להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

הערות מחברת:

1. לקח לי מלא זמן לכתוב את הפרק הזה. היה לי ממש קשה למצוא השראה...

2. אם יש לכם רעיונות לסצנות שהייתם רוצים לראות בהמשך - אשמח לשמוע

3. אמאל'ה נשארו עוד שני פרקים!!! איך אני מסיימת את זה?!

4. אני ממש ממש אוהבת את ג'יני של הפאנפיק הזה!!! קצת מוזר לומר את זה בתור הכותבת. אבל הנה אמרתי.

מבטי נשאר נעוץ במבטו של מאלפוי. אלפי מחשבות התרוצצו בראשי ואף אחת מהן לא הייתה הגיונית. עיני צרבו מרוב מאמץ, אבל ידעתי שאם אתיק את המבט, לא אצליח לפענח אותו. מאלפוי כחכח בגרונו. מצמצתי. הוא השפיל מבט. הרגע חלף.

"ג'ין, אנחנו צריכות ללכת לשינוי צורה..." שמעתי את ליס לצדי. ידה נגעה בידי.

העולם החיצון חזר להתקיים. הרגשתי, כאילו ראשי יוצא מתוך המים ואני סוף-סוף יכולה לחזור לנשום. התחלתי להתקדם לעבר הדלת. הרגשתי, כאילו העולם סביבי מכוסה בעננה של ערפל.

"ביי," שמעתי את אליסה אומרת מאחורי.

"ביי," נשמע קולו של מאלפוי, חלש מבדרך כלל.

נשמתי עמוקות, מנסה להדחיק את המחשבה על כך, שהדבר הנכון לעשות, הוא להסתובב ולומר שלום. לא הייתי מסוגלת. רגליי המשיכו להוביל אותי אל היציאה, כאילו מנסות לברוח. הרגשתי את מבטו צורב בעורפי.

לפני ששמתי לב, כבר היינו מחוץ לדלת. עיסיתי את רקותיי בעייפות.

***

התקרה המכושפת של האולם הגדול שיקפה שמיים נקיים. ליס ואני דיברנו על שיעורי הבית שפרופסור מקגונגל נתנה לנו, כשרון התיישב מולנו בכבדות.

"אתה נראה מאושר," אמרתי, בסרקסטיות.

רון נחר, אך לא אמר דבר. הכרתי אותו מצוין, אז ידעתי, שהוא מחכה שנשאל. התלבטתי אם לשתף פעולה, או לחזור לדבר עם אליסה ולחכות שהוא יתחיל לדבר מרצונו. מרפקיו נחו על השולחן והוא העביר יד בשיערותיו, בעייפות. החלטתי, שהוא נראה מתוסכל מספיק, גם בלי ההתעלמות שלנו.

"מה קרה?" שאלתי.

"אני לא יכול יותר!" הוא הרים את מבטו לכיווני. "מאז שהם ביחד, היא כל מה שהוא מדבר עליו!"

הוא לא היה צריך לפרט. ידעתי בדיוק על מי מדובר.

"צ'ו זה וצ'ו ככה. צ'ו מדהימה וצ'ו מוכשרת. די, נמאס לי!"

ראיתי שאליסה בודקת את תגובתי.

"זה, באמת, מעצבן," הסכמתי.

הוא שתק לרגע. על פניו הופיע מבט מהורהר. "אני... אמממ... זה לא מפריע לך, נכון? לדבר עליהם, אני מתכוון."

"מפריע? פחחח," גיחכתי. "למה שזה יפריע לי?"

"כי..." הוא היה נראה מובך.

גלגלתי עיניים. "אני לא מבינה – למה כולם חושבים, שהם יודעים הכול על החיים שלי?!" הפניתי את השאלה לאליסה.

היא משכה בכתפיה.

"היי!" רון כיווץ את גבותיו. "אני אח שלך. אני אמור לדעת מה קורה בחיים שלך. וחוץ מזה, מי זה 'כולם'?!"

"עזוב, לא משנה," הנפתי ידיים. הדבר האחרון שרציתי, היה לספר לרון על מאלפוי. "התחלת להגיד משהו. על הארי וצ'ו..." הצבעתי עם ראשי לעבר הצד המרוחק של השולחן, שבו ישב הזוג המדובר. הרמיוני ונוויל ישבו מולם ונראו מובכים, אך ניסו להתנהג כרגיל.

רון נחר. "אני לא מסוגל להיות לידם! "

"איך הם הכירו, בכלל?" שאלתי, כבדרך אגב. חיכיתי לצביטת כאב בליבי, אך זו מיאנה להגיע. זה הפתיע אותי, אך לא הספקתי להתעמק בכך.

"את בטוחה שאת רוצה לדבר על זה?" הוא שאל.

הבטתי בו בכעס. "כמה עוד תשאל על זה?!"

"לא!" הוא הרים ידיים, בהתגוננות. "אני לא אומר ש... פשוט, אני ממש לא רוצה לדבר עליהם..."

"אה," צחקתי, מרגישה את שרירי בטני נרפים. "אז, אפשר לדבר על משהו אחר!" העברתי מבט מרון לאליסה, מחכה שאחד מהם יציע נושא חדש לשיחה.

"שינוי צורה!" הציעה ליס, בהתלהבות. "אנחנו צריכים לכתוב עבודה על קסם העלמת נוזלים לשבוע הבא. אנחנו לא מבינות בזה כלום!"

"ליס," צחקתי. "קודם כל – דברי בשם עצמך. וחוץ מזה – את, באמת, חושבת שרון הוא הבן אדם לבקש ממנו עזרה?!"

"היי!" הוא קרא. "אני דווקא בסדר בשינוי צורה! שנה שעברה קיבלתי ציונים די טובים."

קול צעדים נשמע.

"כי העתקת ממני את רוב העבודות..." גיחכה הרמיוני, אשר בדיוק עברה מאחוריו.

"היי!" רון הסתובב אליה. "זה לא נכון!!!"

אני ואליסה חייכנו אליה, מגחכות.

"זה לא נכון!" הוא קרא פעם נוספת, הפעם לכיוונינו. פניו היו אדומות.

"בתיאבון!" אמר הארי מאחורי. הנוכחות שלו מאחורי גבי גרמה לי לחוסר נוחות, שניסיתי להדחיק.

"בתיאבון," נשמע גם קולה של צ'ו מאחורינו. היא הוסיפה, בשאלה, "רון, למה לא ישבת איתנו?"

רון משך בכתפיו, במבוכה.

התלבטתי אם להסתובב אליהם. זה לא היה יפה להתעלם מאנשים שמאחלים לך בתיאבון, אבל הייתה לי תחושה, שאם אראה אותם, תגיע הצביטה בלב, שלא הופיעה קודם לכן.

"לא ראינו אתכם," ענתה אליסה, בחיוך תמים, למרות שזה היה שקר. "ותודה!"

החלטתי להסתובב. אני אדם נחמד, בסך הכול. ויותר מזה, אני אדם שמתעלם בקביעות מקול ההיגיון שלו. "תודה," חייכתי אליהם.

בשנייה שהבטתי בהם, הם התרחקו זה מזה, כאילו עשו משהו אסור, והביטו בי במבוכה. הרמתי גבה, בשאלה. צ'ו משכה בכתפיה, בצורה שגרמה לי לרצות לגלגל עיניים. ולא בגלל שהפריע לי, שהיא והארי ביחד, אלא פשוט בגלל שהיא סתומה כמו נעל והלוואי שמרביצן יפגע לה בראש.

העברתי מבט מחייך על שניהם. הם הנהנו במהירות ופנו לעבר היציאה מהאולם. עקבתי אחריהם במבטי. לא בגלל שהיה לי אכפת – פשוט היה ממש משעשע לראות את ההליכה הבובתית של צ'אנג. היה נראה, שהיא מנסה כל כך, שכל צעד שלה ייראה מושלם. זה היה מגוחך.

"ג'ין, את...?" התחילה אליסה לשאול בקול מודאג.

"אני בס...!" עניתי בכעס, מסובבת את ראשי לכיוונם, אך קולי השתתק באמצע המשפט. תוך כדי שסובבתי את הראש, הבחנתי בזוג עיניים, שהיו נעוצות בי מן העבר השני של האולם. נשימתי קפאה. בן רגע, שכחתי על המבט האשם של הארי וההליכה המצחיקה של צ'ו, שכחתי מהשיחה שניהלתי עם רון ואליסה. לא הצלחתי לחשוב על כלום, מלבד העיניים הכסופות, שהביטו בי בדאגה.

"ליס..." לחשתי. הקול שלי כמעט ולא נשמע.

"מה קרה?!" היא שאלה, בדאגה. "על מה את.... הו!"

גם היא, כנראה, שמה לב למבט. המוח שלי לא הצליח לתפקד. מאלפוי הביט לרגע לעבר אליסה והשפיל מבט.

"מה זה היה?!" היא לחשה.

"מה היה מה?" רון נראה מסוקרן. הוא הסתובב וניסה לחפש את הדבר, שעליו הסתכלנו, אבל מהר מאוד התייאש. "מה היה מה?" הוא חזר על השאלה.

כחכחתי בגרוני, אך לא הצלחתי לומר דבר. הרגשתי את לחיי מתלהטות.

"אליסה, מה היא ראתה?!" הפעם, רון הפנה את השאלה לזו מבנינו, שנראתה מתפקדת יותר.

ליס שיחקה בשערה ואמרה, תוך כדי צחקוק. "זה מאלפוי, הוא הסתכל עליה."

"מה?!" רון קרא, קופץ ממקומו. עיניו נפערו לרגע, ואז הוא עיקם את פיו וכיווץ את גבותיו. "מה זאת אומרת, הסתכל עליה?! מה הוא רוצה?!" הוא הביט אחורנית פעם נוספת, עיניו תרות אחר הבלונדיני.

"אם רק הייתי יודעת..." לחשתי, קולי חלש ורועד.

"הו, אני הולך לברר!" קרא רון, תוך שהוא קופץ אגרופים.

"לא סיימת לאכול..." הזכירה לו ליסי, בגיחוך.

"אני לא רעב," הוא שילב את ידיו.

"רון, מה אתה מתכנן לעשות?!" שאלתי. קולי עדיין רעד. "רון!" קראתי, כשהוא החל להתקדם לעבר קדמת האולם. "רון!!!" ליס ואני התחלנו להתקדם בעקבותיו.

"לא הספקתי לסיים את הקינוח!" רטנה ליס.

הבטתי בחטף לעבר שולחן סלית'רין וראיתי שגם מאלפוי קם ממקומו. כשראה שאני מביטה לכיוונו, הוא הנהן. הצבעתי לעבר רון, מסמנת לו, שאם הוא מתכנן משהו, הבאתי תגבורת. הוא חייך בצורה בלתי מובנת. קפצתי את אגרופיי ויישרתי את מבטי. לבי הלם יותר מתמיד.

"מאלפוי!" קרא רון בזעם, כשהסלית'ריני היה קרוב מספיק.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה כאן?" הוא שאל, מחווה בידו על האולם.

"אני מוכן לכסח לך את הצורה בכל מקום שהוא!" רון נשמע בטוח בעצמו.

מאלפוי גיחך והרים גבה. "דבר ראשון, למה ישר לפנות לאלימות? ודבר שני, אנחנו מול השולחן של המורים..."

"סבבה. בוא החוצה."

"תקשיב, אני לא כאן כדי לריב..." מאלפוי הרים את ידיו.

"אז למה..." גרוני היה יבש ולא הצלחתי לסיים את המשפט. הרגשתי סומק של מבוכה מתפשט על פני.

הוא משך בכתפיו. "לא סיימנו את השיחה בשיעור. אני עדיין חייב לך הסבר..." אמר מאלפוי, עיניו נעוצות בשלי. כסופות כל כך, שהתקשיתי לנשום.

"על מה הוא מדבר?!" רון נראה מבולבל. נראה היה שהלוחמנות, שהוא חש קודם לכן, נסוגה.

"הוא עזר לנו בשיקויים היום," הסבירה ליסי. "בטח שמעת על זה – סלגהורן ביקש מתלמידים מהשנה שלכם לבוא לעזור לנו."

רון נראה מהורהר. "הרמיוני באמת אמרה על זה משהו... אבל, רגע! זה לא מה שרציתי. זה לא החלק המעניין. על איזה שיחה הוא מדבר?!"

"כשאנשים נמצאים ביחד למשך כמה שעות – הם מדברים," ענה מאלפוי, בלגלוג, כאילו הוא מדבר עם ילד קטן.

"קודם כל – דבר יפה לאח שלי," אמרתי, מנסה לנשום נשימות עמוקות. "ודבר שני – כן. אני מקשיבה," שילבתי ידיים.

"אני מעדיף, שנדבר במקום פרטי יותר..." הוא ענה, בקול שקט.

"ממש לא!" קרא רון, בזעזוע.

"היא יכולה לענות בעצמה, אתה יודע?!" מאלפוי שילב ידיים. "היא לא צריכה שומר ראש."

"מי שמדבר..." לחשתי. אם לא הייתי לחוצה כל כך, כנראה שהייתי מגחכת.

"מה נראה...!" הוא קרא, כמעט בצעקה. "זאת אומרת," הוא כחכח בגרונו והמשיך בטון שקט יותר. "את צודקת," הוא גיחך, מושך בכתפיו.

שלשתנו בהינו בו בבלבול.

הוא כחכח בגרונו פעם נוספת וגירד בעורפו. "אז... מה את אומרת?"

משכתי בכתפיי. לא ידעתי איך להגיב למתרחש. לא הצלחתי למצוא הסברים למה שקרה. הייתי כל כך מבולבלת.

שמעתי את ליס מגחכת לצידי, דבר שגרם לי לחזור למציאות. דחפתי אותה קלות וצעדתי קדימה. "בוא נלך."

ליסי מחאה כפיים.

"לא!" קרא רון, בהתנגדות.

"אני אסתדר," חייכתי אליו והרמתי אצבע מאיימת לעבר ליס, שעשתה פרצוף מגוחך.

***

מאלפוי הוביל אותי לכיתה ריקה בקומה השנייה. עקבתי אחריו בדממה, מרגישה, כאילו אני מובלת אל מותי. קולות רבים נשמעו בראשי. ניסיתי לחפש את ההגיוניים מבניהם, אך אלו סתרו זה את זה. קול אחד, אמר שאסור לי לסמוך על מאלפוי. קול אחר, אמר לי שאני סתם נלחצת. קול שלישי, הזכיר לי את העוגה שנשארה בצלחתי. שאר הקולות הפסיקו את ויכוחם וצעקו בכעס על הקול השלישי. נאנחתי. אני, כנראה, משתגעת...

"ג'יני?" שאל מאלפוי, בקול מודאג. הוא עצר את הליכתו והסתובב.

"מה?" שאלתי, מנסה שלא לחשוב יותר מידי על כך, שהוא השתמש בשם הפרטי שלי. היה נדמה לי, שהקול שלי רועד ושנאתי את זה. קיוויתי כל כך שהוא לא שם לב.

"לא יודע," הוא אמר. "את... לא אמרת כלום מאז שיצאנו מהאולם."

"הייתי עסוקה במחשבות," אמרתי, תוך כדי משיכת כתפיים. כיווצתי את גבותיי. "מה אכפת לך, בעצם?"

הוא משך בכתפיו בתגובה. לא הצלחתי להבין, אם הוא עשה זאת, כדי לעצבן אותי, או לא. ראיתי אותו מושך בכתפיו כמה פעמים, במהלך הימים האחרונים, כך שזו לא תנועה יוצאת דופן עבורו. מצד שני, זה מאלפוי – אז אי אפשר לדעת.

כשנכנסנו לכיתה, הרגשתי את לבי הולם בחזי. עצמתי את עיניי וניסיתי להתעלם מהקול, שלעג לי ואמר, שכך בדיוק דמויות בספרי אימה מתות.

"אז, איך את מרגישה?" מאלפוי שאל, בטון שהזכיר חמלה. הוא ניגש לאחד השולחנות בשורה הראשונה והתיישב עליו.

"מה אכפת לך?!" שאלתי. מצאתי את עצמי הולכת גם אני לעבר אחד השולחנות, כאילו אין לי שליטה על רגליי.

הוא משך בכתפיו. "ככה..."

הרמתי גבה. אם הייתי שומעת את זה מכל אדם אחר, הייתי לועגת לו על כמה ילדותי הוא נשמע. אבל כאן, מולו, שפתי היו מכווצות ולא הצלחתי להניע אותן.

"זו הייתה נראית לי דרך טובה להתחיל שיחה," הוא הסביר.

"אה," אמרתי, אך תשובתו לא ענתה על מרבית השאלות שהתרוצצו בראשי. "טוב, בסדר, אני מניחה. אז, איך אתה?" המילים נשמעו, כאילו מישהו אחר אמר אותן ולא אני.

"לחוץ," הוא ענה בקצרה.

"מה, למה?" הרמתי את גבותיי.

"בגלל השיחה הזאת..." הוא השפיל מבט. הוא שינה את תנוחתו, כך שרגל אחת נחה על הרצפה והשנייה התנדנדה באוויר.

"אני לא מבינה..."

"תראי, אני... אמרתי לך כבר – הייתי אתכן בשיקויים, בגלל שזה מה שביקשתי מסלגהורן..."

שוב האמירה הזאת. מה הייתי יכולה לעשות איתה?! איך הייתי אמורה להבין אותה?!

"אני חושבת, שאתה צריך לפרט יותר..."

הוא נאנח. "זה קצת מוזר. אני לא יודע איך תגיבי."

"נסה אותי," אמרתי, טיפת חיוך מופיעה על שפתיי. חלק בי היה עדיין בטוח שכל זה משחק שלו, אבל הוא היה משכנע כל כך, שהתחלתי להאמין.

"אנחנו לא מכירים כל כך. וההיכרות שכן יש לנו – היא די שלילית. ההורים שלנו לא מסתדרים, בלשון המעטה. גם האחים של ואני. אז, בהתחלה, היה לי ממש קל להתנהג אלייך, כמו שאני מתנהג לשאר המשפחה שלך. אני לא יודע מתי זה השתנה..."

"השתנה?" שאלתי, בבלבול. "אני לא חושבת שזה השתנה..."

"זה השתנה מבחינתי," הוא היישיר מבט אל תוך עיניי.

"הו," מלמלתי, מרגישה את המוח שלי מתנתק מגופי. לא יכולתי לזוז, בטח שלא לדבר. לא הצלחתי לפענח את המילים שהוא אומר. אבל ידעתי – ידעתי שכל זה מאוד-מאוד מוזר. ולא הגיוני. ואני בטח שוב חולמת...

"אני... יש לי... מה שאני רוצה להגיד..." הוא הביט בי בעיניים גדולות. "הייתי רוצה להכיר אותך יותר."

"מה?!" קראתי, נשימתי נעתקת.

"זה... אוף! זה לא מה שתכננתי להגיד!" הוא גירד את מצחו. "רציתי... ג'יני. אני יודע שזה בטח מאוד מוזר לך. אבל הייתי רוצה שנצא לדייט."

עכשיו, היה התור שלי להביט בו בעיניים פעורות.

"זה... זה התחיל לפני כמה זמן. אני לא יודע מתי בדיוק. ומאז ניסיתי למצוא את האומץ לדבר איתך."

"אני חושבת..." לחשתי. "זה לא אמיתי, נכון? אתה זומם משהו."

הוא נענע בראשו. "אני לא מצליח להוציא אותך מהראש שלי."

"אתה משקר."

"ג'יני, אני באמת..." הוא נאנח. "אני ממש אשמח שתחשבי על זה."

"אין לי מה לחשוב על דבר לא אמיתי."

"חשבת גם שאני מנסה להכשיל אותך בשיקויים, אבל לא עשיתי את זה. מה גורם לך לחשוב שאני משקר עכשיו?"

"בגלל... אין הסבר... אתה לא!" גמגמתי, מרגישה מבולבלת מאי-פעם. הרגשתי את לחיי בוערות. ידי נעו באי נוחות. הייתי חייבת להתעורר.

"יש הרבה הסברים –" הוא אמר, על פניו מופיע חיוך. "את חכמה, יפה, שנונה... אני... עזבי, אני לא רוצה להישמע קלישאתי."

קמתי. פי פעור ומוחי מסרב להידלק.

"תחשבי על זה?" הוא שאל, כשהייתי על יד הדלת.

יצאתי מבלי לענות.

***

הפרק הקודם		הפרק הבא