מסדר עוף החול קורא הארי פוטר

 "אה, כן," אמר מר דַרסְלי, וליבו שקע בקִרבו. "כן, אני בהחלט מסכים."

ג'יימס: "הוא שפוט שלה או משהו?"

לילי: "ככה בדיוק אתה צריך להיות." *מחליקה כיפים עם אליס*

ג'יימס: *פרצוף נעלב*

לילי: "ואתה אומר שאתה מבין בדיחות מצוין. ממש קונדסאי."

הוא לא אמר מלה בָּעניין בזמן שעלו למעלה כדי ללכת לישון. כשגברת דַרסְלי היתה בחדר האמבטיה, מר דַרסְלי חמק לעבר חלון חדר השינה והביט החוצה אל חצר הבית. החתולה עדיין עמדה שם. היא עמדה והשקיפה על דרך פְּריוֶוט כאילו ציפתה למשהו.

מקגונגל: "כל הספרים מוציאים את החתולים טיפשים?"

האם דמיונו מתעתע בו? האם לכל זה יש קשר כלשהו למשפחת פּוֹטר? אם כן... אם יתפרסם שהם קרובי-משפחה של זוג ש... – זה יהיה פשוט בלתי נסבל.

סיריוס: "הו, כן! זה יהיה פשוט בלתי נסבל! אבל ברצינות, תארו לעצמכם שמישהו ידע שאני קשור לג'יימס..."

הדַרסְלים נכנסו למיטה. גברת דַרסְלי נרדמה מייד,

לילי: "כמובן. זאת טוני, בכל זאת." *שוקעת בנוסלטגיה* "טוני תמיד נרדמה כמו תינוקת! חה!"

אבל מר דַרסְלי שכב ער במיטה והפך בָּעניין בראשו. מחשבתו האחרונה היתה המחשבה המנחמת שאפילו אם הפּוֹטֶרים אכן מעורבים בכל זה, אין כל סיבה שהם יתקרבו אליו ואל גברת דַרסְלי.

לילי: "גברת דרסלי? זה רציני? מי קורא לאשתו גברת? היחסים ביניהם כל כך גרו..."

ג'יימס: *קוטע את לילי* "אני קורא לך ככה. התרצי לרקוד, מדמאוזל לילי אוונס?"

*לילי מצחקקת ושניהם מתחילים לרקוד ואלס*

כולם: "פתטים."

אלבוס: "הו, אסור לקרוא אף אחד פתטי! הם... חידה שעוף החול שלי יכול לפתור... משהו כזה. אפילו לי אין כבר איך להסביר למה התלמידה הכי טובה שלי רוקדת עם הפתטי הזה. למה? העלמה אוונס?" *נופל על הרצפה* "מה קורה לי? אני נשלט בידי אתם-יודעים-מי? אני מתחיל לקרוא לאתם-יודעים, אתם יודעים מי?"

סוורוס: "כן... אני מציע ללכת למדאם פומפרי..."

ג'יימס: *מגלגל עיניים* "יהיה לנו חופש ממנו לעשרים שנה אם אתה תתן אותו לפומפרי, סוורמאוס. ומי קורא למורים לשעבר 'מדאם'? אני קורא לאלבוס 'אלבוסוני חמודוני'."

*לילי, סוורוס, רמוס, וכל החנונים מכסים אוזניים בידיים*

הפּוֹטרים יודעים היטב מה דעתם שלו ושל פֶּטוּנְיה על אנשים כמותם... הוא לא יכול לתאר לעצמו אותו ואת פֶּטוּנְיה מעורבים בהתרחשויות כאלו – הוא פיהק והתהפך – עלינו זה לא ישפיע...

דאדלוס:  "יקירי, צר לי לבשר לך אבל זה מה שכל קוסם בן-מוגלגים צעיר אומר."

סוורוס: *ממלמל בטירוף* "בוצדמים, בוצדמים, בוצדמים..."

לילי: "שתוק."

כמה שהוא טעה.

סיריוס: "ידענו."

ג'יימס: "אתה שתקת כל הזמן הזה, ואני אמרתי. איך אתה ידעת בדיוק?"

מר דַרסְלי אומנם שקע לו בשינה טרודה, אבל החתולה על החומה בחוץ שמרה על עירנות מוחלטת.

רמוס: "היה לך משהו עם עירנות מוחלטת כששהשגחת עלינו בריתוקים."

 היא עמדה דוממת כמו פסל, עיניה מקוּבּעות ללא מצמוץ על הפינה הרחוקה של דרך פְּריוֶוט.

כולם: * מקרקרים* "פריווט, פריווט,"

הארי: *מצחקק* "צפרדע, צפרדע!"

רון : "ישש צפרדע מתוקונת!"

הזעירה שברעידות לא תקפה אותה כשנטרקה דלת של מכונית ברחוב הסמוך, ולא כששני ינשופים עטו מעליה. למעשה, השעה היתה כמעט חצות לפני שהחתולה זזה בכלל.

רמוס: "שוב פעם, הריתוקים... !"

סיריוס: "בדיחה לא מצחיקה כשמספרים אותה פעמיים..."

הפרק הקודם		הפרק הבא