בת השאול

פרק 7

אמא מטלפנת, אבא יוצר קשר

" 'פוסידון,' אמר כירון. 'מרעיד האדמה, מביא הסערה, אבי הסוסים. הריעו לפראסוס ג'קסון, בנו של אל הים.' "

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)

"לא!" קראתי ורצתי לעבר האלונקה. "האנה, לא!"

כרעתי על ברכיי ובכיתי על גופה. ושוב הגוף והנשמה שלי דיברו בתוכי.

גוף: את לא אמורה להפגין חולשה!

נשמה: החולשה היא סימן החוזקה! הוכחה לאומץ הרב שבנו!

גוף: אל תבלבלי את המוח הקיים שלי. היי, את השלדים נקים בפרטיות? את הדמעות נזיל בפרטיות!

אבל האבל שלי פוגג הכל. הרגשתי כאילו אני בוכה על מת.

אלים אדירים. לזה הגוף שלי התכוון - בת האדס בוכה כאילו מישהו מת. זאת יכולה להיות בדיחת החצויים של העשור.  

ליליאן צפתה בי מרחוק במבט עצוב. האחות מחתה את פניה.

"היא בחיים," אמרה לי. "דמטר, מביאה לה צמחי מרפא. מחזקת אותה. בזכות האומץ והגבורה שהיא הפגינה. חברה שלך… גיבורה אמיתית. יותר מהשאר."

יותר מהשאר. כמובן. כולם פה גיבורים.

לא יכולתי לסבול את העובדה שאני מנסה לנחם את עצמי בזמן שהאנה גוססת מול עיני.

אמת, לא הייתי גאה בבכי שלי. ברגע שראיתי את האנה צרחתי והתייפחתי כמו ילדה בת שנתיים. כל הדמעות שנאגרו בתוכי מאז שנולדתי, פרצו בבת-אחת, כך שהרגשתי כאילו אני עוברת דרך מפל מים. שכחתי לציין - בלידה שלי לא בכיתי. הייתי חיה, אבל לא בכיתי. הרופאים אמרו שזו היסטוריה רפואית מדהימה (אמא סיפרה לי, לפני שהתחלנו להסתכסך). מאז, לא משנה כמה העליבו אותי, הרביצו לי, פגעו בי ולעגו לי - פשוט לא נכנעתי לבכי. בסתר ליבי באמת חשבתי שזאת חולשה, ופשוט נותרתי קפואה לנוכח החיוכים המלגלגים. אולי זה היה שימושי. הבריונים כל כך הוטרדו מזה שאני לא מרגישה מאויימת, שהם חזרו הביתה לאמא וחטפו טראומה. לעומתם, האוייבת שלי בפנימייה, ריף סלידר, אף פעם לא נכנעה להצגות שלי. היא תמיד המשיכה להציק ולהציק עד שנשברתי. היא עוד לא הביאה אותי לידי בכי, אבל…  

"אני מצטערת…" מלמלתי, ודמעות זלגו מפניי. "האנה - אני כל כך מצטערת…"

"זאת לא אשמתך," אמר קול צלול ומתוק במפתיע. הסתובבתי וראיתי את ריין עומדת מאחוריי בחיוך קלוש. היא נראתה טוב כתמיד, אבל קצת עצובה, והשיער שלה היה כעת פזור אך מסודר מעל הנזר.

"ריין," אמרתי וחשקתי שיניים. לפתע היא הזכירה לי כל ילדה בפנימייה שהתנשאה מעליי, שנראתה טוב והתנהגה כאילו הכל רגיל בשעה שאני הייתי שקועה בדיכאון וסבלתי. לא היה מומלץ להתחצף לציידת ארטמיס בת מאה שנה עם קשת קטלנית וחצי כסף, אבל לא היה לי כוח לגינונים דיפלומטיים. פשוט נתתי למוח להזרים את המילים.

"עוד לא הכרת אותי רשמית," היא אמרה והתקרבה. "למעשה, שמי מלודי. מלודי ריין."

לרגע מה שעבר לי בראש זה: מה זה השם המוזר הזה?

מצד שני, היא נולדה לפני מאות, אפילו אלפי שנים, בתקופה של יוון העתיקה, וכנראה השמות אז לא היו להיט.

"ולשאלתך, אני בת זאוס. סגניתה הראשית של ארטמיס, ציידת בגיל… טוב, למעשה אני לא יודעת. את מבינה, גם לפני שהפכתי לציידת בחבורתה של ארטמיס הייתי בת אלמוות. חייתי עוד בתקופה שבה משלו הטיטאנים… לפני כאלף שנה. אבל עבר יותר זמן."

"הממ… למה לא."

"כן, זה לא בבסיס רגיל."

"אז את חצויה."

"מממ, לא בדיוק. אסביר לך בהזדמנות אחרת."

"אני מחכה בקוצר רוח."

"רק רציתי להגיד," אמרה מלודי. "שחברתך הפגינה אומץ ותושייה רבה. אנו צופים, לטווח הרחוק, שהיא תחלים ב… טוב, אולי לא בקרוב. אבל תחלים."

זה היה מאוד מעודד. גם העובדה שהסתומה טרחה להיכנס לפרטים בשעה שהיא רואה אותי בוכה כאילו היא הרגה את החברה שלי, על החברה שלי.

רציתי לקפוץ לה מול הפנים ולצרוח: תודה רבה באמת! זה היה מידע שימושי! אני מאוד מעריכה את זה! ואגב, הקטע שבו ציינת בצורה הכי עדינה שאפשר שהאנה לא תחלים בקרוב, אני פשוט נדהמתי מהרכות שלך! אז תודה שאמרת לי את זה בפרצוף בזמן שאת רואה שאני שבורה ועשרות אנשים עם הבעה מוזרה מסתכלים עליי! ממש, בואי נהיה בי-אף-אף!

לא אמרתי את זה, אבל נראה שמלודי הבינה הכל מהמבט שלי.

"אל תדאגי. לא התכוונתי להטריד אותך," היא אמרה. "אני לא עומדת לקחת אותך לסיבוב. אני יודעת שלא תעריכי את זה. ברור שאת כועסת עליי… את עוד תביני. בינתיים, מישהו אחר צריך לשוחח איתך. את די תופתעי."

האמת, מאוד הוקל לי שהיא לא צעקה בקול, "בואי לבניין המרכזי, בת האדס!"

מי רוצה לדבר איתי ואני יופתע מזה? אחרי ההרפתקה הזאת כשלעצמה, שום דבר לא יפתיע אותי.

אולי זה דיוניסוס, שסלח לי והחליט להתנצל (ממש), או בן האדס אחר שצריך להכיר לי.

מלודי הובילה אותי לבניין המרכזי, ואז לקומה השנייה שלו.

בחדר מואר מלא מזכרות, עם ספה ושולחן קפה, ויטרינה גדולה ולוחות שנה, עמד על שולחן עבודה מסך פלזמה גדול. במגירה מתחת היו טלפונים ניידים. כנראה כאלה שהוחרמו.

זכרתי מה כירון אמר לי על האיסור בשימוש בסלולר, כי זה מאותת למפלצות את המיקום שלנו, אבל כנראה מדי פעם חניכים הורשו לדבר בשיחות סקייפ. תהיתי מי כבר רוצה לדבר איתי.

לפתע, המסך נדלק בקול "ביפ" מרעיש. מלודי חייכה, הושיבה אותי על הכיסא המסתובב, סימנה לי וי עם האגודל ויצאה, מקפידה לסגור אחריה את הדלת.

לא ידעתי מה לעשות, כשישבתי שם מול הפלזמה והבטתי בטעינה העולה.

ואז, בקול צפצוף, פנים הופיעו על המסך.

אישה ישבה בחדר עבודה אפלולי. היא הייתה חיוורת ורזה, עם עיניים כהות עצובות, שיער חום מקורזל, ופנים כחושות. היא נראתה במצב לא טוב. עיניה היו גדולות ואדומות, קצת נפוחות, כאילו בכתה. השפתיים שלה היו דקות ויבשות, והריסים ארוכים, הגבות קטנות, והאף אדום.

היא לבשה קפוצ'ון ירוק מרופט וג'ינס קרוע. המבט שלה נראה כאילו היא מצפה למישהו מאחורי המסך, אבל לאט לאט הפה שלה התעקם בחיוך.

זאת הייתה אמא שלי. אליסיה "אלי" רייס.

"אמא," אמרתי בתדהמה.

ציפיתי שהיא לא תקשיב, או לא תתייחס, או תאמר שזו טעות ותנתק.

אבל היא הביטה בי בחיוך עצוב ומזרז, כאילו היא מנסה לדרבן אותי לשטוף אותה.

"היילי." אמא אמרה, "מה איתך? מה קורה? ברחת מבית-ספר? איפה את עכשיו? שמעתי שחברה שלך נפגעה - איך היא?"

הייתי בהלם טוטאלי. לא ידעתי איך להסביר לה את כל מה שעברתי - אבל יותר חשוב, כיצד להסביר לה את האמת.

"אמא, את לא תאמיני," פתחתי. "אבל האלים האולימפיים מהמיתולוגיה היוונית -"

"קיימים," היא השלימה. "אני יודעת. חייתי עם זה יותר מדי זמן, והוא אמר לי לא לספר לך -"

"הוא?"

"אבא שלך. האדס. אני - אני - אני קראתי לו בעזרת לחש עם מות אמי. זה סיפור ארוך. הוא אמר לי לא להגיד לך את האמת עד שתדעי בעצמך, אז כמובן שלא הייתה לזה שום משמעות כשהיית לידי. ואז הוא עזב, ואני נשארתי לבד עם כל החובות והמטלות שנועדו לשניים. חשבתי - חשבתי שיהיה נבון לא לעזור לך ולדאוג לך, להשליך אותך לאיזו פנימייה, כדי להכין אותך לחיים - כחצוייה."

הבטתי בה. מסתבר שכל היחס הרע שלה היה למעשה כדי לעזור לי.

"אני כעסתי," הודיתי. "חשבתי שאת שונאת אותי, שאני לא חשובה לך, שאת לא רוצה אותי. הרגשתי לבד."

"אני לא מאשימה אותך," אמרה אמא.

"אבל… איך ידעת על זה? איך לא השתגעת?"

"החיים שלי לא היו כל כך דומים לשלך," היא סיפרה. "אני לא חצוייה… ההורים שלי כן. בת אפרודיטה ובן הקטה, אלת הקסם. הם סיפרו לנו על החיים שלהם, על ההרפתקאות שלהם. ואז, כשהתבגרתי, כנצר הקטה הצלחתי לזמן אל - וזה היה האדס, שאהב אותי מיד. ואת נולדת."

התפרקתי, ושפכתי בפניה הכל.

מה קרה בפנימייה, ואיך האנה הקריבה את עצמה כדי להחזיר את שתינו, ומה קרה במחנה. התחלתי לספר לה על המחנה. ואז אמרתי לה על מלודי וליליאן, והחרב שלי.

היא האזינה בתשומת לב. "אני הסתרתי ממך גם את הזהות שלך. הילה היה שם ישראלי, אבל קראו לך היילי."

"אז אנחנו לא ישראלים?"

אמא שלי פלטה צחוק קטן. "הייתי אומרת שאנחנו קצת, מממ, יווניים. אבל מקורנו באמריקה, בניו-יורק עצמה. אמת, את אבא שלך פגשתי בשליחות לישראל. את נולדת בישראל. אבל בזה נגמר הקשר לשם."

"אז… איפה את עכשיו?" שאלתי.

"אני עדיין בדירה," היא ענתה. "כן, כן. בניו-יורק. זאת. אבל זה עומד להשתנות. אני - מצאתי משרה חדשה."

"מה?"

"כן. כמורה למדעים בפנימיית 'אולוויס' בניו-יורק. המורה הקודמת נעלמה ללא הסבר, כנראה התפטרה בלי לספר לאף-אחד. בגלל שזאת פנימייה פרטית, אני עומדת להרוויח פי שלוש מהמשכורת הקודמת."

"אז את כבר לא שגרירה?"

"לא. ואף-פעם לא הייתי. פשוט חזרנו לגור בארצות-הברית. ולא היה לנו כסף, כי לא עבדתי. אבל… הייתי שמחה אם היית באה לבקר מדי פעם. לפי החישובים שלי, תוך חצי-שנה יהיה לנו כסף לדירה חדשה. אולי… תרצי לגור יחד?"

היא אמרה את זה בהיסוס, כאילו ציפתה שאירק לפתע על המסך.

"אני… אני אשמח," עניתי בגמגום.

"מעולה, אבל יש עוד למה לצפות. אה, אם האדס יוצר קשר תספרי לי. תשאלי אותו מה עם פרספונה. תעדכני מדי פעם מה קורה. וגם, מתוקה, תשמרי על עצמך."

"גם את."

ראיתי את אמא קמה מהכיסא בכוונה ללכת, אז עשיתי גם אני כך.

"והיילי…" היא פנתה אליי שוב, ואני הסתובבתי. "דבר אחרון. אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך, אמא…" אמרתי, והרגשתי בדמעות זולגות על פניי. "אל תדאגי לי."

"דווקא כן," היא אמרה בחיוך גדול. "אני מתכוונת לתקן המעשים השגויים שלי, עכשיו כשאת יודעת. והדרך הנכונה לעשות את זה היא להפוך הכל."

היא נופפה לי, ונופפתי לה חזרה. בקול "ביפ" נוסף, מסך הפלזמה כבה.

***

לא שמתי לב, אבל השעה הייתה שמונה בערב. מה שקרה בפנימייה היה בערך בשלוש, מה שאומר שאת כל שאר הדברים שקרו היום עברתי בחמש שעות. האמת, לא הרגשתי שאני רעבה עד שליליאן הזכירה את זה.

בפגישה עם כירון לא אכלתי כלום בסוף, והבטן שלי כל-כך קרקרה שפחדתי שמישהו ישמע ויגלו אותי לאגם הצפרדעים בעמק.

ליליאן שוב צעדה איתי, כדי ללוות אותי לארוחת הערב. היא אמרה שעם קצת מזל יכירו בי הלילה, לכל היותר בעוד יומיים. אבל בגלל שהוכחתי את עצמי פעמיים, ההורה האלוהי שלי בטח יתגאה בלהכיר בי.

ממש לא רציתי שזה יקרה.

התקדמנו לכיוון המבנה הפתוח משיש שראיתי בסיור. כעשרים שולחנות עץ היו מפוזרים ברחבי חדר האוכל, כולל שולחן מרכזי, ובכל שולחן ישבו ילדים ממש דומים, ליד הסמל של ההורה שלהם.

לכל ילדי אתנה היו עיניים אפורות כסערה. כל ילדי הפייסטוס היו שריריים וקצת מלוכלכים. ילדי אפרודיטה פטפטו בעודם מורחים ליפסטיק. משולחן ארס עלו קללות וצעקות, אבל זו כנראה הייתה שגרה, כי אף-אחד לא העיר להם.

ילדי היפנוס נרדמו על הצלחות. כמה מילדי הקטה כישפו לג'ק קורט (שהסתובב בין השולחנות וחילק הוראות לכולם) את הפנים, כך שנראה כמו חתול.

ליליאן הצטרפה לשולחן אפולו. כמה ציידות הצטופפו בשולחן של ארטמיס, שכנראה לא עמד שם זמן רב.

שולחן הרמס היה מפוצץ (אה… תרתי משמע).

זהו.

אני הצטרפתי אליהם, לאחר שהמדריך הראשי, רוג'ר רנד, קיבל אותי ואמר לי שעד שיכירו בי אני משתייכת לביתן שלהם. אז פשוט ישבתי לידו, וחיכיתי שיקרה פיצוץ. שאר החניכים אפילו לא הביטו בי, מה שהיה כמובן הקלה גדולה. מסתבר שביתן הרמס מקבל חניך חדש כל יומיים.

ואז דיוניסוס עלה לשולחן המרכזי, כדי להגיד את דבריו.

"כן, אז, ערב טוב לכל הפרחחים שעוד נמצאים כאן כי לא קרה להם כלום בעשרים וארבע השעות האחרונות," הוא אמר, "אני נאלץ לעמוד ולדבר מולכם מכיוון שלפני כמה זמן הצטרפה לפה, לצערי, עוד פרחחית, בדיוק כמוכם. לילה וויס."

כירון, שעמד חבוי עד עכשיו, לחש משהו באוזנו של דיוניסוס, והוא רק הנהן בחוסר סבלנות ותיקן את עצמו.

"היילי רייס. מה שזה לא יהיה. להזכירכם, משחק תפוס את הדגל מחר באחת, לאחר מכן קיר מכשול לטבעת, וכל שאר הפעילויות יתנהלו כסדרן. וכירון רוצה להוסיף משהו."

כירון תפס את מקומו של מר ד'. הוא כיחכח בגרונו.

"ולחדשות הקהילה שלנו…" הוא התחיל. "למרבה הצער, האנה לורן מביתן דמטר, נפצעה הצהריים קשה בהתקפת מנטיקור - היא נעקצה, לאחר שנפלה ולא יכלה להמשיך. זה קרה ממש ליד העץ המוגן. הלם גדול. הכל קרה לאחר ששרדה התקפת ערפדה בבית-ספר מיושב בני-תמותה."

התנשפות של תדהמה, זעזוע, וכאב נשמעו בחלל הפתוח. מביתן דמטר עלו יפחות.

הילדים מביתן היפנוס נראו לפתע ערנים לחלוטין, ואפילו בשולחן אפרודיטה כולם הפסיקו את הצחוקים שלהם ונעצו מבט המום בכירון.

"דמטר מחזקת אותה עכשיו בשעה שהיא שוכבת במרפאה," המשיך כירון. "האנה הייתה מאוד מוכרת במחנה, ואנחנו נדהמנו לשמע המקרה. היא איבדה את ההכרה, פתחה את הברך, שברה את קרסולה, הורעלה מעקיצה, ועכשיו היא במצב לא טוב. אם כי, במרפאה כמעט בטוחים שהיא צפויה להחלים החלמה מלאה. הבה נקווה כך כולנו."

וברור שידעתי מה עמד לבוא.

"אבל לא אני יכול לספר לכם מה קרה שם באמת. אלא היילי רייס, אותה חניכה חדשה שמר ד' לא מצא לנכון להכיר. היא עברה עם האנה את כל מה שדיברתי עליו - והביסה את הערפדה, ואת המנטיקור בסופו של דבר. את פציעת חברתה היא לא הצליחה למנוע. כרגע היא נמצאת בביתן הרמס, כלא קבועה, אבל הייתי מבקש שכולנו נחלוק לה כבוד."

מחיאות הכפיים הראשונות עלו מביתן דמטר, הביתן של האנה. ואז משולחן אתנה. בסוף, אפילו הילדים של ארס הרגישו חובה לקום. כל המחנה מחא לי כפיים.  

עמדתי במבוכה ונופפתי לשאר השולחנות. הילדים מביתן הרמס נדחפו להגיע אליי, ורוג'ר רנד לא עצר אותם. כשלא עניתי להם הם פשוט גררו אותי לשולחן המרכזי, משם כירון צפה בי בשעשוע. לא ידעתי מה מצפים ממני להגיד. ברור שלא התכוונתי להגיד מול כולם, "היי, אנשים. טוב, אז מה שקרה זה שערפדה פסיכופתית נלחמה עם האנה ואז היא התעלפה. אני לקחתי פיקוד, הרגשתי פחדנית מאוד, ובסוף חנקתי את המפלצת בידיים חשופות, ואיכשהו היא הפכה לאבק. הצלחתי לתלוש לה ניב, שדרך אגב תלויה על הצוואר שלי. כן, ואז כשהגענו לגבעה, התקיף אותנו מנטיקור, ואז אני זימנתי שלדים שהרגו אותו! נכון שזה מבעית?"

ואכן לא אמרתי את זה.

לרגע, לא חשבתי על מה שמצפים ממני לשמוע. גם כך מכל שולחן ירצו לשמוע משהו אחר.

ביתן דמטר ירצה שבחים על האנה והכרה בכוחם.

מביתנים ארס ואתנה בטח יתעניינו יותר בקרבות עצמם.

ביתן הרמס יסתקרן משלל המלחמה.

אז החלטתי לשלב הכל ביחד.

"אממ, היי," אמרתי בקול והתאמצתי לא להישמע ביישנית, אבל גם לא בטוחה בעצמי. "אני היילי רייס, כפי שהבנתי לאחרונה, כשהתברר ל - טוב, לא משנה. אני עברתי עם האנה את כל התלאות האלה. ו… הצלחתי לעזור לה לפי מצבה להגיע לפה."

"את הצלת אותה," אמר מישהו. הבטתי לכל הכיוונים, ובסוף איתרתי אותו, בשולחן בקצה השני של החדר. הוא היה עם שיער כהה ועיניים ירוקות, ומיד הבנתי שזה הילד שצפיתי בו ביער - והפרפרים בבטן שלי עפו כמו משוגעים.

אחרי שהוא אמר את זה, החניכים משולחן דמטר הנהנו ביתר-בטיחות. באיחור קלטתי שהם מסכימים עם הנער. לא ידעתי מה להגיד, כי כל צניעות עלולה להתפרש כגאווה מוסתרת, וכל גאווה גלויה עלולה להתפרש כשוויץ.

"צניעות אינה מוערכת בינינו," הסביר לי כירון. "במיוחד בהתחשב בכמה מהתכונות של האלים האולימפיים, משם נורשו לילדיהם. גם עבור אלו שאינם מעריכים ראש זקוף, אני אומר בשם כולם שנוכל לסלוח לך הפעם."

עוד מלמולי הסכמה. הרגשתי אמיצה יותר, יותר מהקרב עם הערפדה לאחר התבוסה שלה, יותר מאחר הקמת השלדים מהקרקע. אז פשוט שפכתי הכל - חוץ מזה, כמובן, שחנקתי את הערפדה והיא התפוגגה, או שזימנתי חבורת מתים שהגנו עלינו מהמנטיקור. אז עיוותתי את זה קצת כך שנראה שהאנה הצליחה להכריע את הערפדה לפני שהיא התעלפה, ואני רק תקעתי בה את החרב ולקחתי לה שן בשביל המזל (ילדי טיכה הביטו בי מיד), אבל הסיפור עם המנטיקור קצת השתבש.

לפי הגרסה המשונה שלי, האנה נפצעה והורעלה, הצלחתי לגרור אותה למקום מבטחים, ואז, בהתקף פרץ אנרגיה, הצלחתי לכרות את עוקץ המנטיקור (ילדי ארס הצעירים יותר היו נלהבים מאוד מהקטע הזה).

כירון קם וליווה אותי חזרה לשולחן הרמס, כשבדיוק במרכז חדר האוכל, הרגשתי בנוכחות צוננת לידי. זה לא היה קר. זה היה מוכר. אבל לא היה שם אף-אחד.

החלטתי שכנראה אני הוזה, אבל גם כירון נעצר. כולם הביטו בנו.

זוהר כסוף בהק מסביבי. עצמתי עיניים והתפללתי, "לא… בבקשה לא עכשיו…"

אבל הזוהר התעצם, כאילו מנסה להבהיר: זה לא יעבוד, חמודה. אני פה בשביל לעשות דווקא.

מאתיים חניכים, חמישים סאטירים, עשרים נימפות, קנטאור ואל בהו בי בתדהמה.

הרגשתי שבא לי להרביץ למישהו כשמעל הראש שלי עלה לפתע אות עגול, חתום בראש גולגולת. האדס הכיר בי.

"כרעו ברך," אמר כירון בתוך הדממה, "להיילי רייס, בת האדס, אל המתים והעושר, מלך השאול."

הפרק הקודם		הפרק הבא