זיכרונותיי מסיריוס

רמוס לופין נכנס לכיכר גרימולד מספר 12 בדממה מוחלטת. השעה אמנם הייתה שעת ערב מוקדמת, אך הוא לא רצה להעיר את הדיוקן של אימו הצווחנית של סיריוס.

רק כשיצא מכלל סכנה, הוא התחיל ללכת רגיל. הבית הזה בכיכר גרימולד לא היה מוכר לו - למען האמת, הוא ביקר כאן בעבר רק פעם אחת שזכורה לרע, מאוד.

"רמוס, סוף סוף. כבר חשבתי שלא תגיע."

"סיריוס..." הוא קפא כשמבטיהם הצטלבו וליבו החסיר פעימה כשהביט בסיריוס בגרסה הנקייה והמטופחת כפי שזכר אותו מהילדות; בקושי ניכר עליו ששהה באזקבאן עד לאחרונה. "אנחנו צריכים לדבר."

"בוא למטבח? זה כרגע המקום היחיד שלא נראה כמו דיר חזירים." היה משהו חלול בקול של סיריוס, משהו מת; אולי אחרי הכל, אזקבאן השפיע עליו יותר מן הנראה לעין.

"קריצ'ר לא ניקה כלום בבית כל הזמן הזה?" הוא שאל תוך כדי הליכה לצידו.

"אתה זוכר את קריצ'ר?" סיריוס נעצר לרגע, מרוב הפתעה.

"כמובן; דיברת עליו פה ושם... בעיקר שם. הוא עדיין דומה כל כך לחזיר?"

"יותר מתמיד." הם צחקו בשחרור.

"התגעגעתי אליך, רך-כף."

"גם אני, ירחוני. הלוואי שנחזור להיות כמו שהיינו פעם."

"אבל אנחנו עדיין צריכים לדבר..."

"אני יודע." הם הגיעו למטבח. סיריוס צדק - זה באמת היה המקום הכי נקי בבית, והוא היה מטונף בעליל.

"יש כאן עוד מישהו מלבדנו?" רמוס חיפש את הכיסא הנקי ביותר, והתיישב עליו.

"לא, אם לא מחשיבים את קריצ'ר." סיריוס התיישב לצידו, מבלי להביט אפילו באבק.

"סיריוס. קודם כל, אני חייב לך התנצלות-"

"אתה מתנצל על זה שהאמנת שאני הבוגד, ואני מתנצל על זה שלא שיתפנו אותך בתוכניות להפוך את פיטר לשומר הסוד כי חשדנו גם בך. ההתנצלות התקבלה. רמוס, כבר עברנו את זה. על זה רצית לדבר?"

"לא, לא על זה רציתי לדבר." הוא האדים קלות.

"אני מקשיב..."

"התגעגעתי אליך, באמת התגעגעתי, סיריוס." הוא הביט בו ברצינות הגובלת בערגה.

"אל תגרום לי לפתח ציפיות שווא, רמוס. עבר הרבה מאוד זמן מאד שהיינו נערים, דברים השתנו; אולי סוף סוף הבנת שאתה לא באמת אוהב אותי..."

"אני כן! אני אהבתי - ואני תמיד ארצה אותך!"

"אבל?"

"אבל אני לא מאוהב בך יותר. אני יודע שאתה לא אשם, אבל אתה צריך להבין שבכל התקופה שהיית באזקבאן אני ניסיתי להתגבר עליך, על הבגידה שריסקה אותי לחתיכות."

"ואז גילית שאני לא אשם. אם כבר מישהו צריך להרגיש נבגד, זה אני!"

"אני יודע, רך-כף. אבל אני לא מסוגל. הלוואי שהיינו יכולים לחזור להיות כמו פעם, אבל אני לא מסוגל. אולי זה רק עניין של זמן..."

"זה לא עניין של זמן. אתה לא נמשך אליי יותר, אזקבאן עשה לי רע והבריחה עוד יותר-"

"זה לא נכון, אתה מושך אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה." רמוס ניסה לדבר יותר בשקט.

"ועכשיו תסתכל לי בעיניים ותגיד את זה."

"סיריוס, אני נשבע לך!" הוא אמר לאט והביט בעיניו. "אתה מושך אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה. איך שנכנסתי לפה הלב שלי פעם בקצב לא סדיר, ותאמין לי שכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו כרגע זה לקרוע ממך את הבגדים ולקחת אותך לחדר המיטות."

"אז תיקח!"

"אני לא יכול, זה מוקדם לי מדי."

"לא, הזמן זה לא הבעיה. תודה בזה. אנחנו השתנינו. התשוקה שלך אולי נשארה, אך אני איני אותו אדם, ואתה לא מסוגל להתאהב בי שוב." סיריוס קם מהכיסא, ועננת אבק נפלה ממנו לרצפה. "יש לך מישהי? אני אבין אם כן, לא ציפיתי שלא תהיה-"

"אין לי. לא היה לי אף אחד, או אחת, מאז ש... מלבדך." רמוס נראה על סף אפיסת כוחות.

"אז מה הבעיה? דבר אליי, ירחוני!"

"כי אני לא יכול לשכוח! כשחשבתי שאתה הבוגד, הגעתי למקומות הכי שפלים שיכולים להיות - מקומות שלא הכרתי. אני יודע עכשיו שאתה לא אשם, אבל אני לא יכול שלא לחשוב מה היה קורה אם רק אתה וג'יימס הייתם סומכים עליי מספיק. סמכתם על פיטר - על פיטר! - ועליי לא! אני לא יכול לשכוח את זה שלא סמכת עליי, שהיה לך ספק, שבאמת ובתמים חשבת שאני אבחר לרגל עבור וולדמורט ולבגוד בך ולא שאעדיף למות עבורך. אני אוהב אותך סיריוס, עד כלות נשמתי, אבל זה מוקדם מדי בשבילי לסלוח!"

"אני סלחתי לך." סיריוס קרקר. "האמנת שאני בוגד, האשמת אותי ברצח של ג'יימס ושל פיטר ושל מוגלגים חפים מפשע, ונתת לי להירקב באזקבאן. לא טרחת לבקר אותי, אפילו לא פעם אחת - לא נתת לי שום הזדמנות לספר לך את כל האמת, והאמנת לי רק כשראית את פיטר במו עיניך - ובכל זאת סלחתי לך!"

"אז איך? איך הצלחת לסלוח לי?!"

"כי אני אוהב אותך, רמוס!"

"נדמה לך שאתה אוהב, כי היית לבד הרבה יותר מדי זמן-"

"אני לא לבד יותר. דמבלדור היה כאן כמה פעמים, הצעתי לו להפוך את הבית למפקדה של המסדר. בקרוב יהיו כאן הרבה אנשים..."

"אז כשזה יקרה, אנחנו נדון בזה שוב. אבל בינתיים, שנינו צריכים זמן."

"מי זה שנינו, רמוס? אתה והזין שלך? כי אני לא צריך זמן!"

"אתה כן צריך." רמוס נאנח בעצב והבהיר לו במבט שעליו להתבייש על הדיבור הנגוע. "אתה צריך זמן להתרגל לחיים מחוץ לאזקבאן, בחברת אנשים. תסתכל עליך, כל דבר קטן מרתיח אותך - אני לא מצפה שתחזור להיות בדרן מהלך שלא אכפת לו מכלום, אני לא רוצה שתשתנה בכלל - אבל אני כן חושב שאתה צריך זמן כדי להבין שאתה כבר לא לבד נגד כל העולם, רך-כף." הוא לחש בעצב.

סיריוס השיב לו מבט פגוע במיוחד ונראה היה שהוא שוקל מה להשיב. הוא פתח את פיו, אולם לא הספיק לדבר - הם כבר לא היו לבד; שניהם הסתובבו למשמע דפיקות על הדלת, ואז פתיחת דלת וקריאת שלום נלהבת - ומיד אחריה צווחות מחרישות אוזניים ("בוגדי-דם! זוהמה! מכפישים את ביתי-").

"לעזאזל, אני אומר להם להיזהר במסדרון הכניסה, אבל נימפדורה עדיין שוכחת - אני חושב שהיא עוד בטראומה מאז הויליה המזמרת של סבתא שלנו - סיפור ארוך." סיריוס חייך חיוך מאולץ למדי. "אתה צריך זמן. רשמתי לעצמי. כשיעבור הזמן הזה, אתה יודע איפה למצוא אותי..." הוא התקדם לכיוון היציאה, במטרה להשתיק את אימו.

"סיריוס-" רמוס הביט בו בעצב. סיריוס החזיר מבט ספק משועמם ספק מתעניין. "אל תכעס עליי, בבקשה. מה שלא יהיה, אני כאן בשבילך. למשל, יהיה לי העונג להשתיק איתך את אימך הבלתי נסבלת..."

"במציאות היא הייתה אישה אפילו יותר נוראית!"

"אני זוכר. זוכר את חג ההודיה ש-"

"אוי לא, אל תזכיר את הצרחן ההוא."

"בדיוק אליו חתרתי. ללא ספק, היא התעלתה על עצמה-"

"רמוס, בוא תעזור לי להשתיק את הדיוקן המספיק איום שלה." סיריוס חייך בהחלט, ורמוס השיב לו חיוך רחב עוד יותר.

~

"ממש טלנובלה..."

"וואו, חשבתי שהזיכרון הזה לא יגמר לנצח." רון פיהק בקולניות.

"כן, זה היה קשוח."

"את בוכה, הרמיוני?"

"מה פתאום! נכנס לי משהו לעין..."

"כן, בטח." רון אמר בחיבה. "הרמיוני בוכה מכל דבר, אפילו מסרטים מצוירים."

"לא נכון!"

"היא שלחה לו צרחן." הארי קטע את ריב האוהבים הקטן שלהם כשעוד היה בחיתוליו. "מישהו מכם מצליח לדמיין את אמא של סיריוס בגרסה יותר צרחנית מהדיוקן הנורא ההוא?"

"צרחנים מאימהות, זה עדיין נושא כאוב..."

"מעניין מה הוא כבר עשה, שהיא שלחה לו צרחן כשהם בכלל לא היו בקשר." הארי תהה בקול.

"אולי כמה פצצות סירחון, כניסה ליער האסור, בול פגיעה על מירטל המייללת - שום דבר רציני."

"או שזה היה אחרי שסיריוס כמעט גרם לסנייפ למות." הרמיוני השיבה ברצינות.

"או שהיא פשוט גילתה שהוא מסתובב עם אדם זאב, או משהו כזה." גם הארי פיהק. "מתחיל להיות מאוחר, אני חושב שכדאי שאמשיך עם ג'יני..."

"אנחנו נבוא אליך!"

"רון, הארי בטח רוצה להמשיך את זה רק עם ג'יני, ואנחנו מפריעים-"

"אתם לא, הרמיוני. זה בסדר. נמשיך מחר בערב, בכיכר גרימולד. תבואו."

הם עדכנו את אברפורת' והודו לו על הכל, קיפלו את המבחנות ואת ההגיגית, ויצאו משם תוך ויכוחים בניצוחם של רון לגבי תוכן המבחנות הנותרות.

הפרק הקודם		הפרק הבא