game over

נ.מ. לוקי:

אז לאן הולכים עכשיו? שאלתי את לוקי.

תני לי לחשוב רגע, לוקי ענה לי. נסי ללכת לארמון של אוטגרד לוקי. אולי יהיו לו תשובות.

אוטגרד לוקי... חשבתי. יש לך מידע לתת לי לפני שאנחנו מגיעים אליו? אה, וגם הוראות הגעה.

טוב, לוקי אמר. אוטגארד לוקי הוא מלך הענקים, והוא משנה צורה. הוא וכל הענקים שלו ינסו להערים עלייך במלא דרכים, וינסו תוך כדי גם להרוג אותך. אז תצטרכי לשכנע איכשהו את אוטגארד לוקי להקשיב לך. ואז תאמרי לו שאת צריכה מידע. תמורת המידע הזה בטח תצטרכי לעבור מבחנים (שיהיו די קשים), אם הם לא יהרגו אותך לפני זה פשוט וזהו. 

איזה ערובה תהיה לי בכלל שאוטגרד לוקי יקשיב לי בכלל?

אין שום ערובה שהוא יקשיב לך. לוקי ענה לי. אבל נקווה שהיות שאת לובשת את הפנים שלי אולי הם לא יהרגו אותך מיד. הענקים לא ממש אוהבים אלים. וגם אני כל הזמן נלחם נגדם.

אוקיי. ודרך להגיע לארמון?

אני אוביל אותך.

התחלתי ללכת בלי יעד מוגדר. אבל הרגשתי בפנים כאילו חלק מהמוח שלי פועל אוטומטי ומראה לרגליים שלי לאיזה כיוון צריך ללכת.

אחרי כמה דקות של הליכה שאלתי את לוקי: איך בדיוק יש לך גישה למוח שלי? איך זה עובד כל הקטע הזה?

יותר נכון, לך יש גישה למוח שלי, ענה לוקי בעוקצנות. האמת היא שאני לא יודע. כשנכנסת לגוף שלי זה הרגיש כאילו מישהו דוחף אותי חזק ואני מסתחרר עד שאני לא מצליח לראות כלום, ואז הכול נהיה חשוך וכאילו התעלפתי. כשהחזקת את האבן ההיא בידיים הרגשתי כאילו אני מתעורר משינה, רק שהפעם יש פה עוד נשמה לידי בתוך הגוף. טיפה צפוף עכשיו.

באמת? זה מה שיש לך לומר על זה? שצפוף?

היי, את זאת שהשתלטה לי על הגוף! עכשיו נחסמה לי גישה להרבה חלקים בגוף שלי, כאילו את השתלטת על רוב המוח ולי יש עכשיו רק יכולת לתקשר איתך, ושליטה מאוד מועטה על עצמי!

סליחה.

סלחתי. בכל מקרה... לפעמים גם המודעות שלך משתלטת על שלי ומציפה אותי בזכרונות שלך. זה די קשה לחסום אותם, אבל אני מצליח.

באמת? לא רציתי שהוא יחטט לי בזכרונות. במיוחד לא בזכרונות מסויימים. תגיד, למה אתה כל כך נחמד אליי? תמיד בסיפורים אתה נלחם הרבה נגד האלים. לפעמים אתה והאלים נחמדים אחד לשני, אבל אתם תמיד חוזרים להיות אויבים. למה שתעזור לנערה זרה שאתה לא מכיר?

תגידי, מי זה רפאל?

נעצרתי מיד.

אני לא מדברת איתך עליו. אמרתי בכעס. וחוץ מזה, אם יש לך גישה לזכרונות שלי אתה בטח יודע מי זה, לא?

אחרי זה חזרתי לצעוד, אבל את כל הדרך העברנו בשתיקה.

...

כשהגענו לארמון של אוטגארד לוקי, אחרי חצי יום של הליכה, הופתעתי. "הארמון של אוטגארד לוקי נראה כמו סניף של מקדונלדס?" שאלתי בקול. לפני שלוקי הספיק לענות לי שמעתי קול מאחורי.

"הארמון נראה כמו איך שאני רוצה שהוא יראה. לפיכך, בכל יום הוא נראה שונה."

קפצתי איזה שני מטר באוויר והסתובבתי אחורה. 

"מי אתה?" שאלתי, מנסה לשמור על קול רגוע.

"אוטגארד לוקי- לשירותך."

...

"אוטגארד לוקי?" שאלתי. "אתה אוטגארד לוקי?"

"כן, אני הוא אוטגארד לוקי," הוא אישר.

"אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח." נימת שעשוע התגנבה לקולו. כי הוא לא נראה כל כך מרשים. הוא היה בגודל ממוצע של אדם בוגר רגיל, עם צורה של אדם רגיל, רק שגוון עורו היה אפור- כחול בהיר במקום הצבע הרגיל, ועיניו שינו את צבעם כל כמה דקות כאילו הן לא מצליחות להחליט איזה צבע הן הכי אוהבות. "אז אתה רוצה מידע, נכון, לוקי?"

"כן, אני בהחלט אשמח."

הוא צחק. "אתה ממש מצחיק! בדיוק כמו בימים עברו! זוכר שהסתתרת אצלנו אחרי שהרגזת שוב את ת'ור? באשמת מה זה היה? טוב, אני לא זוכר," הוא אמר בלי לחכות לתשובה. "אל זה היה מצחיק. ת'ור בא אלינו ודרש שנסגיר אותך! אבל אנחנו לא הסכמנו! אה, אתה זוכר את זה!" כי כל הזמן שהוא קישקש הנהנתי כמו מטומטמת לפי הוראה של לוקי. 

"בוא, בוא, תיכנס." אוטגארד לוקי הניח את ידו מאחורי גבי והוביל אותי לעבר הארמון שלו. כשנכנסנו לארמון הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הריח. גאד, מה זה הריח הזה? 

זה, יקירתי, ריח של ענקים שלא התרחצו מאז המצאת המקלחות.

בקיצור, אף פעם?

כן, בעיקרון, אף פעם.

בכל מקום היו מלא ענקים, כולם מסתובבים בקבוצות, הנמוכים ביניהם מטר שישים, הגבוהים ארבעה מטר תשעים לפחות, וכולם שיחקו להם בקפסולות משחק ישנות, ישבו להם מסביב לשולחנות עגולים ואכלו המבורגר וצ'יפס, וגם כמה שיחקו שם באחד ממסלולי הכדורת שהיה שם. וואו. אוקיי, המקום הזה יכול להיות יותר מוזר? איך לעזעזל יש פה מסלולי כדורת?

קסם ענקים.

אוקיי... אבל באותו רגע הפסקתי להקשיב לכלום. "דוקטור סלוויג?" לחשתי. "מה הוא עושה פה?" את השאלה הזאת אוטגארד לוקי כנראה שמע. "אה, אתה מתעניין בבן אדם? בוא תשמע את הסיפור שלו, הוא קורע," הוא טפח לי על הכתף והתחיל להתקדם לכיוונו של דוקטור סלוויג. הוא בדיוק הפנה את מבטו אלינו והחוויר, אבל למזלי הוא לא אמר שום דבר. התקדמתי בעקבות אוטגארד לוקי לכיוון סלוויג שישב על  כיסא בגובה שלושה וחצי מטר וחבורת הענקים שעמדו מסביב לשולחן לידו. הם היו מהענקים הגבוהים שהיו בחדר, וכולם עמדו מסביב לשולחן גבוה שמתאים לגובה שלהם. נאלצתי להרים את הראש כדי לראות את הפרצופים שלהם. איך הרגשתי את שרירי הצוואר שלי נתפסים. אחד הענקים סיפר לשאר הענקים סיפור בהתלהבות. אוטגארד לוקי גדל גם הוא לגובה ארבעה מטר ויתר כדי להתאים לענקים שמסביב לשולחן. "ג'ון!" הוא שאג, ותפח על כתפו של הענק מספר הסיפורים. "תראו מי פה!" אוטגארד לוקי שאג לשאר הענקים, תפס אותי ("היי!") והרים אותי לעבר השולחן.באמצע הדרך הוא תפס גם את סלוויג והניח את שנינו על השולחן. "תספרו שוב את הסיפור שלכם מההתחלה! שגם חברנו פה ישמע!" ואז כל הענקים שמו לב אליי. "לוקי!" "חבר!"  "מה אתה עושה פה, חבר?" נשמעו כל מיני קריאות מסביבי ומלא ענקים תפחו על גבי בעוצמות שהפילו אותי על השולחן פעם אחר פעם. "אוח, קדימה, אל תפילו אותו כל כך הרבה!" מחה סלוויג בקול שהיסווה בקושי את ההדאגה שלו. "אח, נו כבר, זה רק צחוקים פה, נכון לוקי?" אוטגארד לוקי שאל, ועיניו נצנצו באיום מסווה. "כ-כן, כמובן" מילמלתי בעודי קמה ומברישה את הבגדים שלי מליכלוכים. הסתכלתי על סלוויג במבט ששידר אאוץ'. תציל אותי מפה! "אז מה ה... סיפור, שרציתם לספר לי?" שאלתי. "אהה, כן, תספר לו, ג'ון," אוטגארד לוקי הסתכל על ג'ון. "זה סיפור גדול!" "טוב, אז ככה," התחיל ג'ון. "ישבתי לי אתמול בנחת שלי, מצחצח לי את המגפיים שלי, ואז בהבזק של אור, פתאום החבר שלנו פה, סלוויג, הופיע על הברך שלי! מרוב הפתעה הסתכלנו אחד על השני במשך כמה שניות ואז, אלים אדירים," הענקים התחילו לצחוק חזק כל כך שדמעות הופיעו להם בעיניים. "הוא התחיל לצרוח כמו ילדה קטנה!" הענקים צחקו אפילו יותר חזק, אם זה בכלל יכול להיות. "הוא נפל," הענק ג'ון המשיך, "ואז הוא צרח אפילו יותר חזק! למרבה המזל תפסתי אותו לפני שהוא התרסק על הקרקע כמו אזיר עלוב! ואחרי שהתגברנו על ההלם  הוא אמר לי שקוראים לו דוקטור סלוויג, ושהוא צריך טרמפ לארמון של אוטגארד לוקי! הוא אמר שהוא כבר עזר לו פעם אחת ושהוא בטח יעזור לו שוב! אז מי אני שאתווכח?" "נכון!" אוטגארד לוקי אמר. "הם הגיעו הנה אתמול, אבל לא יכולתי לעזור אך ורק לחברינו הקטן פה, ולא גם לחבר השני שלו, נכון?" 

"כן!" שאגו כל שאר הענקים. "אז חיכינו פה לך שתגיע, לוקי! אבל כמובן שלא מיהרת לך, נכון?" אוטגארד לוקי צחק. "אני צוחק, אני צוחק!אבל בכל זאת עשינו פה כמה מבחנים לחברך בזמן שחיכינו!" הסתכלתי על סלוויג במבט תוהה, והוא החזיר לי מבט של אחר כך. "ועכשיו נוכל לבחון את שניכם יחד!" אוטגארד לוקי שאג, וכל שאר הענקים שאגו בתשובה.

"רגע, מה?!"

הפרק הקודם