מכשפות vs פיות

טוב, אז הפרק מוקדש ללונה& לאבגוד שהגיבה לי בפרק הקודם, וסליחה שלא המשכתי מלא זמן! והעליתי את הדירוג של הפאנפיק, רק מזהירה.

אחרי הארוחה כולם השתתקו והסתכלו לכיוון שולחן אחד שעמד בקצה של החדר. "זה השולחן של המדריכים," אליזבת הסבירה לי. אחד המדריכים טיפס ועלה על השולחן. "ערב טוב לכל החניכים!!" הוא קרא וכולם שאגו. "אני בטוח שכל מי שכבר היה פה פעם -ואני לא מבין מה עלה לו בראש כשחזר לפה עוד פעם-" כולם צחקו, והמדריך המשיך: "אני בטוח שאתם מאוד מתרגשים לחזור לפה כמוני! אתם זוכרים את החוקים, ומי שלא, אני אומר עכשיו: לא יוצאים משטח המחנה עד סוף המחנה.

אתם מחוייבים להגיע בזמן לארוחות ולאכול משהו. אסור להרעיב את עצמכם, כפי שאתם זוכרים שקרה לפני כמה שנים," הוא סתכל בעיניים חודרות על החניכים. "אתם חייבים לבוא לפחות לשש פעילויות בכל יום במחנה, אתם חייבים לשתות הרבה, ולשים כובע כשאתם בחוץ. אנחנו לא רוצים שתתייבשו ותלכו לבית חולים. כיבוי אורות בשעב עשר וחצי כל יום ואתם חייבים להגיע לבניינים שלכם עד אז. מי שלא יציית לחוקים ייענש! אה, ועוד חוק אחרון: לא להרוג אחד את השני, או לפצוע אחד את השני באופן חמור ובלתי הפיך, לא באימונים, ולא מחוץ לאימונים. אנחנו רוצים שכולכם תחזרו בריאים ושלמים, מובן?" "כן, דיואי," כולם אמרו ביחד.

יופי, אז אתם בטח מאוד עייפים ורוצים ללכת למיטות, אז אתם משוחררים. וכל החדשים, אתם נשארים פה." טוב... נשארתי בזמן שכולם הלכו לכיוון היציאה. אליזבת טפחה לי על הכתף. "אני אחכה לך בחוץ." "תודה," עניתי לה והתחלתי ללכת לכיוון דיואי. חוץ ממני נשארו עוד שלושה נערים ושתי נערות. דיואי התחיל לדבר. "אתם בטח כולם מאוד מבולבלים ממה שקורה לכם, נכון?" כולנו הינהנו. "קרו לכם גדברים מוזרים שאתם לא יודעים מה הם, נכון?" שוב הינהנו. 

"הרבה פעמים פרצו שריפות מסביבי בלי שום סיבה." אחת מהנערות התפרצה. "גם הוצאתי אש מהידיים, יש לך מושג מה קורה לי?" "את יצרנית אש," דיואי אמר. "את יכולה לייצור אש דרך החיכוך שבאוויר. כמוני." הוא פרש את ידו הימנית הצידה והעביר אותה בתנועה חלקה לצד השני. אש התקלחה באצבעותיו והתגברה כשהוא עביר את ידו הצידה. כולנו נרתענו אחורה. "ואת תלמדי פה לשלוט בזה. אני מבטיח לך." "א- אבל זה לא הגיוני! אין דברים כאלה!" היא קראה. "יש," דיואי ענה. "ועם הזמן את תתרגלי. אני יודע שאת חדשה, אבל את תלמדי להכיר את זה. להכיר את עצמך ואת היכולות שלך." "אני מפלצת?" היא שאלה ברעד. "לא, את ממש לא מפלצת," דיואי מיהר לומר. "את פשוט שונה משאר האנשים, כולכם שונים." הוא הסתכל על כולנו. "אתם מיוחדים. אתם אולי מפחדים מהכוחות שלכם עכשיו, אבל אתם תלמדו לשלוט בהם ולאהוב אותם. כמו כולם פה." 

***

כשיצאתי מהחדר ראיתי את אליזבת מחכה לי כמו שהבטיחה. "תודה שחיכית לי," אמרתי. "אין על מה," היא אמרה. "נו, אז עד כמה כל החדשים היו היסטרים?" "הייתה אחת שהייתה דיי היסטרית. כל השאר היו סבבה." "באמת?" היא הסתכלה עליי במבט מפקפק. "באמת." עניתי. הגענו לבניין שלנו ונכנסנו. הלכתי לחדר שלי ולקחתי מגבת, תיק רחצה ואת הפיג'מה שלי והלכתי למקלחת. ראיתי שיש בשירותים כבר שמפו וסבון ככה שאלה שהבאתי מהבית דיי מיותרים. טוב, בסדר. אם ייגמר פה יהיה לי ספייר. אחריי רבע שעב יצאתי מהמקלחת, התנגבתי ושמתי פיג'מה. יצאתי מהשירותים והלכתי לחדר. ישר כשנכנסתי למיטה, נרדמתי.

***

"לונה, תתעוררי!" קפצתי בבהלה כששמעתי מישהו לוחש לי באוזן. "אליזבת, את משוגעת?" לחשתי לאליזבת. "עכשיו אמצע הלילה!" הצבעתי לעבר החחלון שהיה חשוך וזרוע כוכבים. "וזאת בדיוק הסיבה שהערתי אותך עכשיו!" היא ענתה. "תתכונני, הולכים." "רגע רגע רגע," אמרתי. "אני לא הולכת לשום מקום בלי שתסבירי לי!" נעמדתי בעקשנות ושילבתי ידיים. היא נאנחה. "הולכים לאגם." "למה?" שאלתי. "אני מאוד מקווה שאנחנו לא הולכות לשחות בעירום..." אוי לא. הבנתי מה קורה כאן. "אין. מצב. פשוט. לא. אין מצב שאני עושה את זה."

"את כן עושה את זה."

"אני לא."

"את כן. זה 'טקס קבלה' לכל חניך חדש."

"לא אכפת לי."

"יבואו לקחת אותך בכוח."

"שרק ינסו."

"הם יצליחו. כבר ראיתי את זה קורה."

"למה הם עושים את זה בכלל?"

"אמרתי לך- טקס קבלה של החניכים. רוצים גם לראות מאיזה חומר אתם עשויים."

"חומר שנהנה להיות ערום מול כולם?"

"כמה אתם אמיצים."

"זה לא נקרא אומץ."

"אני יודעת, אבל זה כיף. נו קדימה, זה רק קפיצה אחת ואת יוצאת." היא ניסתה לשכנע אותי.

"את עושה לי בחילה."

"אל תדאגי, גם אני פחדתי. אבל יהיה חשוך. ותוכלי להוריד בגדים מיד לפני שתקפצי וישר לשים בחזרה."

"אז למה לעשות את זה?"

"האמת- לא יודעת."

אחרי שלא הסכמתי וה תעקשתי להישאר בחדר אליזבת התחילה לגרור אותי החוצה. "איה!" צרחתי. "את לא משאירה לי ברירה, לונה." היא לקחה מסקינטייפ ממגירה במטבח ושמה לי על הפה. ניסיתי להיאבק בה, אבל היא הצליחה לגרור אותי החוצה. הלכנו בחושך עד האגם ושמענו רקיעות רגלים של אנשים בזמן ששאר החניכים הצטרפו אלינו. נכנסנו ליער והגענו לאגם וראיתי שכבר יש שם הרבה חניכים עם עששיות מלאות בגחליליות שהפיצו אור ירוק מסביב. מסביב לאגם היו הרבה עצי ערבה בוכיה שענפיהם הגיעו עד לאגם. אם לא היו מכריחים אותי לקפוץ לאגם עוד מעט בעירום, היייתי מתפעלת מהמראה. "עשתה לך בעיות?" שאל חניך אחד וגיחך. "כן, אבל מה, אנחנו חייבים להמשיך להיאבק על המשך קיום עולמנו הקט," אליזבת ענתה בחזרה וצחקה. הצלחתי להוריד סופסוף את המסקינטייפ מהפה ואמרתי בכעס "זה לא מצחיק!" "זה כן. קצת," אליזבת ענתה. "אוי, תרגעי," היא מיהרה לומר למראה פרצופי. "תראי, את לא היחידה שעושים לה את זה, תראי." ניא הצביעה, וראיתתי שגם שאר החניכים החדשים האחרים מובלים בכוח. "טוב, הגיע הזמן להתפשט," אליזבת אמרה לי. "אין מצב." "טוב," היא צימצמה עינייים. "או שאת יכולה לעשות את זה לבד, או שאנחנו נעשה את זה בשבילך." "אין מצב!" קראתי בהלם. "יש מצב. עכשיו, כדאי שתמהרי..." היא הנידה בראשה אל שאר החניכים, שהתחילו להתקדם לעברי. נאנחתי. "טוב, בסדר." הורדתי את הגופיה, את המכנסיים, ואת התחתונים, וניסיתי להתעלם מהמבטים של כולם ומהצחקוקים ששמעתי, וקפצתי למים.

הפרק הקודם		הפרק הבא