משחקי הקסם

מקונגל הסבתא (נראה לי שככה אני קוראת לה מעכשיו.) אמרה עוד כמה דברים בסגנון "לילה טוב". לא ידעתי אותם מכיוון שלא הקשבתי להם. הפעם לא בגלל שהם היו משעממים. (ותאמינו לי, הם היו.) אלא בעיקר בגלל שהרגשתי כאילו לא ישנתי שבועיים. מיד אחרי דבריה ילד בוגר עם שיער שחור ועיניים כחולות ניגש אלינו ואמר שהוא המדריך שלנו. והשם שלו הוא ג'ונתן אבל אנחנו יכולים לקרוא לו ג'ון. עקבנו אחריו אל עבר מה שנראה כמו המטבחים. ניסיתי לשנן את המקום כדי שאם תהיה בעיה של אוכל אוכל לגנוב ממנו. אבל עם הכמות שהביאו לנו מקודם נראה לי שהדבר הזה לא היה אפשרי. עברנו דרך כמה פינות וירדנו כמה מדרגות עד שהגענו אל מעבר שהיה חסום בחביות. ג'ון הלך אליהן והסתובב אל כולנו. "הפלפאפים חדשים, תסתכלו." אמר והכניס את ידו דרך אחת החבית. הפה שלי ממש נפתח מהפרה בוטה זאת של חוקי ההיגיון. "שורה שנייה, חבית רביעית." אמר והכניס את שני ידיו דרך החבית. "תקלידו את השם 'הלגה הפלפאף' פעם אחת ו-" הוא הוציע את ידיו מהחבית. החביות הסתובבו וחרקו עד שהסתדרו מחדש בצורת מדרגות. התלמידים הבוגרים יותר עלו לבדם. עדיין טופחים על השכם של אחדים מאיתנו ומברכים על ההצתרפות לבית הפלפאף. "בבקשה תזכרו את החבית ואת הסיסמה. כי אם לא, בואו רק נגיד שזה לא יהיה ממש נעים." הלגה הפלפאף, חבית מזויפת, הבנתי. "בבקשה לכו אחרי." אמר ג'ון. עלינו בעקבותיו במדרגות אל עבר חדר ביתי וחם מלא בצמחים. אני לא רוצה להתרברב. אבל הוא נראה לי די מושלם. לקטניס אין חדר כזה על-בטוח. החביות נסגרו אחרינו בקול חורק. אחרי שהם סיימו להפריע, ג'ון התחיל לדבר. "בנות מימין, בנים משמאל. יש שאלות?" שאל ג'ון. "כן" אמרתי "זאת פרימרוז נכון?" הנהנתי בראשי. "פרים בקיצור." ג'ון נראה מרוצה מכך שהצליח לזכור את השם שלי. "כן, מה את רוצה לשאול?" "מתי נוכל לשלוח את הדואר?" "לפני בערך חצי שעה נתנו לאמא שלך את הקולר. עכשיו היא רק צריכה לשלוח לך עם הינשוף שנתנו לה. המכתבים שלכן יועברו במין פינג-פונג כזה. פשוט באמת קיצצו לתוכנית היפוגריף את התקציב השנה. לא טעיתי נכון? את הילדה שהשנה מגיעה אלינו במסגרת התוכנית?" הנהנתי שוב פעם. לחשושים נשמעו אצל חל מהילדים. רשמתי לעצמי שאולי בפעם הבאה לא כדי להיות פתוחה כל כך בקשר למסגרת הלימודית שלי. "תודה עבודה במשרד הקוסמים של אבא." אמר ג'ון בלחש. "בסדר, עוד שאלות?" אמר ג'ון בקול רם יותר. אף אחד לא אמר שום דבר. "אז לכו לטפוס את החדרים שלכם." כולם ממש רצו לחדרים שלהם. אבל אני, שבחיים לא אכלתי כל כך הרבה. הייתי מאוד תשושה וזזתי לאט. אז נשאר לי רק אפשרות אחת, החדר שהיה הכי רחוק מהכניסה.

נכנסתי אליו בחשש מסוים. אבל להפתעתי, כלוב של לילית שחורה כבר היה מונח על עדן החלון. וכמו שהבטיחו ברכבת, כל התיקים שלי היו בחדר. כנראה עוד איזה קסם. נורי יילל בקול מעצבן. הלכתי לכלוב שלו כדי לשחרר אותו. "אל תשחררי את החתול המחורבן." אמרה הנערה שהייתה ברכבת, זלדה. עיניה עדיין היו אדומות מהבכי. נפעמתי מכמה שהיא הייתה דומה לקטניס. היה להן את אותו אף נשרי. אותן עיניים חצופות. אותן גבות מאיימות. ובהחלט אותן הרגלי שימוש בקללות. "שחר לא תאהב אותו." כאילו בתגובה התנשמת קראה. ניסיתי להגיד משהו נחמד. אבל היא נראתה כל כך זועפת עלי שלא יכולתי לעשות זאת. "את רוצה שהוא יילל כל הלילה?" "לא, תשחררי אותו מחוץ לדלת גאונה." "למה שאת לא תשחררי אותו?" "למה שאני כן?" "כי הרעיון הוא שלך." "כן, אבל החתול הוא שלך." הוצאתי את נורי מחוץ לדלת. "אם את שואלת, לא יבואו אלינו עוד שותפים. יש להם השנה עודף של שתיים. לכן אנחנו לבד. חבל שאת מעצבנת כמו חמישה שותפים. באמת רציתי לקחת את הזמן בלעכל את זה שאני בבית הלוזרים." בזמן הנאום שלה שמתי את האוכל באחד התיקים. בדקתי את המלאי: חמש כנפי עופות ושלושה כיסים ממולאים באורז. כן, זה יספיק. "הפלפאף הוא לא הבית של הלוזרים." אמרתי והתחלתי לשכב על המיטה הנוחה להפליא שלי. "כן הוא כן." אמרה זלדה. "בכל מקרה את כאן. ואת לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה. "זה לא אומר שאני שונאת אותו פחות." אמרה זלדה והתכסתה בשמיכה. "לילה טוב." אמרתי לה בשם הנימוס אחרי כמה דקות של שתיקה צורמת. "לילה מחורבן." אמרה זלדה, הסתובבה, ואז כיבתה את האור.

הפרק הקודם		הפרק הבא