השנה הראשונה- רון

"זוכר שאמרת שאתה לא רוצה להיות איתי בריב בליל כל הקדושים כי אמא שלך אומר שזה מביא מזל רע?" אמר לי הארי פתאום.

"נו?"

"אז אפשר לומר שאתה בריב עם הרמיוני גריינג'ר אז היום נוכל לראות אם אמא שלך צודקת או לא," הוא אמר. היינו באמצע ההליכה במדשאות אל האגריד.

שנינו הרהרנו על אותו הדבר.

היום בארוחת צהריים פרוואטי אמרה לכל הגריפינדורים שהרמיוני גריינג'ר בוכה בשירותים ולא מוכנה לצאת.

"ניסיתי לשכנע אותה שיש ארוחת צהריים טעימה במיוחד היום והיא לא הקשיבה לי. מישהו יודע מה קרה לה?"

"לא," אמרנו הארי ואני בו זמנית. "לא יודע בכלל," הוספתי.

סיימנו לאכול את ארוחת הצהריים שלנו בזריזות והלכנו להאגריד.

המדשאות נמתחו עד נצח. הלכנו והלכנו עד שהגענו. לקח לנו בערך 10 דקות ללכת רק על המדשאות, למרות שהמרחק הוא בקושי 400 מטר. המדשאות האלה מעצבנות אותי.

"היי הארי, היי רון," האגריד פתח לנו את הדלת בחיוך, סינר וכפפות בישול.

"היי האגריד!" אמרנו בייחד.

"מה מביא אתכם לכאן היום? לא שאני מתלונן."

"חשבנו לבוא לבקר, יש לנו גם משהו לשאול אותך."

כבר עבר שבוע מאז שמאלפוי הזמין את הארי ואותי לדו קרב בחצות ובסוף לא הגיע והלשין על זה שאנחנו מחוץ למיטות. אחרי שברחנו מפילץ', לרוע המזל הגענו לאזור האסור בקומה השלישית ופתחנו את הדלת הנעולה. ליתר דיוק, הרמיוני גריינג'ר פתחה אותה, אחרי שהיא ונוויל נדחפו לנו להרפתקה.

בפנים היה כלב ענק עם שלושה ראשים. הוא סוג של ניסה לטרוף אותנו ואחרי שברחנו גם ממנו, הרמיוני העירה על כך שהוא עומד על דלת.

"למה לעזאזל את מסתכלת על הרגליים שלו?! לא היה לך מספיק קשה עם שלושת הראשים האלה?!" צעקתי בפאניקה.

"זה לא היה כל כך קשה רונלד." היא אמרה בפרצוף חמוץ.

"עכשיו, אם לא אכפת לכם, אני הולכת לישון לפני שתעלו על תכנית חדשה ומתוחכמת שמטרתה לגרום לנו למות, או יותר גרוע מזה, להיות מסולקים מבית הספר!" היא קראה בעצבים וטרקה את הדלת של מגורי הבנות.

בכל אופן, האגריד הגיש לנו תה ועוגיות אבן. העדפנו לא לאכול יותר מידי, גם כי זה היה קשה מאוד וסיכן את השיניים שלנו וגם העדפנו בהרבה לשמור מקום בבטן לסעודת ליל כל הקדושים.

"האגריד," אמר הארי.

"כן הארי?"

"למה יש כלב ענק עם שלושה ראשים באזור האסור בקומה השלישית והוא עומד על דלת?"

האגריד החוויר ופלט-

"איך אתם יודעים על פלאפי שלי?!"

"הוא- שלך?!" צעקנו במקהלה.

"אמממ.. התכוונתי, איך אתם יודעים על הכלב ההוא?" הוא ניסה לתקן את עצמו אבל היה ברור שהוא ממציא שטויות במיץ דלעת.

"נו טוב, עליתם עליי." הוא אמר.

"אתה לא כל כך טוב בסודות," חייכתי עליו. "איך הכלב הענק ההוא שלך?"

"קיבלתי אותו מאיזה קוסם בפאב לפני שנתיים, הוא נראה נלהב להיפטר ממנו. אבל אני לא יכול לענות לכם למה הוא שם."

"אה,"

שאר השעה עברה בנעימים. אחר כך הוא נפרד מאיתנו לשלום ואמר שהוא ילך לסעודה מאוחר יותר.

יצאנו מהבקתה שלו. והתחלנו ללכת לכיוון בית הספר.

"רגע רון, חכה. לדעתי כדאי שנדבר על מה שקרה פה. בוא לסיבוב מסביב לאגם לפני שניכנס כי לא נוכל לדבר שם."

"אבל- עוד מעט כבר אסור יהיה לנו להסתובב בחוץ..." התחלתי להגיד.

"נחזור לפני זה." הוא הבטיח.

הגענו לכיוון האגם. הארי הקפיץ אבל על המים. היא קפצה 30 פעמים, כי רק קוסמים יכולים לגרום לה לרחף יותר.

"לדעתי הכלב הזה שומר על משהו." הוא אמר פתאום.

"אתה צודק." אמרתי. "העובדה שהציבו אותו שם במסדרון בקומה השלישית, העובדה שיש לו דלת קבועה ברצפה מתחת לרגליים..."

"הוא אפילו היה קשור." אמר הארי. "זה כנראה כדי לדאוג שהוא לא יזוז ממקום מושבו."

"אתה יודע," אמרתי פתאום. עלתה לי הברקה למוח. "הלחש ההוא שהרמיוני השתמשה כדי לפתוח את הדלת.. הוא נראה לי די שימושי," אמרתי.

העיניים של הארי אורו. "אתה צודק! הוא יכול לעזור לנו כל כך הרבה פעמים בהמשך!" הוא קרא בהתרגשות. "איך הוא הלך... 'אלוורה'? 'אולימרה'? אני לא זוכר..."

"אני חושב שזה היה משהו כמו 'אלומורה'," ניסיתי גם אני להיזכר.

חשבנו למשך כמה דקות.

"נזכרתי!" הוא קרא. "זה היה 'אלוהומורה'!" הוא אמר.

"אתה צודק. כשנחזור ננסה לעשות את הלחש הזה על הדלת של המגורים שלנו. ננעל אותה במפתח ואז ננסה עליה את הלחש הזה עד שנצליח!" ההתרגשות דבקה בי גם.

כבר עשינו בערך חצי מהדרך מסביב לאגם עד שהמסלול מסתיים במבוי סתום והאגם והיער האסור נפגשים.

"הגיע הזמן שנסתובב בחזרה ונחזור לטירה. מתחיל להחשיך." אמרתי. לא כל כך רציתי להיפגש עם אנשי זאב. במיוחד לא היום. פרד וג'ורג' תמיד אומרים שיש אנשי זאב ביער האסור. לגבי זה אני לא בטוח, אבל אני בטוח לגמרי שיש בפנים עכבישים. פעם ראיתי עכביש בגודל של כדורגל יוצא מהיער המעצבן הזה. כמעט התעלפתי לשיימוס בידיים.

אחרי חצי שעה נכנסנו לטירה. הלכנו לכיוון האולם הגדול וראינו אותו במצב הכי מגניב עד היום- היו בו עטלפים מכושפים בצבעי שחור וזהב שריחפו באיטיות, כישפו שוב את הנרות כדי שיצופו באוויר, תלו גם דלעות מגולפות בכל מקום, גם באוויר וגם על הרצפה. על השולחן כבר היו מאכלים שהפיצו ריח שגרם לי להיות רעב במיוחד. הבטן שלי קירקרה ברעש.

הארי ואני התיישבנו בשולחן גריפינדור, ושמתי בצלחת שלי מכל הבא ליד.

צלעות כבש, קציצות ברוטב עגבניות, סטייק, שניצל, פודינג מכל הסוגים, אפילו ניסיתי מאכלים בריטיים מסורתיים שאף פעם לא אכלתי. היו גם על השולחן את סוכריות המנטה האלה מאותו סוג שהיו בסעודת הפתיחה, היו סוכריות על מקל בצבעי קרמל ועוד מלא משקאות, מאכלים וממתקים.

כולם זללו את האוכל ורוחות הרפאים החליטו לעשות נשף ריקודים באוויר. היו בערך חמישים רוחות! עד עכשיו הכרתי רק כמה.

בזמן שהתנגנה מוזיקת וואלס מהשרביט של דמבלדור והרוחות רקדו בהתלהבות ובאלגנטיות, פרופסור קווירל פרץ אל תוך האולם. הוא היה בפאניקה מוחלטת. אולי הוא פגש ארנב שוב.

"טרוללללללל!!!!" הוא קרא בקול דקיק אך חזק.

"טרולללללללללללללללל בשירותתיייםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!" הוא קרא שוב.

הוא נעצר מול שולחן המורים.

"חשבתי שכדאי שתדע," הוא פנה אל דמבלדור ואז החוויר, נפל על הרצפה והתעלף.

בבת אחת התחילו אינספור צרחות מסביבנו והאולם הפך לכאוס מוחלט. כל אחד ניסה לצאת החוצה ראשון. התחלתי לקחת בידיים שלי סוכריות קרמל ונקניקיות כדי שאני לא אשאר רעב.

העיניים של הארי היו פעורות.

"שקקקקקקקקקטטטטטטטטטטטט!!!!!!!!!!" קרא דמבלדור בקול מוגבר מהרגיל. הוא הצמיד את שרביטו לגרונו ומכך הסקתי שהוא הגביר את קולו באמצעי קסם. הקול שלו הדהד באולם וכולם השתתקו ועצרו.

"מדריכים ראשיים ומדריכים, אנא קחו את התלמידים אל חדרי המועדון. שאף אחד לא ינסה לברוח כי אז הוא יהיה בצרות גדולות מאוד!"

כולם התחילו לזוז שוב אבל הפעם בצורה מסודרת יותר.

הרגשתי כל הזמן שיש משהו חשוב שאני לא שם לב אליו. קצת ריחפתי. אני והארי הלכנו בעקבות פרסי.

ואז זה הכה בי.

הרמיוני! היא לא יודעת על הטרול והיא בוכה לה שם באחד השירותים למטה! היא חייבת להיות שם כי לא ראיתי אותה בסעודה בכלל!

"הארי!" קראתי אליו בשקט. "אנחנו חייבים לסטות מהדרך." אמרתי לו.

"למה?" הוא שאל.

"הרמיוני! היא לא יודעת על הטרול! אסור שהיא תמות בגלל הטרול, אם כן אז זה יהיה בגללנו ולך תדע מה יעשו לנו!"

הארי החוויר.

"אז חייבים ללכת להציל אותה!" הוא אמר.

לפתע הוא תפס בזרוע שלי וגרר אותי משם. פרסי לא שם לב. הוא היה יותר מידי עסוק בלנפח את החזה שלו ולהראות לכל מי שאפשר שהוא שולט במצב.

כשברחנו מפרסי החלטתי להגיד את האמת.

"הארי, אני רוצה להציל את הרמיוני לא כי אני מפחד ממה שיעשו לנו אם יקרה לה משהו, אלא אם באמת יקרה לה משהו וזה יישאר איתי לנצח. אני יודע את זה."

הוא בהה בי בעיניים הירוקות שלו מבעד למשקפיים השבורים. תהיתי על קנקנו.

"אתה יודע רון, אתה בן אדם עם לב ענק ואני לא יודע מה הייתי עושה בטירה הזאת בלעדיך." הוא אמר. זה ריגש אותי מאוד.

"תגיד הארי, סליחה אם זה ישיר, אבל- הדודים שלך מתכוונים לשלוח לך מתנה לחג המולד?" אני לא יודע למה חשבתי על זה פתאום.

"אני לא חושב. בוא נגיד, שבעקיפין, דאדלי קיבל זנב חזיר כמתנה לשנת הלימודים החדשה," צחקתי בקול רם אבל אז כיסיתי את הפה שלי. אסור לנו להרעיש.

"מה חשבת על זה פתאום רון? אנחנו רק בליל כל הקדושים, יש זמן עד חג המולד." הוא שאל בעיניים מכווצות אך עם חיוך רחב.

"לא יודע," התחמקתי. "עכשיו בוא. יש לנו חיים להציל," אמרתי. הוא הנהן בהסכמה.

ירדנו חמש קומות למטה. ואז הרחתי את הטרול. היה לו ריח של צריף המטאטאים בבית שלנו, שפעם היה בית שימוש, לפני שהיו מים זורמים בבית ולפני שעברנו לגור שם בכלל.

ראינו אותו וגרמנו לו להיכנס לתוך שירותים. אחר כך שמענו צרחה.

אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל הצרחה של הרמיוני שינתה בי משהו. נדבקתי למטרה ונלחמתי בכל כוחי עד שהבסנו את הטרול.

"מה- לעזאזל- קרה כאן?! למה אתם לא בחדר המועדון! העלמה גריינג'ר, את הריאליסטית מבין כולם פה. תסבירי לי בבקשה מה קרה!" פרופסור מקגונגל צעקה וצעקה. היא הגיעה לשם יחד עם פרופסור סנייפ ופרופסור קווירל שכמעט התעלף שוב אחרי שהוא ראה את הטרול המעולף בעצמו.

"למדתי הרבה על טרולים מספרי הלימוד וחשבתי שזה יהיה חכם לנסות ולהביס אותו בעצמי. אם הארי ורון לא היו קולטים מה עשיתי ובאים להציל אותי, כנראה כבר הייתי מתה," היא סיפרה בקול חלוש.

הרגשתי כאילו מרביצן פגע לי בראש. שהרמיוני גריינג'ר תשקר למורים? ועוד כדי להגן עליי ועל הארי?! כנראה אני לא היחיד שיצא מאזור הנוחות שלו היום.

פרופסור מקגונגל התרככה קצת, הורידה להרמיוני נקודות בית אבל גם נתנה לי ולהארי. חייכנו חיוכים טיפשיים. אפילו הרמיוני חייכה!

"כל הכבוד," היא אמרה בלי קול. חייכתי אליה בחזרה והרמתי אגודלים.

הלכנו שלושתנו לכיוון חדר המועדון.

"תודה הרמיוני ששיקרת ככה למורים כדי לא לגרום לנו להיות מסולקים," אמרתי.

"אין בעד מה! תודה לכם שהצלתם אותי. אני צריכה להתאמן על לשלוט בעצמי במצבים לחוצים," היא אמרה.

"אני מניח שלא ייקח לך הרבה זמן ללמוד," אמר הארי.

"אני מצטער על מה שאמרתי לך היום הרמיוני. הרוב היה שטויות." אמרתי.

"גם אני." אמר הארי.

"בואו נשכח מזה כולנו ונפתח דף חדש," היא הציעה. הסכמנו.

"דרך אגב, רון, סנייפ ממש צלע כשהוא מקגונגל וקווירל באו לתפוס אותנו. אחר כך הוא הזיז את הגלימה שלו בטעות וראיתי פצעים. אלו היו סימני נשיכה שנגרמו בגלל שיניים ענקיות."

"הארי, אתה חושב על מה שאני חושב?"

"כן. הוא ניסה ללכת לעבור את הכלב ההוא בזמן שכולם היו בפאניקה." אמר הארי.

"רגע אחד!" קראה הרמיוני לפתע. "אתם מדברים על הכלב ההוא? הכלב עם השלושה ראשים?" היא נשמעה מפוחדת.

"אכן. אולי את תוכלי לעזור לנו בפתירת התעלומה." אמרתי לה. היא חייכה.

נכנסנו לחדר המועדון. הוא היה צפוף וראיתי שאריות אוכל מהארוחה על השולחנות. לא הייתי רעב.

נפרדנו מהרמיוני ועלינו להתקלח במקלחות המשותפות.

"אז אני מניח שאמא שלך צודקת," הוא אמר.

"הא?" שאלתי.

"היא אמרה שריב בליל כל הקדושים מביא מזל רע. תראה איזה יום מטורף עבר עלינו!" הוא אמר בהתרגשות.

אחר כך הארי מיהר למיטתו, זרק את עצמו עליה ונרדם כמעט לגמרי. אני השתהתי קצת. היה לי משהו אחד לעשות לפני שאלך לישון. לקחתי קלף, עט נוצה ודיו. שלחתי קסם אל הינשופייה כדי שיביאו לי את אחד מינשופי בית הספר.

"אמא יקרה,

אני מקווה שהכל בסדר איתך, אבא וג'יני.

בבית הספר מצויין. קורים כל מיני דברים מעניינים שמעסיקים אותי לפעמים. אין צורך לפרט, בטוח גם לא תתענייני כי זה די שטותי.

רציתי לבקש ממך משהו.

הארי כנראה לא הולך לקבל שום מתנות חג מולד השנה. היה לו איזה ריב עם הדודים שלו, אבל אני מניח שגם בלי הריב הם לא היו שולחים לו כלום.

אני רוצה לבקש ממך, אם זה בסדר, שתשלחי לו סוודר של וויזלים כדי שירגיש קצת אושר השנה.

אוהב ומתגעגע, ד"ש לכולם,

רון."

הפרק הקודם		הפרק הבא