אש וקרח

ירח מלא

הצוואה התגלתה בצהרי היום השלישי לחיפושים. עין הזעם הבחין בה בעזרת עין הקסם שלו בתוך תא נסתר בשולחן העבודה הישן של אוריון בלק.

היא הייתה שם כל הזמן הזה, רמוס חשב בכלימה בזמן שהוא וטונקס היו בדרכם למסור את מגלית הקלף החתומה לדמבלדור. אם שניהם לא היו כל כך שקועים בעצמם ואחד בשני, אולי הם היו מוצאים אותה קודם.

"עבודה טובה," דמבלדור אמר להם כשהם עמדו במשרדו בשעת ערב מוקדמת, הצוואה החתומה של סיריוס בידו. הלילה בו התקיימה האשכבה הצנועה הרגיש רחוק כעת. "אני מקווה שהחיפוש עזר לכם להשלים עם האובדן."

"זה עזר," טונקס אמרה, להפתעתו המוחלטת של רמוס. איך שהוא, הם הגיעו להסכמה אילמת לעולם לא לספר את סודו האפל של סיריוס לאיש. "מה הצוואה אומרת?"

דמבלדור שבר את חותם השעווה ופרש את הקלף. מעיין במסמך לאור הנרות, הוא אמר, "סיריוס הותיר חלק קטן אך מכובד מהונו לגברת טונקס – אימך, נימפדורה – ולך, רמוס. אך המטיב העיקרי הוא הארי. סיריוס הוריש לו את שארית הונו, יחד עם כל שאר רכושו, ואת כיכר גרימולד מספר שתיים עשרה. אני אבקר את הארי בהקדם ואודיע לו על ההתפתחות. אני מודה לכם, רמוס, נימפדורה, על עבודתכם המסורה."

רמוס קיבל את תודתו של המנהל באשמה. הוא תמיד הרגיש אשם וכפוי טובה בחברתו של דמבלדור, אבל כעת התחושה הייתה מועצמת. הוא לעולם לא יידע שהאמון שהוא נתן בסיריוס לא היה מוצדק. הוא ימשיך להאמין בטוב שבאנשים, כהרגלו, לא מודע לאופן בו הוא נבגד.

הוא היה אוכל מוות. הוא היה רוצח.

אחרי הפגישה החפוזה עם דמבלדור הם חזרו לכיכר גרימולד, שם שררה אפלה שלווה של דמדומים, כאילו כמו בעליו, גם הבית הגיע למנוחה. הם נדדו אל הטרקלין, שהיה קריר כתמיד, ורמוס הדליק את האש באח.

"אתה חושב שיהיה להארי אכפת אם נישאר כאן עוד קצת?" טונקס שאלה, אבל באותו הזמן זימנה בקבוק וויסקי אש ושתי כוסות מהמטבח, כאילו הם כבר סיכמו שהם ישארו שם עוד לילה אחד.

"אני בטוח שזה לא יפריע לו," רמוס השיב, משאיר את הגלימה שלו על אחת הספות וצונח על השטיח מול האח. הוא הרגיש שילוב של השלמה ודיכאון מוחץ, והוא עוד לא היה מוכן לחזור לבדידות.

הם בילו את שארית הערב בשיחה ובשתיית וויסקי אש, כמו שהם נהגו לעשות יחד עם סיריוס. בזמן השיחה לאור האש רמוס נזכר בקיץ שעבר, בימים בהם טונקס בדיוק הצטרפה למסדר. הוא זכר שהוא נהג להשתעשע במחשבה שזה יוכל להיות נחמד אם סיריוס יצא מהחדר לרגע וישאיר אותו ואת חברת המסדר החדשה והכובשת הזאת לבד.

זאת הייתה פנטזיה שהוא ניסה לגרום לעצמו לשכוח. אולי אם הוא היה צעיר יותר, אם הוא לא היה מקולל, אם הייתה לו עבודה ראויה לשמה, אולי אז הוא ונימפדורה טונקס היו יכולים להיות ביחד. הם היו יכולים להיות זוג טוב, באותו עולם דמיוני.

אבל כעת המחשבות המתוקות והאסורות האלה שבו ועלו, מקשות עליו להתרכז בסיפור שטונקס סיפרה לו על ימיה באקדמיה להילאים.

"אתה לא מקשיב לי," היא אמרה פתאום, בשמץ נזיפה מעורבת בשעשוע.

"אני מצטער," רמוס אמר ולקח לגימה ארוכה של וויסקי.

"אתה חושב על סיריוס?" טונקס שאלה, חיוכה מתחיל לדעוך.

"לא," רמוס השיב מייד. הוא לא רצה לדבר על סיריוס, והוא לא רצה שהיא תפסיק לחייך. "חשבתי עליך."

טונקס חייכה אל תוך הכוס שלה, סומק וורדרד מופיע על לחייה. ייתכן שזה היה רק אשליה של הבהוב האש, אבל זה נראה כאילו שיערה מקבל גוון וורוד תואם.

"מה חשבת?"

"חשבתי ש... היינו יכולים להיות זוג טוב."

"היינו יכולים?" טונקס נראתה קצת נפגעת.

"כן, אם לא הייתי אדם זאב. אם הייתי צעיר יותר," רמוס השיב, אבל משום מה נראה שתשובתו מכעיסה אותה. "את לא מסכימה איתי?"

"לא," טונקס השיבה בנחרצות. "אתה חושב שאכפת לי מהדברים האלה?"

"צריך להיות לך אכפת," רמוס אמר, מעורער מתגובתה. "את מבינה שלא יכול להיות לך שום עתיד איתי? אני הופך למפלצת פעם בחודש, שלא לדבר על זה שאני לא יכול להחזיק עבודה – "

"אז מה?" טונקס נכנסה לדבריו בפתאומיות, מצליחה להפיל את הכוס שלה ולשפוך וויסקי על השטיח. היא התרוממה על ברכיה, כאילו היא הייתה מוכנה לזנק ולהילחם בו. "יש לי עבודה. עבודה טובה, יותר טובה משלך אי פעם תהיה. אני יכולה לדאוג לעצמי, אני לא צריכה איזה גבר שיפרנס אותי. זה באמת מה שאתה חושב עלי?"

רמוס פתח את פיו להשיב, אבל היא נכנסה לדבריו ברגש מתגבר.

"אל תקטע אותי! אולי אני מטומטמת שאני מרגישה ככה, אבל אחרי מה שקרה לסיריוס... הבנתי שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע. המשפחה של אימא שלי אולי הייתה משוגעת, אבל הם צדקו בדבר אחד – אי אפשר לחיות באשליה שהמוות לא אורב בכל פינה. אפשר לחיות את החיים בפחד מפניו, ואפשר לנצל אותם עד תום, עם האנשים שאנחנו אוהבים... אוף, אני בטח נשמעת כל כך אידיוטית..."

היא נגעה בפניה, מנסה להסתיר דמעה שחמקה מזוית עינה. רמוס אף פעם לא ראה אותה בוכה. הם ישבו יותר קרוב משהוא הבין, והוא יכול היה לראות דמעה שנייה בזוית עינה, נוצצת לאור האש. הכאב שלה סקרן והעציב אותו.

"את לא," הוא אמר, לא יודע איך לנחם אותה, ונלחם בדחף לגעת בה. "את צודקת. כמובן שאת צודקת. אבל..."

אבל מה? הוא פגש את המוות יותר מידי פעמים בחיים שלו כדי להיות מסוגל להגיד בכנות שהדרך שטונקס הציעה לא הייתה הדרך היחידה לחיות. כשהוא היה צעיר גם הוא האמין בכך, כשהוא היה מוקף חברים טובים ובנות יפות שלא ידעו את הסוד שלו. אבל כבר לא היו לו חברים – ג'יימס היה מת כבר חמש עשרה שנה, פיטר בגד בהם באופן בלתי נסלח, וסיריוס...

לא נשאר לו אף אחד חוץ ממנה. ובאותו הרגע הוא הבין, בשילוב של התרגשות וכאב, שהיא אוהבת אותו. אולי היא האישה היחידה שאי פעם באמת אהבה אותו. הוא ניסה לחפש את ההיסוס בעיניה, את המתיחות בה אנשים היו מביטים בו לפעמים, כאילו הם פחדו שהוא יתנפל עליהם ויתקוף אותם בכל רגע. אבל המבט הזה לא היה שם. הייתה שם רק עצבות ואהבה.

"מה הבעיה?" טונקס שאלה, חיוך משועשע מופיע על השפתיים שלה, אפילו שהעניים שלה עוד היו רטובות. "הזאב בלע לך את הלשון?"

רמוס היה כל כך מופתע מההערה שהוא פלט נחרת צחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התבדחה על המצב שלו, כמו שג'יימס וסיריוס נהגו לעשות. זה מצא חן בעניו.

הוא רכן לעברה בזהירות, נותן לה הזדמנות להתחרט על ההצהרות שלה ולברוח מפניו. אבל היא לא ברחה, רק סגרה את המרחק ביניהם ונתנה לו לנשק אותה.

הפעם הם לא נרדמו, ולא היה דבר שהיה יכול לעצור את הלהט שהתגבר ביניהם, מוזן על ידי האש והאלכוהול.

הם עברו את הלילה האחרון שלהם בכיכר גרימולד עם מעט מאד שינה. אך כשהבוקר הגיע הם עדיין לא היו מוכנים לעזוב. הם עוד לא היו מוכנים לצאת אל העולם ולהתמודד עם המלחמה ועם המסדר. בינתיים, הם העדיפו להישאר במיטה של רמוס ביחד, לדבר ולצחוק ולהתעלס ולישון, כאילו הזמן עצר מלכת.

אך ככל שהיום חסר הדאגות שלהם הפך לערב, חוסר הנחת של רמוס הלך והתגבר. טונקס נרדמה כשראשה על חזהו – שיערה שוב היה בצבע וורוד מסטיק – נוחרת נחירות שקטות ושלוות. רמוס הקשיב לנחירותיה זמן ארוך, מחשבותיו נודדות, עד שהשמש התחילה לשקוע וצלליהם של הרהיטים הרעועים התחילו להתארך.

הוא לא יכול היה להמשיך להתעכב, הוא היה חייב לצאת לדרך. הוא יצא מהמיטה בזהירות, מנסה לא להעיר את טונקס, והחל להתלבש.

אך הניסיון שלו לתת לה להמשיך לישון כשל. היא התעוררה באנחה והסתובבה כדי להסתכל עליו מתלבש. רמוס חייך אליה. היה כל כך קל לאהוב אותה.

"לאן אתה הולך?" היא מלמלה בקול כבד משינה.

"ירח מלא הלילה," הוא השיב, מכפתר את חולצתו.

טונקס התיישבה במיטה, מהדקת את השמיכה לחזה כנגד הקרירות התמידית שבבית.

"בהצלחה," היא אמרה ופיהקה. "מצטערת, אני לא יודעת מה אומרים למישהו במצב כזה."

רמוס גיחך והתיישב על קצה המיטה כדי לנעול את נעליו. במקום לעשות את זה, דעתו הוסחה על ידי השפתיים שלה, שכמו שיערה, היו בצבע וורוד מסטיק מגרה. הוא נישק אותה.

"נתראה בבוקר?" היא שאלה כשהם התנתקו, שמץ חוסר ביטחון.

"כן. נתראה בבוקר," הוא השיב, יודע שהיא תהיה שם כשהוא יחזור מהלילה.

הוא הצליח לנעול את נעליו, נתן לה נשיקה אחרונה לפרידה, ויצא לדרכו.

הוא התעתק להוגסמיד, ובחסות הדמדומים עשה את הדרך הפתלתלה והמוכרת אל הצריף המצווח. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הייתה לו תקווה בעודו עושה את דרכו אל המקום בו הוא נהג לעבור את השינוי הכואב שלו. הוא ניסה לא לחשוב על מה שיקרה ברגע שהירח יזרח, אלא על הרגע בו הוא יראה שוב את טונקס, ינשק אותה שוב, יריח את הניחוח שלה שוב.

הוא נכנס לצריף והלך אל החדר שלו, החדר בו הוא ראה את סיריוס בפעם הראשונה אחרי שתיים- עשרה שנים. הוא נעל את הדלת אחריו, פשט את בגדיו, אותם הוא הניח מקופלים בקפדנות בתוך הארון שהוא עצמו נהג להשחיט בזמן הירח המלא, והמתין בחשכה.

החדר הרעוע הכיל הרבה זיכרונות. בחשכה שבין שקיעת השמש לזריחת הירח, הזיכרונות כמו התעוררו לחיים לנגד עניו. הוא ראה את ג'יימס שרוע בנונשלאנטיות על המיטה עם הכילות הקרועות, מדבר על איך לילי התעלמה ממנו בשיעור שיקויים; את פיטר יושב בכורסא שהריפוד שלה זולג החוצה, צוחק מהבדיחות של חבריו, ברכו רוטטת בהתרגשות ומתח לקראת הבאות; את סיריוס עומד ליד החלון הדלוח, ממתין לזריחתו של הירח בעניים מחושבות וקרות כקרח, וברגע שהוא שם לב שרמוס מסתכל עליו הוא משיב לו חיוך מעודד...

כאב חד פילח את עמוד השדרה של רמוס כמו יתר בוערת. הוא החניק צעקה, מנסה להרפות את שריריו ולא להתנגד לשינוי. שריריו התחילו להימתח, פרווה בקעה מתוך נקבוביות עורו בתחושה מעקצצת ושורפת שגרמה לו לרצות לקלף מעצמו את העור שלו, גוגלתו התארכה תחת מלחציים בלתי נראות שכפו עליה בכאב את צורתה החדשה, אוזניו התארכו, פניו שינו את צורתן וגידלו שיער.

הכאב רק הלך והתגבר בכל רגע. רמוס ידע שזה לא יגמר עד שהשינוי יושלם, לכן הוא אפשר לעצמו לאבד הכרה, מזכיר לעצמו שזה כמו ללכת לישון. הוא רק צריך לשקוע בשינה טרופה, ואחרי לילה מלא סיוטים הוא יתעורר ושוב יהיה עצמו, והוא יראה שוב את טונקס, והכל יהיה בסדר...

הזאב ילל בתוגה. עבר הרבה מאד זמן מאז הפעם האחרונה בה הוא חש משהו שלא היה זעם. הוא נהם והתנפל על הדלת, משתוקק לפרוץ החוצה אל היער ולצוד, אבל העץ לא נכנע תחת טפריו. הוא נאץ בו את ציפוריו, כשלפתע חש שהוא לא לבד.

הוא סב בדריכות, מוכן להתמודד מול האויב החדש. קרן אור ירח שהצליחה לחמוק דרך החלון האירה את דמותו של כלב גדול. הזאב לא הצליח להריח אותו, אבל הוא ידע שהוא שם, מחכה לדבר מה. הוא נהם, כועס ומבולבל, אך הכלב לא נראה מאוים. הוא ישב במקומו בביטחון, זנבו מצליף כנגד הרצפה המאובקת בחדוות משחק.

הזאב התגנב לעברו בקלילות, מחכה לרגע בו יריבו יקפוץ ויברח, אבל זה לא קרה. הוא התכונן, נתן נהמה אחרונה, וזינק על הכלב. אך הוא נחת על רצפת העץ, והכלב כבר לא היה שם.

הוא סב בבלבול, תר אחר טרפו, וגילה שהוא מחכה לו ליד הדלת המושחתת, שכעת הייתה פתוחה לרווחה. בלי להשמיע קול, הכלב חמק מהדלת אל החשכה. הזאב דלק אחריו.

הוא רדף אחריו כל הדרך אל המנהרה, אך גם שם הוא לא הצליח ללכוד אותו – זנבו השחור תמיד קשקש לעברו ממש מעבר לפינה. פתאום אפו קלט ניחוח מתוק של יער, ולאחר רגע הוא זחל מתוך המנהרה אל האוויר הפתוח.

ירח גדול וכסוף עמד נמוך מעל צמרות העצים, מעורר בזאב דחף לפלוט יללה ארוכה ועוצמתית. הוא רחרח את סביבתו, את הדשא הרענן ואת ניחוח הקסם החריף. הכלב עשה את דרכו בדילוגים אל עבר היער, זנבו מקשקש בעליזות. בשילוב של הנאה וכעס, הזאב המשיך במרדף.

הוא רדף אחרי הכלב השחור כל הלילה. לעיתים הוא היה מאבד אותו בין העצים הצפופים, או שעקבותיהם של צבי או ארנבת היו מסיחים את דעתו מהמרדף, אך הכלב המוזר תמיד חזר להתגרות בו ולהוביל אותו עמוק יותר ויותר אל תוך היער.

הוא רץ ורץ, וגם כשזה הרגיש שהוא לא יכול להמשיך יותר, הוא המשיך הלאה, לא מוכן לאבד את טרפו. אך לבסוף ניחוח של צמחי מים הגיע לאפו, והוא היה מסוגל לשמוע את פכפוך הנהר הרבה לפני שהוא הגיע אל הגדה. הוא נעצר על שפת המים, רחרח את האוויר הלח ובחן את סביבתו. הכלב נעלם.

הזאב פלט יבבה חלושה, מצר על שאיבד את חברו. הוא היה רעב, אבל הוא היה תשוש מכדי לצוד. הוא שתה מהנהר, מצא מקום נוח בתוך שיח קרוב, ונרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא