עולמות מתנגשים

פרק 8

נ.מ פרסי

"מי עשה את זה?" אמרתי בעצבים אחרי שהתעוררתי נוטף מים ממיטתי.
אנבת' הרימה את ידה וגיחכה.
"זאת הייתה הדרך היחידה להעיר אותך" אמר ליאו בחיוך "אבל אל תאשים את אנבת' זה היה הרעיון שלי" אמר וצחק.
רטנתי, קמתי והלכתי להתארגן.

היום נוסעים להוגוורטס, חשבתי לעצמי. לא ידעתי אם לשמוח, אומנם כול החברים שלי נמצאים איתי, אבל למה אנחנו לא יכולים פשוט לנוח קצת. בלי מסעות חיפושים מטורפים, בלי אלים וטיטאנים שרוצים להשמיד את העולם. רק לנוח ולהרגיע, אבל כמובן כאשר אתה חצוי זה כנראה לעולם לא יקרה. לפחות עוד לא תקפה אותנו מפלצת.

אחרי שהתארגנתי התחלתי לארוז את הדברים שלי  - שאחרי יומיים היו מפוזרים בכל מקום – לבסוף, אחרי מאמצים רבים הצלחתי לסגור את המזוודה שלי, אחרי קצת עזרה מפרנק.

יצאנו מהאוהל והלכנו לכיוון בית משפחת וויזלי לארוחת בוקר.
הבית היה רועש מהרגיל, – הישג גדול לבית שכזה – אחרי שכולם הצליחו לארוז את החפצים האחרונים כולנו התיישבנו לאכול.
גברת וויזלי זירזה את כולנו תוך שהיא מצקצקת בלשונה ומלמלת "אתם לא תספיקו, קדימה"
לבסוף כולם גמרו לאכול, ולי הייתה ההרגשה שלא הייתי צריך לאכול כאלה כמויות של אוכל בזמן כל כך קצר.

נכנסנו לשתי מכוניות, אני, פייפר, הייזל, אנבת', פרנק, ליאו וג'ייסון. במכונית השנייה היו הרמיוני, הארי, רון, ג'יני וגברת ואדון וויזלי.

"אז, מה אתם אומרים עד עכשיו?" שאל פרנק וחיבק את הייזל.
"טוב, אנחנו בחיים. זה כבר הישג בפני עצמו" התבדחה פייפר.
"האמת, אני מקנאת. נראה שהחיים שלהם כל כך קלים" אמרה אנבת'
"כן" הסכים ג'ייסון "הם רק מנפנפים בשרביט והכל קורה"
"ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך לעשות את זה" אמרתי בחיוך והחזקתי את שרביטי.
ידעתי שהוא מתאים לי, אבי סימן לי שזה השרביט שלי.
"אבל תחשבו על זה, אולי זה יועיל לנו לדעת את כל זה" אמרה הייזל, וכשראתה שאנחנו לא מבינים הסבירה את עצמה, "אולי מפלצות מושפעות מקסמים, תחשבו איך זה יכול לעזור לנו" אמרה.
כולם התלהבו מהרעיון שנוכל התקיף מפלצת בעזרת לחש והדיון עבר לשיטות לחימה.
ואז חשבתי על משהו.
"אם מפלצות יכולות להיות מושפעות מלחשים אז אולי יש לחשי הגנה, משהו שיגביר את ההגנות על המחנה שלנו או, או קסם שיסווה את הריח שלנו בתור חצויים!" אמרתי בהתלהבות גוברת.
הייתה שתיקה במשך כמה רגעים ואז כולם התפרצו.
הרעיון שהקסמים יוכלו להביא לנו תועלת היה מדהים ופתח לנו מרחב אדיר של אפשרויות אבל לא הספקנו להתעמק בנושא כי הגענו לתחנת הרכבת.

הוצאנו את המזוודות שלנו מהאוטו והעמסנו אותם על העגלה.
"הנסיעה עברה בסדר?" שאלה גברת וויזלי, לדעתי היא הייתה מאוד מגוננת.
"בסדר גמור" השיבה פייפר בנימוס.
"איפה הרציף?" שאל ליאו
"כאן" אמר רון והצביע על הקיר שלידינו.
"תסתכלו בכרטיסים שלכם" אמר ג'יני בחיוך למראה מבטינו המבולבלים
הסתכלתי בכרטיס, לקח לי המון זמן לקרוא את זה אבל לבסוף הצלחתי לפענח את הכתוב-

 רכבת הוגוורטס אקספרס

רציף 9 ושלושה רבעים

"זה לא הגיוני, כתוב כאן רציף 9 ושלושה רבעים, אין כזה רציף" אמרתי.
עמדנו בין רציפים עשר לתשע, לא היה כלום בניהם.

"תראו" אמרה ג'יני והדגימה, היא דחפה את העגלה העמוסה בדברים לעבר הקיר, עוד חצי דקה היא תתרסק.
העפתי מבט בבני משפחת וויזלי, לא היה נראה שאכפת להם שעוד חצי דקה ג'יני הולכת להתנגש בתוך קיר.
החזרתי את מבטי לג'יני בדיוק בזמן לראות אותה נבלעת בתוך הקיר. לא הייתי בטוח שראיתי נכון - ג'יני פשוט החליקה דרך הקיר.
"קדימה תנסו" עודדה אותם גברת וויזלי
ג'ייסון ניסה ראשון, הוא רץ לעבר הקיר במהירות, עכשיו הוא כבר לא יוכל לעצור. ג'ייסון, כמו ג'יני נבלע בתוך הקיר. אחריו באו הייזל, פרנק, פייפר ואנבת' אשר לשמחתי הרבה כולם עברו בשלום את ההתנגשות בתוך קיר.
פתאום הבנתי שהגיע תורי, רצתי לעבר הקיר, בטוח שעוד רגע אני אתרסק. פגשתי בקיר ולהפתעתי הרגשתי תחושה של מים עוטפים אותי.
הגחתי בצד השני של הקיר והסתכלתי סביבי. אנבת' עמדה לצידי. חיבקתי אותה ברצון למשהו מוכר.
הארי, רון, הרמיוני, גברת ואדון וויזלי הספיקו להגיח בינתיים מהקיר. לידי על הרציף עמדו הורים וסבים שנפרדו מהילדים שלהם, ברקע שרקו הינשופים ולצד כול המחזה המוזר הזה עמדה רכבת קיטור ענקית מלאה בילדים שנפנפו להוריהם לשלום.
"קדימה תעלו" אמרה גברת וויזלי וחיבקה אותנו "להתראות" אמרה ונפנפה לנו בחיוך.
עלינו על הרכבת וחיפשנו תא פנוי. כל התאים היו מלאים אבל לבסוף מצאנו תא אחד ריק לקראת סוף הרכבת.
סידרנו את המזוודות והתיישבנו לבחון את הסביבה החדשה שלנו.
התיישבתי ליד אנבת' ונשקתי לה נשיקה קטנה על שפתייה.

התחלנו לחדש את הדיון על לחשים שיוכלו לעזור לנו כשהרכבת יצאה לדרכה אבל נאלצנו להפסיק בגלל דפיקה על דלת התא.

הרמיוני פתחה את הדלת.
"היי" אמרה הרמיוני בחביבות "אפשר לשבת איתכם?" שאלה.
הסתכלתי עליהם, הארי ורון נראו כאילו זה המקום האחרון שהם רוצים להיות בו, הרמיוני חייכה לאנבת' -הן כבר הספיקו להתחבר אתמול בסמטת דיאגון.
"כן בטח, תכנסו" אמרתי
הם התיישבו ואנחנו השתתקנו. הארי תקע בי מבט כועס.
"אז.." פתח רון "באיזה בית אתם?"
בהתחלה חשבתי שהוא התכוון לאיזה ביתן אנחנו במחנה החצויים אבל נזכרתי שכירון אמר שהם לא יודעים שאנחנו חצויים.
"בית?" שאלה פייפר בזהירות.
"אתם עוד לא מוינתם לבית?" שאלה הרמיוני .
"רק השנה שמענו על בית הספר הזה" עניתי וזכיתי במבט מאנבת' שאמר שאני צריך להיזהר.
"אבל אתם בני שבע-עשרה בערך" אמרה בספקנות מסויימת "טוב בסדר, אז ככה..."
הרמיוני הסבירה לנו שיש בהוגוורטס ארבעה בתים, על שם ארבעת המייסדים.
גריפינדור, הבית של האמיצים,
הפלפאף, הבית של טובי הלב,
רייבנקלו – החכמים
וסלית'רין הבית של השאפתים והערמומיים, כשהם הזכירו את סלית'רין הם החליפו מבטים.
הם הסבירו על הנקודות והתחרות שבין הבתים, על קווידיץ, על השיעורים והמורים.
הכול נשמע ממש כיף ומעניין אבל אני חושב שאני מעדיף את מחנה החצויים.
לא נראה לי שאצליח לשבת בשקט במשך כל כך הרבה זמן.
במחנה יכולתי תמיד לעשות בפעילות. בבית ספר אני לא אוכל להתאמן ממש בלחימה.

באיזשהו שלב הרמיוני אמרה שכדי שנחליף לגלימות בית הספר, הבנות יצאו ונתנו לנו להחליף בגדים, לא היה לי ממש אכפת הוריד את חולצתי מול אנשים אבל המבט שהארי ורון נתנו בחזה המצולק שלי לא היה לטעמי.
החלפנו בגדים ואחרינו הבנות.
לא הבנתי למה הם לובשים את הגלימות המסורבלות האלו, אבל כשנכנסנו בחזרה לתאינו אחרי שהבנות סיימו להחליף בגדים התפקעתי מצחוק.
"מה קרה?" שאלה אנבת' במבט זעוף.
"את פשוט נראית כל כך מוזר" עניתי לה.
"תסתכל על עצמך" החזירה לי בחיוך.

איכשהו הצלחנו לשרוד את הנסיעה בלי להיכנס לבעיות – דבר מפתיע במיוחד כשמדובר בחצויים.
לבסוף הגענו להגוורטס.
הרמיוני אמרה שאנחנו עכשיו ניסע בכרכרות שיובילו אותנו לטירה.
ירדנו מהרכבת ועלינו עם רון, הרמיוני והארי על אחת מהכרכרות.
הסתכלנו קדימה על הטירה, היא הייתה מדהימה עם ארבעה צריחים ומדשאה גדולה, אבל והכי טוב היה האגם, זה היה אגם גדול מאוד שנח באמצע המדשאות.
הרגשתי איך המים קוראים לי. כל כך רציתי לרוץ לשם ולהיכנס למים.
ידעתי שאנבת' מתרשמת מאוד מהמבנה ושבהזדמנות הראשונה שתהיה לה היא תצא לחקור אותו.
הורדתי את מבטי לראות את הסוסים שמושכים את הכרכרה בשביל לנהל איתם שיחה קצרה בראשי.
אבל כשהסתכלתי למטה השתנקתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא