מסע בין עולמות

הארי,

אשמח עם תסור למשרדי בסיום יום הלימודים לשיחה.

בברכה, פרופסור אלבוס דבלדור.

נ.ב- אני אוהב חמוציות קופצות.

"תודה מירנדה." הודה הארי לילדת שנה שנייה שהביאה לו את המכתב.

"מה כתוב שם?" שאלה לונה כשהתרחקו מעט במעלה המדרגות.

"דבלדור הזמין אותי לשיחה." אמר הארי כבדרך אגב.

"על מה?"

"את לא חושבת שאם הייתי יודע הייתי מספר לך?" שאל הארי, כעס התגנב לקולו ללא כוונה והוא מיהר לנשוק ללחייה בפיוס.

"אתה תספר לי אחר כך, נכון?"

"בטח.."

לונה חייכה, הוא ליווה אותה למועדון רייבנקלו וכשנכנסה פנה לכיוון משרדו של דבלדור.

"חמוציות קופצות." אמר הארי וגרם המדרגות הלולייני התגלה לפניו, הוא מיהר לעלות.

הוא נעצר מול הדלת ודפק בעדינות.

"היכנס." נשמע קולו הרגוע של הפרופסור.

הארי מיהר מהיכנס ולסגור אחריו את הדלת, דבלדור ישב מאחורי שולחן הכתיבה הגדול והניח בצד את רשימותיו בערימה מסודרת.

"קראת לי פרופסור?" שאל הארי והתיישב מולו.

"אכן כן הארי, אני זקוק לעזרתך."

"מה שאתה צריך אני אעשה פרופסור." מיהר הארי לומר.

"הארי, מה אתה יודע על היקום?"

"למה הכוונה?"

"שמעת פעם את המושג עולמות מקבילים?"

הארי הביט בו בתדהמה.

"זוכר ששאלת אותי בסוף שנה שעברה האם המיטוקט הוא ההורקורוס היחיד?"

"כן."

"ועניתי לך שלדעתי כן."

"אני זוכר פרופסור."

"העניין הוא שצדקתי, קיים רק אחד, בכל עולם."

הארי פער את פיו בתדהמה.

"יש שלושה עולמות, ההורקרוס בעולמנו הושמד, נותרו עוד שניים כדי להשמיד את וולדמורט."

"איך נמצא אותו?" שאל הארי.

"אנחנו נצטרך לערוך כמה עבודות בלשות." אמר דבלדור בחיוך.

"מתי מתחילים?" שאל הארי, להוט להתחיל.

"עכשיו." אמר דבלדור, נעמד והורה להארי לאחוז בידו.

תוך רגע החל הכל להסתחרר, הארי הרגיש כמו פקק נורה בלחץ מבקבוק שמפניה.. ואז, הכל פסק. הם עמדו במרכז לובי הכניסה למשרדו של שר הקסמים.

"שלום לך פרופסור." אמר קול רך, מעט מבוגר על מוכר.

הייתה זו העוזרת של השר. שערה היה חום ונפוח והיא הייתה מעט נמוכה, בסביבות גיל השלושים לחייה.

"שלום לך הרמיוני." אמר דבלדור בחיוך רחב "הרבה זמן לא התראנו."

"לקרוא לשר?" שאלה הרמיוני המבוגרת.

"אין כל צורך להטריח אותנו." אמר דבלדור בחיוך "האמת שקיווינו לשוחח איתך."

היא הורתה להם לבוא אחריה לחדר הראשון במסדרון הצר שבסופו ישב דבלדור-שר-הקסמים.

"אתם מחפשים את המיטוקט." אמרה לבסוף "דבלדור אמר לי שאולי תבואו."

"והוא צדק." אמר דבלדור בחיוך רגוע.

"מה אתם רוצים לדעת?"

"איפה אמנדה?" שאל הארי, קולו נשמע לראשונה לאחר שנזכר בנסיבות הימצאות המיטוקט בעולמו שלו.

"היא כבר מזמן לא בינינו." אמרה הרמיוני, חיוך מריר על פניה "לקח לך שנים להתגבר על זה."

"לי? מה קרה לה?"

"אתה רצחת אותה כשהיית תחת אימפריוס לפני שתיים עשרה שנה."

"מה?!" איך?!" נבהל הארי.

"היא ניסתה לדבר איתך בהיגיון כדי לא להרוג אותך. זה לא ממש הצליח כמו שאתה רואה."

"ורון? הוא סלח לי אי-פעם?" נחרד.

"הוא מעולם לא היה יותר מדי קרוב אליה אתה יודע. היא די קיפצה בין הגברים." הארי פער את פיו בתדהמה בשנית באותו יום.

"והרכוש שלה?" שאל דבלדור "מי קיבל אותו?"

"הבן שלה שהיא מעולם לא טרחה לגדל."

"מי הבן שלה? מי אבא שלו?" שאל דבלדור.

"מייק דין, הבן שלה ושל קייל דין."

"זה מספיק מידע לדעתי," אמר דבלדור לבסוף, מפר את השתיקה "כדאי שהארי ואני נחזור לעולם שלנו, לא נוכל להישאר כאן יותר מבלי להפר את האיזון הקוסמי."

הוא אחז בידו של הארי ומבלי להיפרד או לומר תודה, הם עזבו את העולם המקביל ונחתו במשרד הפרופסור דבלדור.

הם מיהרו לרשום את כל המידע שנמסר להם.

"דבלדור, למה לא פשוט פגשת אותך-שר-הקסמים? היה בולט שהרמיוני משוחדת בשנאה במידע שמסרה לנו."

"עדיף מידע משוחד על פני הסגרה." אמר דבלדור "אולי הוא עדיין לא הבין אבל אני לא מתעסק עם אוכלי מוות."

הארי בלע את רוקו.

"הארי, אני צריך שתבטיח לי שלא תספר לאף אחד על מה שעשינו."

"מה רון והרמיוני ולונה.."

"גם לא להם. אני צריך שתבטיח אחרת לא אקח אותך איתי בפעם הבאה."

"אני..." נאנח הארי "אני מבטיח פרופסור."

יום המחרת הגיע ועימו היציאה להוגסמיד. אמנדה קבעה עם קייל שיחכה להם בקלחת הרותחת, היא תבוא עם רון, הארי, לונה והרמיוני כמובן. מזל שהרוחות שככו מעט אותו יום כך שלא היה לגמרי נורא ללכת להוגסמיד אך עדיין הורגש כרגיל ההבדל הקריטי כשנכנסים לחמימות הקלחת הרותחת.

"היי מנד'!" נשמע קולו של קייל מעל ההמולה המאפיינת את המקום והיא מיהרה להוביל את הקבוצה לשולחן היחיד שלא תפוס במלואו.

"היי קייל. לא אכפת לך שנשב נכון? פשוט אין כאן יותר מדי מקומות." אמרה במתק שפתיים.

"בטח." חייך קייל והפינה להארי ולונה מקום לשבת לצידו. ממול ישבו הרמיוני ורון כאשר אמנדה חוצצת ביניהם.

"אז.. מה קורה? משו חדש?" ניסה קייל לפתח שיחה.

"האמת-" התכוון רון להשיב כשאמנדה תקעה בו מרפק חזק מדי.

"ששכחנו שרון התחייב לקנות לאחים שלו כמה דברים בדובשנרייה." אמרה אמנדה במקומו "כדאי שנלך עכשיו, שלא נשכח." היא מיהרה לקום וסימנה לרון במבט תקיף שהוא צריך לעשות כמוה.

"אני אסביר אחר כך." לחשה לו בשקט מבלי שאיש ישמע כשהביט בה בתמיהה והם נעלמו במהירות.

"תגידי לונה," ניסה הארי להיות קצת יותר חינני מאמנדה "לא אמרת שאת רוצה לנסות וויסקי אש?"

"נכון. אבל אני מתביישת לבקש לבד." השיבה לונה, מבינה בלי בעיה לאן הוא חותר.

"בואי, אני אבוא איתך." אמר הארי והם מיהרו ללכת.

"היי." אמרה לבסוף הרמיוני מבעד לשתיקה המביכה.

"היי." השיב קייל "מוזרים אלה.." הוסיף בחיוך.

"זה עוד כלום." השיבה הרמיוני "הם יכולים להגיע לביצועים הרבה יותר טובים."

"כמו אש-מחץ חדיש." ציין קייל.

"מה הקשר?"

"לא  יודע, פשוט לא היה לי משהו טוב יותר לומר." אמר קייל בחיוך, הרמיוני חייכה חיוך קטן, מה שמיד הפך את קייל מרוצה.

"אני חייב לציין שאתם ממש גרועים בהתחמקויות." אמר הארי כשעמדו הארבעה בפתח הדובשנרייה.

"מעולם לא הייתי טובה ברמיזות." התגוננה אמנדה "ורון תמיד היה גולם."

"היי." קרא רון.

"אתה לא יכול להגיד שזה לא נכון." צחקה לונה.

"מנד', שאני לא אזכיר את סיפור המוזות." איים רון בחיוך.

"ממש לא אכפת לי. להזכירך, זה היית אתה בסוף ששחה בתחתונים." צחקה אמנדה.

לונה והארי הביטו בהם בבלבול, את החלק שבו התהפכה ההתערבות ההיא הם לא סיפרו להם מעולם.

הם נכנסו והתפצלו כמעט מיד. הארי ורון הלכו אוטומטית לכיוון השוקולדים כאשר אמנדה גררה את לונה לכיוון המדף הדיאטטי.

הפרק הקודם		הפרק הבא