נפילת הממלכות

אנשים, עצה שלי, אם אתם הולכים להיות חלק מסרט אימה, כדאי שתבחרו בארץ הצמר גפן וחדי הקרן. את תלכו לאיפה שאנחנו הלכנו. באמת. אל תבואו. רוצים לדעת למה? יאללה, נספר לכם. אחרי שכולנו נחתנו על המזרון והסדרנו את הנשימה שלנו, יכולנו להסתכל על החדר שבו היינו. הוא היה ריק חוץ מהמזרון (כמובן), ולא היה הרבה על מה להסתכל. "תראו," איזבל אמרה. "על מה?" שאלתי. "על הרצפה," היא אמרה. הסתכלתי על הרצפה. ראיתי שמופיעות עליה מילים חלושות לאט לאט כאילו כותבות אותן ידיים בלתי נראות. התכופפתי כדי להסתכל עליהן. "נראה לי שכתוב כאן- זה חלש מדי, אבל ניראלי שזה שם," אמרתי. "ויש גם מספרים פה מתחת לכל שם," מירי הוסיפה. "למה שיהיו פה מספרים?"  "זה נראה כמו שנים," אליזבת אמרה. "אוי ווי..." היא אמרה בקול רועד. "מה קרה?" שאלתי אותה. "זה באמת שנים," העיניים שלה היו קרועות לרווחה. "זה קברים." 

כמו במילת קסם כל האדמה התחילה לרעוד.

***

באמת, אין לי מושג איך לעזעזל הצלחתי להירדם בלילות שאחרי האירוע ההוא. זה משהו שעשה לי סיוטים הרבה מאוד פעמים. אני ממליצה לכם להפסיק לקרוא עכשיו אם אתם לא רוצים גם סיוטים.

עדיין פה? בסדר. תמשיכו לקרוא.

***

האדמה התחילה לרעוד, והתחילו להיפתח בקעים שמתוכם יצאו שלדים, חלקם רק העצמות החשופות, ועל חלקם האחר עדיין נשאר טיפה בשר מרקיב ומתפורר. איכס. שמעתי מאחורייך מישהי משמיעה קולות של הקאה. כל השלדים המשיכו לעלות עד שזה נפסק. כנראה זה כל השלדים שיש. רק כמה עשרות מול ארבע בנות שאחת מהן בהריון מתקדם. ניצחון מובטח. השלדים כולם עמדו בלי לזוז במשך כמה שניות. "מה הסיכויים שאנחנו נוכל להסתלק בלי שהם יבחינו בנו?" איזבל לחשה. "אני אומרת שכדאי שמנסה, רק לאן?" לחשתי גם. "אולי גם פה יש דלת סודית מתחת למזרון," מאי לחשה. "אז תעזרו לי להרים אותו," לחשתי. כולנו הלכנו בשקט לארבע הפינות של המזרון, והרמנו אותו. לא היה שם כלום. רק רצפה חלקה. "אוף," אמרתי במירמור. "בנות," איזבל אמרה בקול מפוחד. "מה?" הרמתי את מבטי למעלה. "אה. אופסי." כל הזומבים הסתכלו עלינו והעיניים שלהם זהרו באור ירוק. 

בבת אחת כולם התקדמו לעברנו בידיים מושטות.

וכרגיל, הערות/הארות/תיאוריות כלשהן אני אשמח לשמוע

הפרק הקודם		הפרק הבא