחוק, גורר את שני חבריו לצחוק איתו. אלבוס הסתכל בחיוך.

"נכון שזה מקסים? לדעת שזה ישתפר יום אחד?" שאל.

תומס חייך והנהן, מתמלא אושר.

זה קורה רק אם מנצחים ומצליחים לשרוד.

וכמובן, וולדמורט תמיד שם כדי למחוק את החיוך. אבל הפעם זה לא הספיק.

כשהם הפסיקו לצחוק, חסרי נשימה, הציג את עצמו האיש.

"שכחתי להציג את עצמי, אני דראקו מאלפוי." אמר בחיוך עדיין.

"מאלפוי?"שאלו אלבוס ותומס בו זמנית.

"אתה אבא של סקורפיוס?" אמר תומס בהתלהבות ולחץ את ידו של האיש.

האיש הנהן, עיניו מנצנצות.

"אנחנו איתו בבית!" אמר אלבוס, מתלהב גם כן.

"אני יודע, הוא סיפר לי קצת. אתם יודעים, גם אני הייתי בסלית'רין."

זה היה רגע שתומס לא ישכח, מין הפוגה מכל הדברים שקרו שבכלל לא ידע שהיה צריך. הוא הודה למר פוטר בליבו.

תשמח כל עוד אתה יכול, מי יודע מה יקרה מחר.

מר פוטר התכופף לעברו ברגע אחד, ונראה פתאום יותר רציני, למרות החיוך על פניו.

"תשמע, תומס, אני צריך לחזור לעבודה, אבל אם יש בעיות דבר עם פרופסור מקגונגל, בסדר?"

תומס הנהן במהירות ומר פוטר פרע את שערו.

מר פוטר קם וגברת וויזלי ניגשה אליו, לוקחת את ידו.היא מלמלה לחש וצמיד זהוב זהר על ידו.

"הצמיד הזה מקשר ביני לבינך. אם תהיה בעיה אני אדע."

תומס הודה לה שוב, מעריך שהיא דואגת לו.

רק מה יהיה ברגע האמת? שם אתה מגלה מי באמת לצידך.

מר מאלפוי הסתכל עליו וקרץ.

"תשמור על סקורפיוס. אני סומך עליך."

זה היה מעט מפתיע. מישהו סומך עליו מספיק כדי לבקש ממנו לשמור על בנו.

השלושה הלכו, מפטפטים ביניהם, פונים להוגסמיד.

הם אומנם עזבו, אך עדיין נשארו בליבו של תומס.

ציור של תומס (הוא יצא לי מבוגר מדי TT):

https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/26229407_538452729844136_1172590735078731550_n.jpg?oh=60ac1a61ab571e8b9c386a3768fd0f77&oe=5AB45393

הפרק הקודם		הפרק הבא