להיות חצויי זה לא קל

שמו אותי במיטה כלשהי והרגשתי שאמילי עולה למיטה מעליי. נרדמתי בקלות לתוך חלום. בחלום עמדתי בתוך מים צלולים, אבל נשמתי בהם. משום מה בחלום חשבתי שזה נורמלי לנשום במים, וחיפשתי מישהו... או מישהי. "קים?" קראתי בחלום. מיד הופיעה אישה שדמתה לי נורא- גם לה היה השיער שחור, רק שלה היה גם קלשון קטן. היא נראתה והרגישה רבת עוצמה, והיא הייתה עם מבט רציני שהסווה חיוך קטן. "ביתי. השנייה שהגיעה למחנה החצויים." אמרה קימופוליאה ופרשה ידיים, מה שגרם לזרמי מים לטלטל אותי מצד לצד בחיבה. מוזר- לא נרטבתי, רק הרגשתי בקרירות שלהם, כמו שאחרים היו מרגישים מזגן. עשיתי פרצוף ושמתי ידיים על המותניים. "פתאום זה ´ביתי?´ איפה היית כל ה..." עשיתי את עצמי חושבת וגירדתי בזקן בלתי נראה, "חמש עשרה וחצי השנים האלו?" דרשתי לדעת. קים קיבלה טיק בעין. "חיכיתי לרגע המתאים, ועכשיו הוא כך. חוץ מזה, אם היית באה לפני שנה שנתיים, לא היה לך ביתן במחנה, או את ג´ק אחיך שיאמן אותך את מה שלמד בדרך הקשה בעצמו. עכשיו המחנה זקוק לך," אמרה ואז אחרי רגע של היסוס הוסיפה "וגם אני זקוקה לך." שתקתי בזמן שסערת רגשות מעורבבים שטפה אותי. "למה?" חרחרתי. קים חייכה. "בגלל מה שקורה במחנה. תגלי בקרוב מה תפקידך. ואמילי..." הסמקתי והסטתי את המבט. "את חשובה לה. רק את תוכלי להציל אותה...אולי" אמרה והצטמררתי. "למה?" שאלתי בחרדה. ´ולמה אולי?´ חשבתי לעצמי. קים הביטה לאופק. "תגלי בקרוב. חלומות נעימים," אמרה והתפוגגה. עשיתי פרצוף והחלום התחלף. בחלום ברחנו אני, מרקו בן האדס הזה, אמילי וילדה שלא הכרתי אבל דמתה לי מאוד ממשהו. התעוררתי מתנשפת לקול קונכייה וקמתי מזיעה.

המדריך של הביתן הסתכל על כולם."ביתן אחת עשרה להסתדר!" פקד וכולם נעמדו בתור. אני ואמילי היינו האחרונות כי הגענו רק היום. הלכנו לחדר האוכל לארוחת הערב. נראה שכבר שש. חייכתי לעצמי ולקחתי אוכל. הלכנו למדורה שהייתה מול כולם וחשבתי בכל הכוח ´אמא, תכירי בי כמה שיותר מהר´ וזרקתי בשר סטייק לאש. התיישבתי עם כולם, שהתחילו לאכול. שמתי לב מיד שהמחנה כמעט ריק. אמילי ישבה לידי והלב שלי דפק. "איפה כולם?" שאלתי כדי להתחיל שיחה ולהסיח את דעתי מאמילי. קונור חייך אליי. "בבית ספר. עכשיו בדיוק התחילה השנה, היום היום הרביעי ללימודים בסך הכל. כולם יחזרו בחופשת החורף או הקיץ" אמר וחזר לאכול. שתקתי. אמילי נראתה שקועה במחשבות, ואז כל השולחן התנשף וירד לכרוע ברך. חלק התלחשו והצביעו על אמילי. בהיתי בהם בחוסר הבנה, אבל מיהרתי לכרוע ברך גם. "הריעו לביתה של אלת החוכמה והקרב" כירון אמר והתקרב אלינו בחיוך. הוא לחש משהו לאמילי, שהנהנה בהלם ועברה לשולחן אחר. היא שלחה לי מבט מתנצל והנהנתי בהבנה. חזרנו לשבת, אלא שאז עוד סימן הופיע מעל אמילי וקונר נאנח. "מבורכת הקטה" כירון אמר שוב בהלם וכולם הסתכלו על אמילי, שהסמיקה מכל המבטים. חייכתי אליה. "מה זה אומר?" שאלתי את קונר כשהכל נגמר סופית. הוא שלף עצם דג מהפה. "שיש לה גם את היכולות של אתנה וגם את הכוחות של הקטה." הסביר ושרקתי בהתפעלות. הוא צחק. "מעניין מי-" הוא השתתק והסתכל למעל הראש שלי. חייכתי לעצמי כשכולם כרעו ברך בפעם המיליון. קונר נשך שפתיים. "ביתן קימופוליאה." אמר והצביע לשולחן שרק ילד אחד ישב בו- הנחתי שזה ג´ק המפורסם. הנהנתי ונשמתי עמוק ועברתי עם הצלחת לשולחן של ג´ק. הוא חייך אליי חיוך גדול והחליף איתי כיפים. "ברוכה הבאה לביתן הכי טוב!" אמר וצחק. חייכתי בביישנות.

אחרי הארוחה הוא לקח אותי לביתן שהיו עליו גלים מצויירים  מבחוץ וריח ים בפנים. בחרתי מיטה שהייתה ליד זו של ג´ק. הוא חייך אליי בחושך. "יש מדורה עכשיו, בואי" אמר וסימן לי לצאת איתו החוצה. יצאתי בחשדנות למדורה ענקית ופערתי את הפה. היא החליפה צבעים. ג´ק התיישב וכירון מחא כף למשוך אליו את תשומת הלב. כולם השתתקו וביתן אפולו הפסיק לתופף בתופים. חייכתי. "גיבורים! קבלו בשמחה את החצויות החדשות שלנו," אמר כירון וסימן בראשו לג´ק לדבר. הוא קם וכחכח בגרון כשהוא מחזיק משהו ביד. הסתכלתי. זה נראה כמו חוט עור. "שלום לכולם. אני ג´ק רובינסון, בן קימופוליאה ומדריך הביתן של קים. היום הגיעה אליי חצויה חדשה בשם קלייר" אמר בקול רם וסימן לי להתקרב למדורה שכולם יראו אותי. הרמתי יד מובכת והוא חייך ושם לי את החוט מסביב לצוואר. כולם מחאו כפיים ושרקו. מלקולם קם עכשיו ועשה אותו דבר לאמילי, שחייכה והרימה גם יד לשלום. כולם מחאו כפיים שוב והמשכנו לשיר בקצב התופים של ביתן אפולו. התחלתי להרגיש בבית יותר ויותר, וצחקתי ושרתי עם כולם. ג´ק נראה ממש נחמד וחיבבתי אותו. הוא מסוג האנשים שאי אפשר שלא לחבב- מלא בדיחות ושמחת חיים. "בואי," אמר לי בסוף המדורה כשהסטייה הורתה לכולם לחזור לביתנים. חייכתי חיוך גדול ונפרדתי מאמילי בחיבוק ובאתי איתו. "אז מה את חושבת?" ג´ק שאל ונשכב במיטה שלו. צחקתי. "לא רע," הודיתי והוא חייך."אהמ," אמר ונרדם. בהיתי בתקרה ומיד התחלתי לחשוב על החלום. ´משהו יקרה לאמילי?´ חשבתי בחרדה.

הפרק הקודם		הפרק הבא