עיניים ירוקות

סליחה על השם הארוך שלי הפתק 💜

ההקדמה הרגילה, תגיבו, תגיבו.

היי, ותהנו.

הפרק הזה יחסית ארוך.

(היה לי יומולדת, אז רציתי לפנק)

__________________________

לונדון.

גשם, סערה.

אני רטוב, מקצוות שערי עד לשולי נעליי הישנות.

אני משכנע את עצמי שהרטיבות בעיניי השחורות הבוהקות מידי היא תוצאה של גשם כבד, ולא של בכי.

אני אצטרך למצוא לעצמי מקום לישון היום בלילה.

נקווה שזה לא יהיה ברחוב.

אנשים מסתכלים עליי במיוחד מוזרים.

בעצם, המבטים מרחמים.

איזה כיף.

אני נכנס לפונדק קטן ודחוק, מלא באדיי אלכוהול. אף אחד לא מתייחס אליי. כמובן.

אני שונא את המקום הזה, מלא בקוסמים שבהנפת שרביט יכלו להציל את אמא שלי.

אולי חלקם הכירו אותה. אבל הם התעלמו ממנה, ועכשיו הם גם מתעלמים ממני.

אני יוצא לחצר האחורית, ליד פחי הזבל. אני ממשש את הקיר, אבוד.

רגע! יש בליטות בקיר. אני מחליק את שרביטי על הבליטות של הקיר, וחיוך עולה על שפתי.

שלט עם הכיתוב 'סמטת דיאגון' מתגלה.

רחוב ססגוני מתגלה, מזמין.

אני אוהב קסם.

השמש בסמטה בשיאה, כאילו אין גשם זלעפות בחוץ. אני נושם נשימה עמוקה של אוויר קסום, ונרגע. החיוך מתרחב, והבגדים המרופטים שלי מתייבשים.

אני מפעיל את השכל שלי, ומאתר את הבנק.

בניין יפה, לבן. גובלין עומד בפתח, ואני פוער פה ואז מחייך. שוב.

המקום מלא קוסמים צעירים צוהלים, אוחזים בידיהם צעצועים וממתקים. ההורים שלהם מחייכים אליהם, ומוסיפים נשיקה. הם צועדים בשמחה, עטופים באושר. אני חושב על חיוכה העצוב של אמי, על עיניה הדומעות.

אני מנער את ראשי, ונכנס לבנק.

"סליחה, אפשר לפתוח את החשבון של איליין פרינס?"

אני שואל בנימוס מופתי.

"אין חשבון כזה."

עונה לי גובלין אדיש.

"מה אין חשבון כזה?"

אני נחנק, נדהם.

"בעצם, היה חשבון כזה. הוא הכיל 36 חרמשים, 7 גוזים ו8 אוניות."

ענה הגובלים בפנים חמוצות.

"אוקיי. אז מה קרה איתו?"

שאלתי בתקווה.

"בעל החשבון לא הגיע, אז החשבון הופקע. עדכנתי את מנהל הבנק, הוא אמר להפקיע את החשבון."

ענה הגובלין באדישות רשמית.

כל תקוותי התנפצו. היה מישהו שידע שאמי בצרה. לא עזרו לה. לא עזרו לה!

אני מתרכז, ושואל את הגובלין:

"האם אוכל לקבל לפחות את כספי החשבון?"

הגובלין משמיע קול שקרוב לצחוק.

"גם אם כן, בקושי אפשר לקנות עם זה משהו. זה כמה פרוטות."

אני עוצר את הדמעות, למרות שדמעה אחת סוררת מתגנבת לפניי.

הגובלין מסתכל עליי במבט מוזר. הוא נאנח, אומר:

"כפיים, ילד. כבר שנים אני לא הרגשתי משהו. ראיתי רק כסף ורווחים. אבל אתה, הצלחת לעורר בי משהו אחר. איך קוראים לך?"

הסתכלתי על הגובלין בתדהמה. גובלינים לעולם אינם מביעים רגשות, במיוחד לא לבני אדם. היום, גמגמתי:

"סוורוס. סוורוס סנייפ."

הגובלין מביא לי שקית קטנה, אומר:

" לא קיבלת את זה ממני."

אני מביט בו בהכשרת תודה, והוא קורץ ואומר:" הלקוח הבא, בבקשה!"

כשאני יוצא מהבנק, אני מגלה בשק את סכום הכסף שהיה בחשבונה של אמי.

ואני מבין, שיש אנשים טובים בעולם. אני רק צריך למצוא אותם.

שמח, אני קונה ספרים. אני לא בזבזן, אבל הכסף מספיק בקושי לספרים.

ההקלה מתחלפת בדאגה, ואני בוהה בחלון הראווה של מאדם מלקין.

אני מבין שאין לי איפה להעביר את הלילה, ודמעות עולות בעיניי.

לביתי אני לא אחזור, לא לכל הזעם והכאב.

קול של אישה מהיר אותי משרעפיי.

"מתלבט מה לקנות, חומד?"

אשה בשנות הארבעים לחייה מחייכת אליי.

הלוואי שאלה היו הצרות שלי, מה לבחור.

לפחות זה נראה הצרות של הבחור הזה.

הוא יפה, עם שער שחור גלי ועיניים חומות כמו עץ מהגוני.

מסביבו שני הוריו, מתרגשים והומים סביבו.

"אני לא יודע מה לבחור," הוא נאנח בדרמטיות מעושה.

לפתע, הוא מבחין בי. אני מסתכל על הנער העשיר.

הדבר האחרון שאני מצפה ממנו לעשות זה לצחוק.

הצחוק שלו מתגלגל, מדבק. משפיל.

"יש לך שער שמנוני, ואתה נראה כמו עכבר, עני!"

אני רץ משם, לא מביט לכיוון מדאם מלקין.

רק צחוקו של הילד מלווה אותי, הצחוק שלו והדמעות שלי.

אמא אמרה שזה מקום של אושר.

אני מתישב על מדרגות של איזו חנות, ובוכה שם.

אני בוכה שם, את כל הדמעות על אמי, על מותה ועל העוני.

על זה לאף אחד לא אכפת.

אולי חוץ ממנו.

הוא יוצא מהחנות, עם שער שטני בהיר ועיניים חומות צוחקות.

"מה קרה, ילד?" הוא שואל ברכות.

וכשאני מסתכל בעיניים האלו, שנראות כמו רגבי אדמה טריים, אני מספר הכל.

על המוות של אמי, האכזריות של אבי והעוני המשפיל.

הוא לא אומר מילה לאורך הכל, שותק ומביט בי בעיניו הנבונות.

"וזהו," אני אומר במרירות, " לא נשאר לי אף אחד!"

"יש לך אותי," הוא אומר. הוא לובש חולצה צהובה, עם ציור של גירית וקצת בוץ על השוליים, ויש לו ענף ירוק קטן חי על הכתף. והעיקר, יש לו חיוך גדול שמכסה על לב רחב שפועם בחזהו.

אני מנגב את דמעותי, ומביט בו.

הוא מחייך.

" היי, קוראים לי ניוט סלמנדרה, ואני תלמיד שנה שביעית בבית הפלפאף,"

הוא אומר, ומוסיף:

" מהיום אתה יכול לישון אצלי. אני לא עשיר, אבל יש לי כמה טריקים מגניבים. אה, ויש לי גם כמה חיות בבית. אל תדאג, אתה תתרגל."

הוא קורץ, ופותח את מזוודתו. אני לא מהסס, והולך אחרי הבן אדם המדהים הזה.

הוא נכנס לתוך המזוודה, ואין בי שום ספק בעיניים המקסימות והללביות האלה.

אני לא מביט לאחור.

אני קופץ.

הפרק הקודם		הפרק הבא