סיפורו של ערפד אחד

פרק 7: רוזלי ואמט

מספר שנים חלפו מאז אסמה הצטרפה למשפחה באופן לא רשמי. "משהו מעניין בעיתון?" שאל קארלייל. "רוזלי הייל הבלונדינית עם האף בשמיים מתחתנת ויש פה גם מודעה ששואלת מתי אתה מתכוון להגיד לאסמה שאתה מאוהב בה?" אמר אדוארד. "יש לך מזל שהיא הלכה לצוד והיא לא שמעה את ההערה המתחכמת הזו שלך" אמר קארלייל בזעף. הוא אכן היה מאוהב באסמה מאז ששינה אותה אך הם היו חברים טובים והוא לא העז לפעול כדי לשנות את המצב הזה.

"איזו הערה מתחכמת?" שאלה אסמה שבדיוק חזרה מהיער. "סתם, שטויות של אדוארד" ענה קארלייל במבוכה ושלח אל אדוארד מבט מזהיר. אדוארד הביט בו בגבה מורמת. "אני הולך לחדר שלי" אמר אדוארד ועלה במהירות שיא במדרגות.                     

"מה הולך?" שאלה אסמה והתיישבה על הספה ליד קארלייל. "סתם, עיתון" אמר קארלייל והעביר לה את העיתון. היא רפרפה עליו והשליכה אותו הצידה. היא הביטה בקארלייל בתקווה שיפעל, לא היה לה האומץ לעשות את הצעד הראשון.

קארלייל הביט בה בעיניים נוצצות. "אממ... רציתי לדבר איתך על משהו" הוא אמר במבוכה. היא שאפה אוויר. לא הייתה לה סבלנות לחכות שידבר, היא החליטה לפעול לפני כן. היא רכנה כלפיו במהירות והצמידה את שפתיה לשפתיו כשהיא אוחזת את צידי פניו בידיה הקטנות. לקח לו שנייה להתעשת ולהיענות לנשיקתה. זרועותיו נכרכו סביב גופה העדין ולשונו חדרה אל פיה בתשוקה, באהבה עזה. אהבה של מספר שנים. אדוארד הציץ עליהם מהקומה השנייה בחיוך 'סוף, סוף' הוא חשב בליבו.

קארלייל הרחיק מעט את ראשו ולחש לה בחיוך "אני אוהב אותך". "הגיע הזמן, גם אני אוהבת אותך" היא ענתה בתגובה. הוא צחק מעט והמשיך לנשקה ברוך, באהבה. לא היה מאושר ממנו ולא הייתה מאושרת ממנה. הם עלו אל חדר השינה בלי לחשוב אפילו, הם הכירו מספיק זמן בשביל לעבור הלאה גם אם הקשר ביניהם החל רשמית לפני דקה. קארלייל הסיר את בגדיה בעדינות בעוד היא מסירה את שלו. הם עשו אהבה בתשוקה עזה וברוך, בעוצמה ובעדינות. גופם החזק רק הגביר את עוצמת אהבתם. הם היו לאחד וידעו שיש להם את כל הנצח בשביל להמשיך יחד.  

לא חלף הרבה זמן מאותו יום מופלא בו התוודעו האחד אל השנייה ואסמה קיבלה שם חדש, גברת קאלן. הם נישאו בחתונה קטנה בה נכחו אדוארד והאחיות מדנלי. קארלייל ואסמה יצאו לירח דבש קצר באי בדרום אמריקה. כשחזרו נראו אפילו מאושרים יותר מקודם.

ערב אחד קארלייל ניגש אל הדלת. "לאן קארלייל?" שאלה אסמה. "לצוד, הצמא מתחיל להציק קצת" הוא ענה. "לבוא איתך?" היא שאלה בחיוך. "לא זה בסדר, כבר צדת בבוקר, אני אעשה את זה מהר וכבר אשוב" אמר קארלייל. היא נשקה על לחיו והוא יצא.

באותו הזמן, ברחוב חשוך במרחק קצר מביתה שכבה רוזלי הייל, עירומה, מדממת, קפואה ופצועה בגוף ובנפש מחכה למוות שיבוא לאסוף אותה אל חיקו. היא לא יכלה להאמין שמי שחשבה לאהובה, לנסיך שלה פגע בה כך. אנס אותה והעביר לחבריו. אחרי הכל הם הלכו רק בגלל שחשבו שכבר מתה. הדמעות גלשו על לחייה כשחשה בידיים קרות נוגעות בפניה. ידיו של המוות כך חשבה, אך היא לא ידעה שאלו ידי החיים.

ריח הדם הוא שהוביל אותו אליה. הוא הביט בנערה העירומה, המדממת. הוא לא היה צריך שתספר לו מה קרה לה, הוא ראה בעיניה את הכאב, את העלבון. הוא רכן אליה ונשך את צווארה. היא נאנקה לא יודעת מה קורה לה, לא מבינה. ואז היא עפה, בזרועות האדם- או היצור הזה, היא לא ידעה מהו.

קארלייל נכנס אל ביתו כשרוזלי בזרועותיו, מעולפת. הוא השכיב אותה באחד החדרים למעלה ועטף אותה בשמיכה. היא צעקה וצרחה מכאב, כשהארס זרם בעורקיה והחל לרפא ולחזק את גופה. בדקות העירות המועטות שלה קארלייל הסביר לה מי היא, מה השתנה בה.

כשהתעוררה שוב הכל נראה אחרת. חד יותר. היא שמעה שיחה מבחוץ. "קארלייל זאת רוזלי הייל, למה הבאת אותה בכלל?" שאל אדוארד כועס במקצת. "לא יכולתי להשאיר אותה למות במצב שהיא הייתה בו" ענה קארלייל. "ברור שלא יכולת" ענתה אסמה ונשקה על לחיו.

"היא ערה" אמר לפתע אדוארד. שלושתם נכנסו אל החדר. "איך את מרגישה?" שאל קארלייל והתיישב על שולי מיטתה. "יותר טוב, אני חושבת" אמרה רוזלי. 'הקול שלי, הוא יפה יותר' חשבה רוזלי. "כן, זה חלק מהתופעות" ענה אדוארד למחשבותיה. "אתה שומע את המחשבות שלי?" היא שאלה. "של כולם" הוא ענה. "תראי אנחנו ניזונים מבעלי חיים כמו שכבר הסברתי לך, את יכולה להישאר איתנו או לצאת לדרך משלך" אמר קארלייל. "אני אשאר איתכם, אין לי לאן ללכת" אמרה רוזלי. "אם כך, ברוכה הבאה למשפחת קאלן" אמר קארלייל בחיוך.

רוזלי המשיכה את חייה בבית משפחת קאלן. היא קצת נפגעה מחוסר העניין שהפגין כלפיה אדוארד אך זה לא עניין אותה כעת. "קארלייל אני צריכה ללכת לעשות משהו, אני אחזור בקרוב" היא אמרה לו. הוא ידע מה עובר בראשה גם בלי שאדוארד יקרא בשבילו את מחשבותיה. "עשי כרצונך, אך וותרי על הדם" הוא רמז לה. "אני לא רוצה את דמם, רק את המוות שלהם" היא אמרה בחיוך מריר וחמקה במהירות דרך הדלת.

היא הרגה את כל אלו שאנסו אותה, שפגעו בה בצורה כזו. היא החליטה לחזור הביתה, אך בדרך עברה ביער כדי להרוות את צימאונה. המחזה שנגלה לפניה היה נורא. גבר צעיר מנסה להתגונן בפני דוב ענק. לא היה לו כל סיכוי, הוא כבר היה פצוע מדי. רוזלי זינקה לפנים והרגה את הדוב. ואז עצרה את נשימתה בפני ריח דמו של הגבר הפצוע. היא התלבטה אם לשנותו בעצמה, אך החליטה שעדיף שקארלייל יעשה זאת, אחרי הכל הוא כבר עשה זאת בעבר. היא נשאה את הגבר הצעיר על זרועותיה היישר אל בית משפחת קאלן.

קארלייל הביט בעיניה המבקשות. "הצל אותו" היא לחשה. קארלייל הנהן ונשך את הבחור בצווארו. רוזלי ישבה לצידו של הבחור עד לסיום התהליך. "אני מת? את מלאך?" הוא שאל ועורר את צחוקה. "לא, אתה לא מת, אתה ערפד ואני רוזלי הייל, אנחנו בבית משפחת קאלן, כולנו ערפדים, 'ערפדים צמחוניים'" היא הסבירה לו בחיוך. "צמחוניים?" הוא שאל בפליאה. "כן, זה בדיחה פנימית, אנחנו לא שותים דם אנושי, אנחנו ניזונים מדם של בעלי חיים" אמרה רוזלי. "או.קיי" אמר הבחור. "לא שאלתי, אבל איך קוראים לך?" אמרה רוזלי בסקרנות. "אני אמט" הוא השיב בחיוך.

הם ירדו למטה. "אז לא שותים דם אנושי במשפחה הזאת?" שאל אמט. "לא, למרות שלאסמה היו מספר מעידות, ואדוארד עובר שלב של מרידה בגיל ההתבגרות אז הוא עזב" אמרה רוזלי. "וזה קארלייל, הוא הטהור של המשפחה, והמשנה של כולנו. הוא מעולם לא מעד" אמרה רוזלי בחצי חיוך. "היי, אני אמט. אמט קאלן אם תרצו" אמר אמט במבוכה. "ברוך הבא למשפחה, אמט קאלן" אמר קארלייל בחיוך.         

הפרק הקודם		הפרק הבא