גולדשטיין

בס"ד

נמנמנמ ברור שאנתוני/יהודה יהיה ברייבנקלו, זה לא מה שמעניין פה. מה שמעניין זה איך הוא מתמודד עם כל עולם הקוסמים, ואיך המצנפת תתמודד איתו. שווה לחכות, אבל לא שווה לעצור פרק באמצע, אז הנה ההמשך של פרק 5, מהר יותר מתמיד. ולא, הפעם אין פסוק בהתחלה, כי זה ההמשיך של הפרק הקודם. קריאה מהנה! ואל תשכחו להגיב.

הוא הצמיד את פניו אל הריצפה כשעברו בפתח, אל חדר מואר היטב, מהדק את שיניו כדי להפסיק את נקישותיהן. נשמעו קולות צחוק ומילמול של רעש והוא ידע שכולם נועצים בהם מבטים, והוא התבונן ברגליו כשהובלו בין שולחנות לקדמת החדר. לבסוף הרים את עיניו וראה־נרות מרחפים באוויר, ושולחן ארוך עם צלחות וגביעים נוצצים שלצידו ישבו מבוגרים בכובעים מחודדים. הוא נעמד על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לילד שלפניו. שם, בחזית החדר, עמד שרפרף תלת-רגלי פשוט, עם המצנפת הישנה והמלוכלכת ביותר שראה מימיו. הוא תהה אם הוא עלול לקבל כינים מלחבוש את זה. מייקל אמר שהמצנפת מדברת, אבל איך?

כאילו קראה את מחשבותיו, המצנפת התחילה לשיר:

"אני נראית קצת עלובה

אך אל תזלזלו בי

כי כל הכובעים כולם

בזאת לא ייתחרו בי.

לי אין נוצה או מצחייה

ולא פינות שלוש

אך בעניין של למיין

אני תמיד בראש!

כי כל אדם אשר יחבוש

אותי על הקרקפת

כל מחשבה אצלו בראש

מיד אליי נשקפת.

אם אומץ לב ותושייה

אמצא אצלו במוח

אודיע חיש את זה האיש

לגריפינדור לשלוח!

אך אם בגולגלתו אמצא

טוב לב ואורך רוח

אודיע כי להפלפאף

הוא מועמד בטוח!

לרייבנקלו אשלח את זה

שבראשו חרוט

כי תכונותיו המובילות:

תבונה ולמדנות!

אך באשר אמצע עורמה

ושאיפה לכוח

אורה מייד את התלמיד

לסלית'רין לשלוח.

על כן חבשו! אל תחששו!

אין חכמה כמותי

ואם חס ושלום אטעה

אני אבלע אותי!"

מחיאות כפיים הדהדו לאורך האולם הגדול. יהודה נשך את שפתו. אז: בית לאנשים אמיצים, אנשים נאמנים, אנשים נבונים ואנשים ערמומיים. הוא תהה מה ההבדל בין תבונה לעורמה, ואיך לכל הרוחות מצנפת יכולה לשיר, אבל זה נקטע כשפרופסור מקגונגל צעדה קדימה, אוחזת בגליל קלף ארוך.

"כשאקרא בשמכם, אתם תחבשו את המצנפת ותשבו על שרפרף המיון. אבוט, חנה!"

הילדה עם הצמות הבלונדיניות שחלקה איתם סירה צעדה קדימה וחבשה את המצנפת בזהירות כאילו היא עומדת לנשוך אותה. היה רגע של שקט לפני שהמצנפת צעקה "הפלפאף!".

"אני אהיה אחד הראשונים, אני מניח," לחש מייקל באוזנו של יהודה, "זה בסדר אלפביתי."

בטנו של יהודה דליגלגה. כמה שמות יהיו לפני השם שלו?

"ברוקלהרסט, מנדי!"

"רייבנקלו!"

הוא צפה בשולחנות בזהירות. את מנדי ברוקלהרסט קיבלו בשולחן השני משמאל, אבל לבנדר בראון הפכה לגריפינדורית, והתיישבה בשולחן השמאלי ביותר. ילדה בשם מיליסנט נעשתה סלית'רינית ופנתה לשולחן מימים. הוא ניסה לטבוע אותו בזיכרונו כדי שיידע לאן ללכת בתורו–

"קורנר, מייקל!"

"נתראה בסביבה," לחש מייקל, ויהודה צפה בו מתמיין לרייבנקלו ונופף לו בזהירות באצבעותיו כשחצה את האולם. הדליגלוגים בבטן של יהודה רק התעצמו. וינסנט קראב הפך לסלית'רין וקוויין אנטוויסטל (אוי לא, הם כבר באות E) וג'סטין פינץ'־פלטצ'לי הפכו להפלפאפים. הוא תהה כמה Fים יהיו והאם יש Gים לפניו. "פיניגן, שיימוס!" כל רגע עכשיו.

"גריפינדור!" צעקה המצנפת.

"גולדשטיין, אנתוני!"

כל כך מהר? הוא הזדקף, מרגיש מאות עיניים מתבוננות בו. הוא עצם את עיניו בחוזקה כשהתיישב וחבש בעדינות את המצנפת.

"נו, נו, נו," אמר קול, "אני לא ראיתי כיפה זה זמן מה."

כששמע את הקול אומר את המילה כיפה בעברית, כמו בבית, עיניו נפקחו בהלם. כשראה את מאות התלמידים עומדים מולו בציפייה, הוא סגר את עיניו במהירות.

"ובכן, איפה לשבץ אותך?" הרהרה המצנפת באוזנו כאילו היה זה נורמלי לחלוטים, "מנה בריאה וטובה של שכל, ובחיי, בשביל מה להיות אנליטיים אם לא בשביל הכיף, נכון? אין שאיפות גדולות, רק רצון בחיים שקטים, הלוא כן, ילד שלי?"

כמובן, הוא חשב, מי לא?

"אתה תופתע."

את יכולה לשמוע אותי!

"מן הסתם, אחרת לא הייתי יכולה למיין אותך. ובכן, זה שולל את סלית'רין, אני מניחה, ויש לך אומץ לא רע, בסדר, אבל זה מהסוג הפנימי, אז נלך עם הרושם הראשוני שהוא בדרך כלל הטוב ביותר... רייבנקלו!" המצנפת צעקה את המילה האחרונה שכל האולם ידמע. הוא קרע בהקלה ונעמד.

"ורק שתדע," אמר הקול הקטן ויהודה קפא על מקומו רגע לפני שהוריד את המצנפת, "האוכל כשר."

הוא מצמץ–מה?–אבל הצחקוק הקלוש גווע כשמקגונגל קראה, "גויל, גרגורי!" והוא החזיר את המצנפת ופסע לאורך האולם לשולחן רייבנקלו.

"ברוך הבא לרייבנקלו, גולדשטיין!" מישהו לחץ לו יד וטפח על גבו, וילד מבוגר יותר הושיב אותו על ספסל לקראת סוף השולחן. מייקל קרן לפניו כשגרינגראס, דפני הפכה לסלית'רינית, והוא תהה בעצלתיים אם היה זה שן יהודי.

המיון היה מעניין עכשיו כשהוא יכול היה לצפות ברוגע במקום לחכות ולדאוג. ילד עם שם המשפחה המשונה לונגבוטום מעד בדרכו מעלה וישב על השרפרף למשך כמעט שלוש דקות לפני שהמצנפת קראה "גריפינדור!" ואז הוא הלך משם כשהוא עוד לובש את המצנפת. ילדה קטנה ורזה מאוד, בעלת צמה ארוכה ושם שנשמע זר מויינה לרייבנקלו והתיישבה בקלילות במושב מול יהודה, עיניה נעוצות במצנפת ובתלמידה הבאה אחריה שמתמיינת. כשהמצנפת צעקה "גריפינדור!" היא נאנחה ושמטה את כתפיה. ילד בשם הארי פוטר מויין לגריפינדור, והשולחן התפוצץ בתשואות היסטריות כאילו הילד היה מן סוג של ידוען.

"שומו שמיים, יש להם את הארי פוטר," אמר הילד המבוגר, עם מגע של קנאה בקולו.

אולי הוא היה סוג של ידוען. הטור של תלמידי השנה הראשונה זז מהר לאחר מכן, כמעט נעלם, ולבסוף זאביני, בלייז הפך לסלית'ריני ופרופסור מקגונגל גילגלה את הקלף ולקחה את מושבה בשולחן הסגל. האדם במרכז, שהיה בעל זקן לבן ארוך ושופע, נעמד על רגליו. אפשר להחליף את הגלימה והכובע המחודד של האיש הזה בחליפה ומגבעת, והוא היה יכול להיראות כמו רב גדול.

"זה המנהל," הסביר הילד המבוגר בלחש, "אלבוס דמבלדור. איש מבריק. הקוסם הגדול ביותר בעולם, ואולי אפילו בכל הזמנים – אומרים שהוא היחיד שאתם־יודעים־מי אי פעם ירא מפניו."

"ברוכים הבאים!" הרעים אלבוס דמבלדור, מושיט את זרועותיו כאילו לא היה רוצה אלא לחבק את כולם, "סרוכים הבאים לשנה חדשה בהוגוורטס! לפני שנתחיל בסעודה, הייתי רוצה לומר כמה מילים."

יהודה נרגע; זה היה משהו שהוא מכיר מצויין.

"ואלו הן: קשקושים! בלבוש! קוקו! שפיץ! תודה רבה."

מה?

לנגד עיניו, המנות הריקות מלאו לפתע באוכל. עוף צלוי, תפוחי אדמה מבושלים, בשר שלא זיהה שהיה מלא ברוטב, נקניקיות, פחיות מיץ וקערות אפונה וגזר. פיו נמלא רוק. הפרי על הרכבת נראה כמו לפני שנים, וכל מה שהיה לו היה כריך. הוא לא ראה כיור שאפשר ליטול בו ידיים, אבל הוא נטל ובירך ברכבת, והוא היה כה רעב שהחליט שזה בסדר להמשיך לאכול את הכריך בלי ליטול שוב.

"להעביר לך משהו, גולדשטיין?" שאל הילד הגדול ואחז בצלחת טוגנים.

"רק מיץ, בבקשה," הוא החליט, "אני–לא רעב." בטנו נהמה כמחאה על כך שהחליט לבגוד בה. בתגובה, הוא לקח עוד ביס מהכריך שלו.

לפני שנים רבות מאוד, כש'שוע דנציגר עוד גרא לעצמו ג'וש ולאימו אמא ולא מאמע, הוא עמד על תלת האופן שלו כדי להציץ מעבר לגדר שבין החצרות הקדמיות, והציע ליהודה ממתק. יהודה היה אז קטן, וקיבל את הממתק מהילד עם הכיפה הסרוגה. שתי שניות לאחר מכן, אסתי חטפה את זה מידו והחזירה ל'שוע, וכך הוא למד תמיד תמיד תמיד לבדוק אם משהו כשר מספיק בשביל ילד כמותו.

הוא בהחלט לא סמך על מילה של מצנפת מדברת בנושא הזה.

הלילה נמשך, והרעש של אנשים מאושרים ורעבים התגבר ונחלש. יהודה סיים את הכריך שלו ומילא את כוסו במיץ, נבוך להיות היחיד שלא אכל, אף שהנערה שממולו דחפה אפונה וגזר סביב צלחתה. למרבה המזל, אף אחד לא ניסה לדבר איתו, אלא כדי להעביר מגשים של אוכל טרף מתחת לאפו והוא היה כל כך עייף ומבולבל שהוא לא היה מגיב בכל מקרה. האוכל נעלם והוחלף בצלחות של פשטידות תפוחים ודונאטס, גלידה ורפרפת, ותודה לאל שגם קערת תותים קטנה נראתה ממש לפניו. המנהל הזהיא את כולם לא ללכת לכאן או לשם והיה משהו לגבי מוות בייסורים שמקגונגל בהחלט לא הזכירה אז בחודש מאי, והם שרו שיר ארוך ומטופש על בית הספר, ואז לבסוף הם שוחררו למיטות. הילד שלחץ את ידו נעמד וקרא לתלמידי השנה הראשונה. יהודה הרים את רגליו מהספסל והלך בעקבות מייקל לתוך ההמון הרועש.

"היליארד!" הייתה זו פרופסור מקגונגל, הפנים המוכרות היחידות בקהל מסחרר. היא מיהרה לילד הגדול, וילדה כהת עור עמדה מאחוריה בעיניים פעורות. "אני צריכה להחליף מילה עם שלושה מתלמידי השנה הראשונה שלך. תוכל למצוא לי את בוט, גולדשטיין ופאטיל ולחכות במגדל רייבנקלו עד שיחזרו, בבקשה?"

"למה היא רוצה אותך?" לחש מייקל, "לא היית כאן אפילו יום. שומו שמיים–הן תאומות?"

"נראה כך," הוא מלמל. הייתה זו הילדה שתפסה את זרועו על השביל, והאחרת ישבה מולו כל הלילה. הן נראו דומות זו לזו. אין פלא שהיא היתה נסערת כל כך.

מייקל טפח על כתפו של יהודה בחיבה כמו אח גדול, אם כי האפקט היה מוזר איכשהו היות והוא היה נמוך מיהודה בשני אינצ'ים. "הכל יהיה בסדר, לך."

הדלתות הכפולות נטרקו מאחורי התלמידים האחרונים, והארבעה עמדו באמצע האולם הגדול סביב מקגונגל. התאומות עמדו כה קרוב זו לזו שהן נראו כאילו הן רוצות לחלוק בגדים. יהודה נע בעצבנות מטרי בוט, מודע היטב למשקלה של הכיפה.

"בסדר," אמרה מקגונגל במהירות, כולכם כאן כי הוריכם ביקשו שנערוך לכם התאמות בזמן שהייתכם בהוגוורטס. נתחיל איתך, מר בוט. סיפרו לי שאתה משתתף במיסה באופן קבוע בבית. אין להוגוורטס הקפלה, אך יש בכפר הוגסמיד. באופן כללי רק תלמידי שנה שלישית ומעלה רשאים לבקר בהוגסמיד, אך לאור נסיבותיך אנו מתכוונים לחרוג מהנהלים, וזו פריווילגיה; עליך להשתמש בה למטרה זו בלבד, האם אתה מבין?"

בוט הנהן. "כמובן."

"בקשר לספרות ולימודי אבולוציה," אמרה מקגונגל ונראתה משועשעת, "חוששני שהוריך לא הבינו את תכנית הלימודים כאן, אז זה לא רלוונטי. חלק מהתלמידים כאן עושים מדי פעם דברים כאלה באופן לא רשמי; אינני מודעת לטבעם בדיוק, אבל תוכל לבקש מהמדריך של הפלפאף לפרטים נוספים. העלמה פאטיל והעלמה פאטיל?"

"כן," הן פלטו באותו הרגע בדיוק.

"בהתאם לבקשת הוריכן, בערב שבו מוגש בשר בקר, גמדון בית יודיע לכן והאוכל שלכן יישלח בנפרד. באפשרותכן להקצות פינה לפולחן במעונות שלכן – אם תעדיפו, נוכל למצוא עבורכן כיתה עודפת – ותוכלו לסגוד יחד גם לאחר כיבוי האורות אם יש בכך צורך. אם יש לכן חג או – הגבלה דתית אחרת, מחובתכן להודיע למישהו. המדריך שלכן, ראש הבית או אנוכי – זה תפקידנו. נאפשר לכן להחמיץ שיעורים, מכל סיבה שהיא, אך רק אם הודעתן לי מראש. כנ"ל גם לגביך, מר גולדשטיין."

הוא הנהן בדממה. היה זה יותר ממה שהוא ציפה לו. אבל היה את ראש השנה ויום כיפור ושמונת ימי סוכות, וכל זה רק בספטמבר!

"מר גולדשטיין, האוכל שלך יהיה מוכן בנפרד במטבחי הוגוורטס ויישלח לצלחתך. אם זה לא מספיק, באפשרותך להשתמש במטבח בעצמך. באופן טבעי, אתה פטור מכל אירועי ושיעורי השבת ושישי בערב, והיות ואין בית כנסת בכפר הוגסמיד, ייתכן ונאפשר לך לצאת מכאן לאירועים או שירותים דתיים חשובים. חושני," היא פנתה לפאטיליות, "שאין לי מושג קלוש היכן מקדש ההינדו הקרוב נמצא."

הוא ניסה להאט את פעימות ליבו, אבל התפשר על נשימות רגועות, פנימה והחוצה.  הכל יהיה בסדר. עכשיו יש לו שאלה שנייה לשאול את הרב:

2. האם אני יכול לאכול אוכל כשר שבושל על ידי גוים ללא השגחה?

אם התשובה הייתה "לא," הוא באמת היה בבעיה רצינית. לא היה לו מושג איך לבשל משהו בכלל.

"ובכן, אלא אם יש למישהו מכם שאלות, זה הכל. העלמה פאטיל, אני אלווה אותך למעונות גריפינדור. מר בוט, מר גולדשטיין, העלמה פאטיל, אנא עקבו אחרי החתול למגדל שלכם." ענן כסוף פרח מקצה שרביטה, מתגבש לצורת חתול, שפנה כדי לוודא שהם עוקבים אחריו לפני שטס מחוץ לאולם. יהודה תהה אם הייתה זו האשליה אליה התכוון הרב זלר, כי כמו שאשליות נראות, החתול הזה לא היה אחד טוב.

הם הלכו בדממה, עולים מבדרגות לאורך מסדרון, וברגע שהחתול עבר דרך שטיח קיר שהתברר כדלת סתרים, יהודה הרגיש צורך לדבר, מרגיש מעין קרבה עם הילד והילדה משני צדדיו. "נחמד מצידם שהם עושים לנו את זה, לא?"

"טוב, אחרת לא הייתי בא הנה," ענה ילד הזה, בוט, "טרי בוט, דרך אגב. ואתה–?"

נשימה קלה של היסוס. "יהודה גולדשטיין."

"אתה יהודי, אם כך."

"כן," הוא ענה, אם כי זו לא הייתה שאלה. הוא המתין. החתול עצר לפני דלת, ממתין להם שישיגו אותו.

טרי הביט בילדה. "מה שמך?"

היא פתחה את הדלת וחשפה גרם מדרגות. "אני פדמה פאטיל, אחותי פרוואטי בגריפינדור."

"מאיפה את?"

"ברמינגהאם."

"לא," אמר טרי, "התכונתי, מאיפה את?"

"ברמינגהאם," חזרה פדמה, מביטה בו במבט סנובי של ילדה בשנות העשרה המוקדמות. ואז היא צחקה וגלגלה את עיניה. "הסבים שלי מהודו. היית יכול פשוט לשאול."

"ואת–"

"הינדו."

החתול התחיל לעלות במדרגות לולייניות שהסתחררו מעלה מעלה לאורך קירות ורצפת אבן ולפידים זוהרים, עד שיהודה הסתחרר ונהיה קצר נשימה.

"אז—את—עובדת—אלילים?" התנשף טרי.

פאדמה נרתעה כאילו הוכתה. היא לא אמרה דבר. השיחה מתה מוות מיידי ומכאיב. יהודה הלך מהר יותר, והם המשיכו בשתיקה מביכה. הוא שמע נשימה מרופטת מאחוריו אבל לא היה יכול להחליט מי זה היה, ואיש מהם לא דיבר עד שגרם המדרגות נגמר בדלת עץ בלי ידית או חורים להצצה ולמנעול. החתול הנהן קצרות לעברם ונעלם. הם היו בבית.

טרי עמד על קצות האצבעות כדי להקיש. יהודה צעד אחורה, חצי מצפה מהדלת להיפתח בעצמה, אבל היא לא. במקום זה, כל נשי נעים הדהד דרך המישורת. "האם אנחנו רואים עם העיניים שלנו, או דרכם?"

הם הביטו זה בזה.

"זו חידה," אמרה פדמה בישנוניות. היא כיסתה את פיה והגניבה פיהוק. "אנחנו צריכים לענות כדי להיכנס, אני חושבת."

"מה זה אמור להביע?" שאל יהודה, "אנחנו רואים עם העיניים שלנו. אם לא היו לנו עיניים, לא היינו יכולים לראות."

"אבל אם אנחנו רואים דרך העיניים, עדיין לא היינו יכולים לראות אם הן היו חסרות," ציין טרי.

"אז זה בעצם שואל האם אתה הגוף שלך, או שאתה בתוכו?" הוגוורטס הפכה להיות די מעניינת. בעיני רוחו הוא חיבר שאלה שלישית:

3. האם אנחנו רואים עם העיניים שלנו, או דרכם?

"אני עייפה מכדי להתפלסף," מלמלה פדמה. היא שפשפה את עיניה בגב ידה. "זה כמו לשאול "זה כמו לשאול אם אתה חובט מסמר עם היד שלך או עם פטיש ובכל מקרה אתה רואה עם המוח שלך. או דרך המוח שלך. מה שלא יהיה."

"אנלוגיה מתאימה," אמר הקול בשעשוע, אבל הדלת נפתחה לרווחה.

הם ניצבו מול חדר עגול ענקי, הקירות מרופדים במדפי ספרים ובחלונות מקושתים, כמה ספסלים מרופדים מונחים פה ושם. דגלים בצבעי כחול וברונזה היו תלויים מעל תקרה מקומרת הרחק מעל ראשיהם. יהודה נכנס פנימה. בהמשך, קבוצות של שולחנות וכיסאות היו ממוקמים אסטרטגית כאילו מחכים לחברותא. הוא יכול היה לדמיין את החדר מזמזם בשקט כמו ספרייה תוססת.

"הו, טוב, חזרתם," הילד הגדול צעד לעברם. "אני המדריך שלכם, רוברט היליארד—ברוכים הבאים למגדל רייבנקלו. את הסיור הגדול תוכלו לקבל מאוחר יותר." הוא העביר אותם על פני פסל לבן מרשים, פאדמה עברה מבעד לדלת אחת והוא וטרי עברו דרך אחרת, במעלה גרם מדרגות נוסף. מבעד לערפל השינה, תהה יהודה עד כמה גבוה הם יכולים להגיע, עד שהגיעו לשם. חמש מיטות אפיריון עמדו בחצי עיגול, רוח שורקת מחוץ לחלון ענקי מקושת. שתי מיטות עדיין היו מוצעות, סדיני משי כחולים מתוחים על המזרן. הוא ראה את מייקל שרוע על מיטה אחת בחזה עולה ויורד, ילד אחר היה תחוב מתחת לשמיכות. המזוודה שלו עמדה לצד המיטה שלו, והוא חיטט בה בגסות וחיפש אחר הפיג'מה שלו.

הוא משך את הכילות סביבו, חצי־ישן, כשנזכר שהוא שכח להתפלל. הוא מלמל "שמע" במקום.

הפרק הקודם		הפרק הבא