שובו_של_אוכל_המוות

זואי יושבת באולם הגדול ואוכלת ארוחת בוקר. זהו יום שבת ושולחן גריפינדור כמעט ריק מתלמידים.
היא תרה במבטה ומחפשת את אחיה תומס בשולחן רייבנקלו המלא (חכמים קמים מוקדם.......)
היא מוצאת אותו בקצה השולחן, מתרגל את לחש הזימון שוב ושוב. זואי יוצרת אתו קשר עין ומסמנת לו לבוא.

הוא מהנהן, עוזב את השולחן ורץ אליה.
"רצית ממני משהו?" הוא שואל.
"כן, רציתי ממך משהו. קיבלתי מכתב מאמא, היא סיפרה לי על המנהג הזה שלך"היא אומרת ומזעיפה פנים לעברו.

תומס מעמיס ערמה של טוסטים על צלחתו, בודק שאף אחד לא שומע אותם ומניד בראשו.
"עזבי את זה עכשיו. יש לי בעיה יותר גדולה, הרבה יותר גדולה. את מכירה את פיטר? שיער שחור, עור לבן לבן

ועיניים ירוקות מפחידות כאלה?"
זואי מכירה את אחיה מגיל צעיר וזיהתה לפי נימת קולו שהוא מנסה למתוח אותה. לכן השיבה לו באדישות גמורה.
"כן אני מכירה אותו. אז מה?"
"הוא רוצה שאני אעבוד בשבילו, בשבילו ובשביל החברים שלו!" זואי מביטה בו במבט לא מאמין ונוגסת בטוסט שלה.
"אני מקווה שאתה לא עובד עלי. זו לא עוד אחת מהמתיחות הדביליות שלך?" תומס מניד בראשו במרץ. "אז אני עדיין

לא מבינה. למה אתה כל כך לחוץ? תעבוד בשבילו, תרוויח קצת כסף ותבזבז הכול בדובשנרייה ביציאה להוגסמיד" תומס

מניד בראשו שוב עונה לה, המילים נורות מפיו במהירות שיא.
"אנ'לאיודע. הוא רוצה שאני אסתיר דברים שהוא עושה. בטח מחיקת זיכרון וכאלה, דברים פשוטים."
"אני לא מבינה מה הבעיה. אז הוא לא רוצה שהמורים ידעו כל מה שהוא עושה."עונה לו זואי, עדיין אדישה, וממשיכה לאכול

את הטוסט שלה. תומס מתחיל להילחץ, הוא היה בטוח שאחותו הגדולה תתייצב לצידו מיד.
"את אומרת את זה רק כי את לא מכירה אותו. הוא מסוכן, זואי. אני לא חושב שזה בסך הכול להסתיר דברים ממורים."
"אז מה הוא רוצה? להחזיר את אתה-יודע-מי? על תהיה מגוחך. וחוץ מזה, אני עדיין לא מאמינה לשום מילה שיצאה לך מהפה,

למה שהוא יבקש דווקא ממך? אתה סתם תלמיד שנה שלישית ברייבנקלו."
תומס מעיף מבט מתוח סביב ובודק שוב שאף אחד לא מאזין להם בחשאי.
"אנ'לא אמור לדבר על זה עם אף אחד. את צריכה פשוט לסמוך עלי, אני לא צוחק זואי. ואני חושב שהוא ביקש דווקא ממני פשוט

כי אני חכם." חכם זו מילה קטנה מדי כדי לתאר את תומס. הוא היה גאון, עילוי, יחיד בדורו (ושוויצר......)
"ונניח שאני מאמינה לך, מה ענית לו?" זואי מתחילה להסתקרן, היא מניחה את הטוסט מידה ומתרכזת כולה באחיה הקטן.
"עניתי לו שאני צריך לחשוב על זה, הוא קבע איתי באחת בלילה בחדר המדליות."
המזלג צונח מידה של זואי ונופל לרצפה בקרקוש רם. ראשים בכל רחבי האולם הגדול מסתובבים אל מקור הרעש הפתאומי.

זואי ממלמלת התנצלויות לכל עבר ומחכה שמבטיהם הסקרניים של שאר התלמידים יסובו מהם.
"תפגוש אותי עוד כמה דקות במדשאות" היא אומרת לתומס ופורצת דרך דלתות האולם אל המסדרונות המובילים למועדון גריפינדור.
בדיוק בזה עסק מכתבה של אמה. היא סיפרה לזואי על כך שתומס נוהג לצאת בלילות מהמועדון ולהסתובב בבית הספר. היא שלחה

לזואי זוג עטי נוצה זהים, אחד היה מיועד לה ואת השני היא הייתה צריכה לגרום לתומס לקחת. בכל פעם שתומס יצא מהמועדון בלילה העט שאצל זואי ירטוט.
היא יוצאת החוצה למדשאות ורואה את תומס מחכה לה שם.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני אוסרת עליך לצאת הלילה או בכל לילה אחר מהמועדון של רייבנקלו. אתה לא תלך לפגישה הזאת!"

קולה של זואי תקיף. היא נשמעת כמו אמא שלה.
"אבל הוא אמר שהוא יתנקם בי אם אני לא אגיע!" תומס נבהל
"הוא סתם מנסה להפחיד אותך"
"הוא לא!"
"הוא כן!"
"הוא לא!"
" אתה לא יוצא מהמועדון הלילה! " צועקת עליו זואי, רותחת מזעם. תומס רץ משם ודמעות בעיניו. אבל לזואי לא אכפת, היא יודעת

שיכול להיות שהצילה את אחיה ממלכודת.
'המכתב של אמא הגיע בדיוק בזמן' היא חושבת לעצמה, ממלמלת את הסיסמא (שטויות במיץ עגבניות) ונכנסת למועדון גריפינדור.
ידה נשלחת אל עט הנוצה שבכיסה והיא מחייכת כשהיא נזכרת איך טמנה את בן זוגו בתיקו של תומס.
בפעם הבאה שתומס יצא לאחד הטיולים הליליים שלו, זואי תדע על כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא