הנרי ומקס

פרק אחרון לפאנפיק! תהנו😃

הנוזל הסמיך נשפך במורד הגב שלי.
הוא זחל לי על הבטן, כיסה לי את הידיים וירד לי לאורך הרגליים עד לקצות האצבעות.
הבטתי על הנרי ודיאן, שנראו מובכים כשעמדו בתוך גיגית ורודה ונוזל סמיך כמו ביצה נוזל עליהם. הם הביטו אחד על השני בחיוך.
פתאום, הכל מסביב נהפך שחור.
תמונות ורגשות חלפו לי מול העיניים. ריחפתי באויר של האין והייתי חסר גוף.

התעוררתי בחזרה במרתף. הרגשת חופש ממלאת את ביטני.
ידעתי בוודאות מה אני עומד להיות.
עיני היו חדות מתמיד. הרגשתי את הרוח הקלה מפעמת במרתף. הבטתי בהנרי ודיאן.
"וואו", אמרה דיאן.
לא יכולתי להתאפק. רצתי אל הסולם והתחלתי לטפס. הנרי ודיאן מיהרו בעקבותיי.
ידעתי, וזה לא כאילו נוספה לי דמות חדשה, זה כאילו שתמיד היא היתה שם בפנים, הצד השני שלי, צד שהיה כבוי ומנומנם, ופתאום עכשיו התעורר, טבעי לי יותר מכל דבר בעולם.
פתחתי את רוכסן המזוודה, ויצאתי אל ארון המטאטאים שבקומה השניה. פרצתי את הדלתות של הארון ורצתי אל החלון הקרוב.
בחוץ היה יום קיצי ויפה. טיפסתי על אדן החלון, וחשבתי על החיה.
הרגשתי את כל גופי מתכווץ. הרגשתי עיקצוצים.
"מקס..." דיאן הגיעה בריצה.
סיימתי את התהליך. הראייה שלי היתה מטורפת. ראיתי כל פרט קטן למרחק קילומטרים.
הרמתי את ידי. במקום ידיים נפרסו משני צידי זוג כנפיים חומות מנוקדות.
קפצתי מאדן החלון.
"מקס, אתה נץ!" אמרה דיאן.
ריחפתי מעל לעמודים המקיפים את החצר הגדולה. ראיתי מתחתיי תלמידים מסתובבים ומדברים ביניהם. שמעתי כל מילה שהם אמרו, ויכולתי לראות כל שערה על ראשם. מגובה מאה מטר הצלחתי לקרוא בבירור ספר של ילד שישב על שפת המזרקה.
עליתי עוד למעלה והקפתי את המגדלים. טסתי אל קצה המגדל הגבוה ביותר.
עוף חול עמד על ראש המגדל.
הוא הביט בי במבט מוזר. לשנייה נרתעתי, ואז ראיתי נצנוץ של חיבה בעיניו השחורות.
פלטתי צעקת שמחה. עוף החול פרס כנפיים ושלח בי מבט מחייך.
גם בתור נץ הרגשתי פרפרים בבטן כשהייתי ליד דיאן. היא היתה עכשיו יפיפיה, עוף חול בצבעי אדום וזהב מרהיבים.
הסתובבתי, והיא קפצה מהמגדל ובאה בעקבותי.
סרקנו את המדשאות וחיפשנו את הנרי. מצאתי אותו רץ אל עבר היער האסור, עדיין בדמות אדם.
טסתי לעברו וצללתי שני מטרים לפניו.
לשנייה הוא נבהל, ואז כשעליתי חזרה למעלה הוא צחק.
"חכה חכה..." הוא אמר לי.
תפסתי גל של אוויר חם ודאיתי למעלה.
ברגע שהנרי חצה את קו העצים הראשון, הגוף שלו החל לגדול ושיער שחור החל לצמוח עליו. דוב גריזלי ענק ואימתני הופיע מול עיניי ופלט שאגה.
הרגשתי רגע של שמחה כשראיתי שזה הצליח. הפכנו לאנימאגים.
ופתאום תחושה מוזרה פשטה בבטני. ראשי נתקף סחרחורת והתקשתי לנשום.
הייתי חייב לנחות.
עצרתי על ענף של עץ גבוה וניסיתי לחזור לצורת הגוף הרגילה שלי. לא הצלחתי.
דיאן נחתה על ידי והביטה עלי בדאגה. היא סימנה לי בראשה לרדת איתה לקרקע.
נחתנו על רצפת היער מכוסת העלים וניסיתי להתרכז שוב בגוף אדם ולא הצלחתי. דיאן הפכה חזרה מעוף חול לגוף של ילדה והנרי הופיע מבין העצים.
"מה קורה לו?" הוא שאל.
הראש שלי התחיל לכאוב ונשכבתי על הרצפה.
"הנרי, אתה צריך להיות רגוע", אמרה לי דיאן, "תסמינים כאלה קורים לפעמים בהתחלה לאנימאגים. אתה חייב להיות רגוע כשאתה נהפך חזרה לאדם".
הפסקתי לנסות ונעמדתי על רגלי הציפור שלי.
"תעשה סיבוב למעלה", היא אמרה. "תטוס קצת ותרגע".
פלטתי קריאת ציפור והבהלתי אותם. הם צחקו, ואני המראתי למעלה, עליתי לגובה רב ככל שיכולתי, גבוה מכפי שהם יכולים לראות אותי.
הבטתי עליהם מלמעלה, מבין העצים.
מה שראיתי גרם לי לרצות להקיא.
הם החזיקו ידיים, דיאן הביטה על הנרי והצביעה לשמיים, הנרי צחק ותפס את ראשה ונתן לה נשיקה מהירה.
דיאן נראתה מופתעת. אבל אחרי היסוס, היא החזירה לו נשיקה.
הסתובבתי משם ועפתי בכל הכוח לכיוון השני.
לא, לא יכול להיות.
הגעתי חזרה לטירה, מצאתי את המגדל של גריפינדור, וחיפשתי את החדר שלי. כשמצאתי אותו פרצתי פנימה ונחתתי על המיטה שלי.
עצמתי את עיני ופשוט ניסיתי לא לחשוב.
אחרי כמה דקות על המיטה הרגשתי את הגוף שלי גדל חזרה לגודל של בן אנוש.
נעמדתי לאט וירדתי במדרגות אל חדר המועדון.
כשהגעתי לשם, החור שבתמונה נפתח והנרי ודיאן נכנסו.
"מקס!" אמר הנרי, "הצלחת לחזור לגוף שלך!"
"כן", אמרתי, "נרגעתי קצת..."
לא הבטתי לדיאן בעיניים. ראיתי שהיא שמה לב שאני עדיין נסער.
"טוב," אמר הנרי, "בואו נרד לארוחת הצהריים. מקגונגל הודיעה שהיום בצהריים היא תכריז הכרזה חגיגית. משהו עומד לקרות..."
ירדתי איתם ולא אכלתי כלום. לא היה לי תיאבון. הגישו מנות מיוחדות אבל שום דבר לא ריגש אותי.
בסוף הארוחה מקגונגל נעמדה וכולם השתתקו. כולם היו סקרנים לשמוע מה יש לה לומר. היא ניגשה אל מאחורי המעמד והביטה בנו.
"סקורפיוס מאלפוי, תפסיק להציק לרוזטה ווין, אני רוצה לדבר", היא אמרה, "וג'יימס פוטר וטדי לופין תהיו בשקט, אני מתחילה".
היא חייכה לכולם.
"כמו שכולכם מכירים," היא אמרה, "פעם, לפני שנים רבות, התקיימה תחרות שנקראה 'טורניר הקוסמים המשולש' בין בתי הספר הוגוורטס, דורמשטנג ובובאטון. התחרויות התבצעו בפעם האחרונה לפני שבע עשרה שנה, ומאז, בעקבות מותו של תלמיד בשם סדריק דיגורי, הם הופסקו".
השקט באולם היה מופתי.
"אל תהיו כל כך דרוכים, הטורניר לא חוזר".
כל התלמידים צחקו.
"לפחות לא במתכונת הזאת", מקגונגל חייכה, "אז, הוחלט ש... כן, עושים עושים את הטורניר, וקוראים לו מעכשיו טורניר הקוסמים העולמי".
היא הורתה בשרביט מעלה, ושלט ענק נפרס, עליו היו מודפסים שישה סמלים של בתי ספר ומתחתם הכיתוב 'טורניר הקוסמים העולמי'.
"הטורניר," המשיכה מקגונגל, "יאורח בוואגאדו, בית הספר הגדול בעולם שממוקם באפריקה, בראש הרי הירח שבאוגנדה - הרים שפסגותיהם נראות כמרחפות מעל לעננים. בית הספר 'וואגדו' הינו בית ספר עתיק שחצוב בסלע ההר, ותלמידיו באים אליו מכל רחבי אפריקה. בתי הספר האחרים המשתתפים בטורניר הם הווגוורטס, בובאטון הצרפתי, דורמשטנג הצפוני, קאסטלאוברושו מברזיל, מאהוטוקורו מיפן, וכמובן - וואגאדווואגאדו מאפריקה, המארחים."
התלמידים החלו להתלחשש ביניהם.
"הס", ביקשה מקגונגל, "הפרטים הנוספים שעליכם לדעת כרגע הם שבמשלחת ישתתפו סך הכל שישים וחמישה תלמידים מבית הספר שלנו, מכל שכבות הגיל. בתחרות עצמה ישתתפו סך הכל שני תלמידים - אחד מהכיתות הגבוהות - שנה רביעית עד שביעית, ואחד מהשכבות הנמוכות - שנה ראשונה עד שלישית. התלמידים למשלחת ייבחרו על פי הכישורים שלהם, ובנוסף לכך על פי ההתנהגות."
היא שלחה מבט חמור בקהל. "את המשלחת נלווה אני, והרוח של בית סליתרין - פרופסור סנייפ. פרטים נוספים ינתנו בהמשך".
היא חזרה למקום והליחשושים הפכו לרעש כללי ומתלהב.
"זה אומר ששנינו לא נוכל להשתתף יחד", אמר לי הנרי, " וגם לא אחד מאיתנו עם דיאן בל, היא שנה רביעית ואנחנו שנה חמישית. ישתתף בטורניר רק תלמיד אחד מגיל שנה רביעית ומעלה".
דיאן בל הביטה בנו מהשולחן של ריבנקלו. חייכנו אליה.
"אבל לא משנה מה ייקרה, אין מצב שאנחנו לא נהיה כולנו במשלחת," אמר לי הנרי, "שלושתינו הולכים להכנס למשלחת לטורניר הקוסמים העולמי בוואגאדו. תזכור את זה".

בקרוב אפרסם את פאנפיק ההמשך - " הנרי ומקס 2 - טורניר הקוסמים העולמי".

מוזמנים לעקוב.

תודה לכל העוקבים והמגיבים עד פה!

הפרק הקודם		הפרק הבא