ממלכות נופלות מעבר לקיר

פרק כפול :) תקראו למטה.

פרק 6

"קדימה! כמה זמן לוקח לך?" אני מתעוררת לצלילי קריאותיה של אלנה. "תהיי בחדר האוכל בתוך חמש דקות."

הדלת נטרקת מאחוריה. אני מביטה שוב בחדרי הקטנטן שבמגורי המשרתים של ארמון אוראנוס. מיטה צרה ונוקשה, מתלה שעליו תלויים המדים שלי, וזהו בגדול. 

אני שולחת את ידי אל מתחת למזרן שלי וממששת שוב את התליון הקטן. הייתי עונדת אותו, אבל זה מסוכן מדי. אסור לנו להחזיק חפצים אישיים.

אני לא יכולה שלא להיזכר בגבו המתרחק של ניקו, במכתב שהשאיר לי על שולחן החדר שלי. הכעס ממלא אותי כשאני נזכרת באבי המשליך אותו בחמת כעס אל תוך האח.

ועכשיו כל מה שנשאר לי הוא התליון. הזכר היחיד לחיי הקודמים.

אני נושמת נשימה עמוקה, וקמה מהמיטה.

**

"איחרת." אומרת לי בזעף אלנה, המשרתת השנייה שנמצאת בתורנות חדר אוכל. זה נחשב לתפקיד הגרוע ביותר, ולכן אף אחד לא רוצה אותו.

"מצטערת," אני ממלמלת בזמן שאני מוזגת משקאות אל תוך קנקנים ומסדרת ערימת כוסות.

"זה לא נראה ככה." היא מתעקשת.

אני נאנחת ומתעלמת ממנה. סתם עוד פחדנית נאמנה לגאיוס. פתטית לחלוטין.

אני נכנסת לחדר האוכל ומסדרת הכל על השולחן, ואז מופתעת לגלות את ראש המשרתים (ששמה אליס) מסמנת לי לבוא לכיוונה.

אני עוקבת אחריה בדממה ובראש מושפל במסדרונות הארמון, בידיעה שזה לא יכול להיות טוב.

היא מובילה אותי אל משרדה, חדר צר וקטן אך מסודר בטוב טעם. שולחן העץ נקי כתמיד, ומבריק מעט מאור השמש הקלוש שנכנס מהצוהר הקטן שקבוע בקיר האחורי. שידת קטנה ועליה ספרים מכל הסוגים נמצאת צמודה לפינת החדר, ואני מבחינה שם בספרים  על האלה ואלוריה וקליאונה גם יחד.

"המלך הכריח אותי לשים אותם." היא אומרת כשהיא מבחינה לאן פונה מבטי. "את הספרים על ואלוריה."

אני מהנהנת בהיסח הדעת, מתאפקת שלא להעיר שום דבר על כך שהיא קוראת לגאיוס דאמרה "המלך" בכזאת טבעיות.

"המצב הזה מאתגר לכולנו." היא אומרת באנחה, כאילו קראה את מחשבותיי.

אני משפילה את מבטי.

"אבל את צריכה להבין שאת עובדת כאן. וזה אומר שאת מחויבת לדברים מסוימים. את לא יכולה להתרשל בחובותייך ולצפות שנמשיך להעסיק אותך פה, למרות שזה מה שאת עושה."

אני מהנהנת, בידיעה שלא משנה מה אומר, לא אוכל לשנות את הגזרה. 

אני מפוטרת.

אין לי בית, ועכשיו גם לא עבודה. זה נגמר מבחינתי.

כל מה שחלמתי, כל מה שאי פעם רציתי להגשים. אני מנסה להתעודד במחשבה שאוכל למצוא עבודה חדשה, אבל איפה אני אגור בינתיים? אני לא יכולה לחזור לבית הוריי. כל קיר שם יזכיר לי את הצעקות של אמי שהדהדו ממנו, כל מדרגת עץ חורקת תזכיר לי את צעדיי הכבדים במורד המדרגות כשיצאתי לדרך משלי.

דרך שנגמרה עכשיו, אפילו לפני שהתחילה.

וכמובן המטרה שלי - הסיבה שבגללה כל זה קרה. לעזור בהפלת השלטון.

כל זה נגמר, כאן ועכשיו.

ורק בגלל שזלזלתי במקום הזה, המקום שאולי מוצף שחיתות ורשע אבל גם נתן לי בית ברגעיי הקשים ביותר.

"וגורמים בכירים ממני אמרו שזה לא יכול להימשך."

הנה, היא אומרת את זה. 

"אני מבינה." אני לוחשת, בידיעה שמצופה ממני להגיב.

"אבל אני יודעת כמה המקום הזה חשוב לך."

אני מרימה את ראשי בהפתעה. היא אמרה אבל? אולי עוד יש תקווה?

"הצלחתי לשכנע אותם לתת לך הזדמנות אחרונה."

אני מביטה בה בתדהמה משולבת עם הוקרת תודה. "אני אעשה כל מה שצריך."

היא מהנהנת בנוקשות. "אני בהחלט מקווה כך."

"מה אני צריכה לעשות?" אהני רוצה להודות לה, להגיד לה שהיא הצילה אותי ולהסביר לה כמה אני מעריכה את זה, אבל אני יודעת שהיא תראה בזה בזבוז זמן.

"לאור התפטרותה של קלריסה מורגנטון, את תחליפי אותה בתפקידה - לשבת לצד מיטתה של הנסיכה לוסיה דאמורה, לדאוג לכל צרכיה ולהודיע מיד לגורם בכיר כשהיא תתעורר. אני מצפה ממך לעבודה מושלמת, בלי אף תלונה אחת - מצדך או מצדה - או שלא יהיו לי לא הרצון ולא היכולת להשאיר אותך כאן." קולה מתקרר לקראת סוף המשפט.

אני מרגישה כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. מכל האנשים, מכל הדברים, מכל המשימות - דווקא הנסיכה לוסיה? מי ששנאתי אליה היא זו שהחזיקה אותי בתקופה האחרונה? זו ש... שגזלה ממני את חברתי הטובה ביותר? 

אבל קולה של אליס אינו משתמע לשני פנים. אין לי ברירה אלא להעמיד פני משרתת דואגת ומסורה, שמעמידה את שלומה של גבירתה בראש סדר העדיפויות שלה. 

"כמובן." אני אומרת בקול שאני מקווה שאינו מסגיר דבר מן הסערה המתחוללת בקרבי.

היא מהנהנת לעברי, ואני קמה ויוצאת מהחדר.

טאם טאם טאם! מה יקרה בהמשך? 

תגללו למטה ותגלו...

פרק 7

אני מביטה בפניה השלוות, ומנסה לשכנע את עצמי להמשיך להחזיק בשנאה אליה. אבל משהו בהבעה הרגועה על פניה, בידיה השמוטות לצידה בחינניות, גורם לי לחשוב על אפשרות שעוד לא חשבתי עליה.

מה אם הכריחו אותה לעשות את זה? או יותר נכון: מה אם גאיוס הכריח אותה לעשות את זה?

זה נראה לי כל כך הגיוני ומתבקש, שאני המומה שלא חשבתי על זה קודם. אבל כמובן שלא חשבתי על זה קודם.

באותו הרגע אני מבינה משהו. משהו על כל הדרך שבה הדברים מתנהלים בארמון. משהו על כל הדרך שבה הדברים מתנהלים בעיר. אפילו בממלכה.

כולנו חיילים. לא משנה אם אנחנו חיילים במסווה של מורדים, או חיילים במסווה של תומכים או בכלל חיילים במסווה של אנשים רגילים - כולנו חיילים של גאיוס דאמורה. בסך הכול כלי משחק בידיו המיומנות, משחק שבו הוא קובע את החוקים. ולא משנה מה נעשה, אנחנו תמיד נפסיד, כי החוקים תמיד יהיו נגדנו. ויש רק דרך אחת לעצור את זה.

להפסיק לשחק.

אז כן.

מצערת שהמון זמן לא המשכתי, זה בא בתקופות אצלי. אני מבטיחה לנסות להפציץ בזמן הקרוב, בינתיים קבלו פרק כפול.

אני יודעת שפרק 7 קצר וגרוע, הוא פרק מעבר ויש לו חשיבות גדולה מאוד. ואני כבר מתחילה לעבוד על פרק 8. יש סיכוי שהוא יעלה אפילו היום.

חזרתי אנשים!

אה, ועוד משהו. כל מי שמגיב, בין אם זה תגובות בונות או סתם פידבק חיובי, עוזר לי ברמה שהוא לא מבין בכלל. אני יודעת שאין הרבה תגובות, אבל כל תגובה ותגובה גורמות לי להיות ככ מאושרת וזה מדהים בעיניי שאתם ככה מגיבים.

אז בבקשה מכם, אם אתם קוראים את הפאנפיק ונהנים ממנו, או שיש לכם משהו לשיפור (ויש הרבה לשיפור) אז תגיבו. זה לא לוקח הרבה זמן וזה עושה לי את כל היום.

אוהבת אתכם!

הפרק הקודם