נגד הכל

אז ממש אהבתי את הפרק הזה!!

אשמח שתגיבו לי מה אתם חושבים עליו;)

תהנו🌻

פרק 7 | דרך החלון | מרג'י

מרג'י הסתגרה בחדרה עם האוזניות. היא הרגישה שהיא נמצאת בחדר כבר כמה ימים, אבל היא ידעה ששהתה בו כמה שעות בלבד.
מרג'י ידעה שהיא לא תוכל להיות בחדר לנצח. היא תהיה חייבת לצאת ממנו. וכנראה שגם לראות את אחותה.
המילים הכואבות של ג'ין עוד הדהדו בראשה לעיתים קרובות. המילים האלה הרסו אותה. איך היא לא התביישה להגיד לה את האמת הכואבת שהיא יודעת שגם ככה היא פגועה? היא תהתה לעצמה אם ג'ין מתחרטת על מה שהיא אמרה, אם היא בכלל הבינה מה זה עשה לה.
השיחה עם קלייר עזרה לה להפחית את כעסה, אבל היא עדיין חיכתה בקוצר רוח לשעות הערב המאוחרות, שתוכל להיפגש בהן עם חברתה לרה בלי שיפריעו לה. היא הייתה צריכה לשמוע את דעתה. היא הייתה צריכה חיזוק ממנה.
"מרג'י, ג'ין, בואו הנה!" קראה אמה בלבביות.
מה עכשיו? עוד קסם שג'ין עשתה? עוד מחמאה או מתנה שמגיעה לה?
מרג'י הניחה באי-רצון את האוזניות על מיטתה וירדה לסלון.
"איפה ג'ין?" שאלה מרג'י כשהבחינה שהיא נמצאת שם לבד. לא מתאים לאחותה להתעלם ככה.
אמה ישבה ליד השולחן וקראה עיתון. "אוי, שכחתי שהיא הלכה," היא הרימה לרגע את מבטה, "אבל זה לא פותר אותנו ממטלות הבית. זה אחריותך לחתוך סלט לארות ערב היום."
"בסדר. אני מקווה שאין היום עוד בשר, זה עושה לי בחילה." אמרה מרג'י בפנים חמוצות ופנתה לעבר המטבח.
עוד מעט הכל יסתדר. היא תיפגש עם לרה. היא תמיד יודעת לייעץ לה ולעזור כשהיא צריכה.
היא חתכה את המלפפון במיומנות והוסיפה אותו לקערת הסלט.
היא עברה לקציצות החסה לרצועות דקות, ופתאום היא הבחינה בשתי דמויות מוכרות שחולפות בחלון המטבח המשקיף על הרחוב.
ג'ין ולרה.
רגע אחד.
מה?
מרג'י חתכה את עצמה בטעות מרוב תדהמה. היא שטפה את אצבעה המדממת במים קרים ועטפה אותה במגבת.
מה ג'ין עושה עם החברה הכי טובה שלה? בדרך כלל היא העדיפה לבלות עם חברות אחרות. חברות שלה.
חייבת להיות סיבה. היא רצה לסלון, כי ידעה שדרך החלון שפונה לרחוב היא תוכל להשקיף עליהן טוב יותר, וגם לשמוע את שיחתן.
היא כמעט נפלה בדרך מרוב סקרנות והתיישבה במהירות בכיסא על יד החלון.
"אני לא יודעת..." מלמלה ג'ין בהיסוס.
"זה בטוח יצליח," חייכה לרה "אני בטוחה שגם היא תאהב את זה".
לרגע היה בה דחף לצעוק להן, שידעו שהיא שומעת אותן אם הן מתכוונות אליה. היא רצתה להרגיש קשורה, ולתבוע מהן לענות על שאלותיה. היא דחקה את הדחף והמשיכה להאזין לשיחתן.
"את בטוחה? אני לא בטוחה שהיא סלחה לי בכלל על מה שאמרתי לה. וגם אני עדיין לא מתחרטת על זה לגמרי..." אמרה ג'ין במבוכה ומיששה בעורפה.
"את חייבת לנסות. גם אם זה לא יעבוד, לפחות תדעי שניסית." לרה הביטה לעבר הסלון, ונעצה מבט בחלון. מרג'י נבהלה והתכופפה. היא הציצה חזרה אל הרחוב באיטיות מהחשש שלרה הבחינה בה, אבל היא ראתה שלרה נעלמה. כנראה המשיכה לעבר ביתה.
למה הן דיברו עליה? איזה מן תוכנית הן בנו? ולמה לרה לא אמרה לה קודם שהם חזרו כבר מסימטת דיאגון? עכשיו ג'ין רוצה גם לקחת לה את החברה הכי טובה שלה?
כל השאלות געשו במוחה. היא עלתה לחדרה בזהירות והתיישבה על מיטתה. מרג'י פחדה לחשוב על האפשרות שבצבצה בראשה, אבל לא יכלה להתעלם ממנה. ואולי - אולי לרה החליפה אותה? גילתה לג'ין את כל סודותיה?
מה פתאום! מה קורה לה?! עכשיו היא מערבת גם את לרה במריבות המטופשות שלהן?
"חזרתי" היא שמעה את קולה של ג'ין מלמטה.
"נהדר. מרג'י, בואי עכשיו לארוחת ערב. תפסיקי כבר לברוח לחדר!" אמרה האם.
מרג'י התיישבה ליד השולחן, עדיין מבולבלת ופגועה. היא אכלה את הסלט בשקט, ולא התייחסה לכך שהוא לא מתובל. היא אכלה בלי להביט בכלל לכיוונה של אחותה, כאילו היא לא היתה שם.
ג'ין החליפה חוויות עם אימה, ולא דיברה בכלל על המפגש המוזר עם לרה. למה היא רצתה להסתיר את זה?
בסיום הארוחה מרג'י פינתה את צלחתה הריקה ופנתה לחדרה. היא הרגישה יד מונעת ממנה להמשיך. היא הסתובבה, והביטה בג'ין.
"מה עכשיו? תעזבי אותי" היא ניסתה להשתחרר מאחיזתה, אבל ללא הצלחה. היא הסתכלה לכל הכיוונים, רק לא לתוך עיניה של ג'ין. היא הרגישה איך הכעס מאיים להציף אותה שוב.
"אני מצטערת על מה שקרה. את מסכימה שנלך מחר לסיבוב? רק שתינו," היא הביטה בעיני אחותה, שעדיין היו פגועות.
מרג'י הרגישה איך הכעס הגואה בה מתמעט. היא התרככה קצת, עדיין מבולבלת.
"בסדר," היא אמרה, מופתעת מעצמה. "עכשיו את יכולה לשחרר אותי?" היא השתחררה מאחיזתה, אבל הפעם לא לכיוון חדרה. היא פנתה אל הדלת ופתחה בריצה לביתה של לרה. מה הן מתכננות? היא חייבת לגלות. היא עדיין לא סלחה לג'ין, אבל היא באמת צריכה לדבר איתה.
מרג'י לא הרגישה שהיא מתאמצת בכלל. מחשבותיה נדדו למקום אחר. היא התרחקה מביתה, ולא העלתה בדעתה שג'ין צופה בה מהחלון, בדיוק כפי שהיא עשתה דקות ספורות קודם לכן.
ג'ין הביטה באחותה, מקווה שהכל יעבוד כמו שתכננו. חיוך נמרח על פניה, והיא חזרה לעיסוקיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא