לא שייכת

או.מי.גוד! איך לעזאזל נכנסתי למצב הזה?

הוא עמד שם, זורח באור (איך זה אפשר?) והושיט לי את ידו, כמו קרן של תקווה, כמו האפשרות לניצחון.

"את יכולה," אמר לי בקול מרגיע, "רק הושיטי לי יד, והסוף הטוב שלך יגיע, לא תיהי יותר מושפלת ונעלגת, תשלטתי! את מסוגלת! לחיצת יד קטנה..." לקולו התגנב שיכרון חושים, התלהבות מטורפת.

גלגלי המוח שלי פעלו במהירות.

כל פעם בספרים שהגיבור לא מסכים לנבל, זה נראה קל, לא ידעתי כמה זה קשה, הצעה כל כך מפתה...

במוחי עלה רעיון. רעיון מטורף, משוגע, אבל שווה ניסיון.

לא! סילקתי אותו ממוחי, והתמקדתי בנער שלפני, הרעיון ממש מסוכן ואנוכי!

ואולי לא?

המילה לא כבר עמדה לי על הלשון, כשהשתנתה ואמרתי: "כן." מביטה ברצינות בעיניו העמוקות.

קיללתי את עצמי בלב, אבל משום מה לא שיניתי את המילה, אולי כדאי?

הושטתי את ידי קדימה לאט, אבל ממש לאט, ללללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט.

רציתי להרביץ לעצמי, רציתי לקחת את היד בחזרה, אבל במקום זה ידנו נפגשו.

זה היה אור, הרבה אור. אש ומים ריצדו ביחד, רוח ואדמה התערבבו, צמחים ומתכות השתלבו, הפכים מוחלטים כמוני וכמו הנער ריצדו יחד, וכשהאור נעלם, גיליתי מה עשיתי, שילבתי בין טוב לרע, בין שמח לעצוב, בין רשע לטוב לב.

אור בקע שוב, השילוב של הכול, אבל לא כמו תמיד אור מאיר, אלה שמש אפלה, שהחשיכה יותר את סביבתנו.

וכש"האור" האפל "האיר" עליו, חיוכו נראה אפילו יותר מרושע מקודם...

איך נכנסתי למצב הזה?

הכול התחיל שבועיים קודם, כשנכנסתי לשיעור צבע.

מה זה שיעור צבע? 

הצבע לוקח מקום מיוחד בעולם האלמנטרים, והוא, בדיוק כמו כוחך, יקבע את עתידך, לא סתם המייסדים קבעו צבעים אחרים לבתים.

כשראיתי זאת קצת התפלאתי, כאילו הבנתי למה יש סמלים חדשים למיסדים, כי הם בתור אלמנטרים שונים מקוסמים, אבל למה צבעים חדשים?

עכשיו אני מבינה, והנה ההסבר:

ירוק(רגיל) מסמן עומק ותוכן, כסף(רגיל) מסמן חוכמה ותבונה, ואלה צבעי רבינקלו.

זהב(רגיל) מסמן טוב לב ונדיבות, כחול(רגיל) מסמן רוחניותוענווה, ואלה צבעי הפלאפאף.

כתום(רגיל) מסמן מוח חמום, ואדם שלא חושב לפני מעשיו, סגול(רגיל)  מסמל יהירות ושחצנות, ואלה צבעי סלית'רין.

אדום(רגיל) מסמל אבירות ואומץ, צהוב(זוהר) מסמל דם חם ומעט יהירות, ואלה צבעי גריפינדור.

(הסיבה שכתבתי על כולם מלבד צהוב "רגיל" היא כי מאוד תלוי האם הצבע מנצנץ, זוהר, בהיר, כהה, וכ'ו.)

האמת שממש התעניינתי במקצוע וכנראה הייתי מתה עליו.

רק שאני לא.

למה? 

אוקי, אני עומדת עכשיו לכתוב נאום ארוך, שיסביר במדויק למה, אז תתכוננו להסביר מפורט ומדויק.

המורה שונא אותי.

המורה? הוא כמו שסנייפ מתנהג להארי ב"הארי פוטר" רק כמו שאתם יודעים, בעולם האלמנטרים הכול פי שתיים.

אני אתחיל להסביר כדי שתבינו.

ה"קטטה" הקטנה ביני לבין דראקו התפשטה בכל הבית ספר, ואני נהייתי הילדה הכי מקובלת בשכבה, ומייקל הכי דחוי, כולם קוראים לו צנון.

והוא אכן נראה כמו צנון כל היום.

קצת קשה לי עליו, אבל אני יודעת מה הוא ניסה לעשות, וחוץ מזה, למדתי מה המשפט הכי מוכר אצל האלמנטרים, שהוא אפילו הלוגו של בית הספר: "רק החזק שורד".

אז זה קצת עלה לי לראש, לא בצורה רעה, אבל כן קצת.

איחרתי לשיעור בדקה.

"מצטערת פרופסור," אמרתי בהתנשפויות, כי ידעתי שאלמנטרים שונאים איחורים, "פשוט הייתי - "

"10 נקודות מגריפינדור, שבי במקומך עכשיו."

המבט שלו היה ארסי יותר מכל משהו שראיתי בחיים, וחשבתי לעצמי: 'מה לעזאזל הוא רוצה ממני?'

אבל לא העזתי להמרות את פיו, מרוב פליאה בגלל שהמבט שלו לא הרג אותי על המקום.

אחרי חמש דקות, שהתלמידים התארגנו הוא פנה אל הדלת.

למקרה ששאלתם הצבע השולט בפרופסור דראקול הוא ירוק כהה.

ירוק כהה מוכיח על רשעות, יהירות, עומק, תוכן, אדם מהורהר, שנתפס לדברים קטנים, בעל רצון עז לנקום במי שפוגע בו,הבט עולם ארסי ביותר, ומסתורי, אלה התכונות העיקריות של ירוק כהה.

לדראקול יש שיער ירוק כהה חלק וארוך, עיניים ירוקות ענקיות, ועור גוף מאד בהיר, כמעט ירוק. הוא נראה בכללי כמו אלף, נראה לי שהוא חצי אלף או משהו כזה. הוא לובש את הגלימות האלפיות האלה, בצבעי ירוק, והוא לא נועל נעליים.

בכל מקרה, הפרופסור סגר את הדלת בדיוק באותו הרגע שבו ראיתי משהו מאחוריה.

ברגע שהדלת נגעה בקצה נשמע קול ריסוק, וכשדראקול פתח את הדלת, גיליתי מה קרה:

הפרופסור דראקול טרק על מייקל את הדלת!

הפרופסור בחן את מייקל, סורק במבטו את פצעיו, והושיט לו שיקוי, בצבע, איך לא, ירוק כהה.

מייקל שתה את כל השיקוי בלגימה אחת, ומיד נראה כמו אדם שונה.

הוא נראה כאילו במשך שעתיים איזה סטיליסטית מקצועית טיפלה בו, אפילו צפורני הרגלים שלו הבריקו מניקיון!

הוא חזר לעצמו וקד את הקידה המסורתית, תוך כדי שהוא אומר: "אני מצטער על האיחור, אדוני."

הקידה המסורתית של הבנים היא ככה: כמו הצדעה, ביד אלכסונית, ואז להוריד בתנועה קשתית את היד, תוך כדי קידה.

הקידה המסורתית של הבנות היא להשתחוות ולפרוש את החצאית הכי שאפשר, כך שהראש גם נוגע ברצפה מרוב העומק, ואסור לקום עד שהאדם שקדת לו אומר זאת.

שכחתי להזכיר שאני לוחמת פעילה רצינית למעון זכויות הנשים?

ושכחתי להזכיר שבעולם האלמנטרים יש ממש אי שיווין בין נשים לגברים?

לפחות אי שיווין בעיני, לדוגמא: (מדובר על מבוגרים) קודם כל אישה חייבת להיות מנומסת בטירוף כלפי גבר, וגם לאישה שפוגשת גבר אסור להרים את מבטה מפאת הכבוד, עד שהוא לא מגלה לה את שמו. בושה וחרפה! כשאני אגדל אני אלחם למען זכויות הנשים, אבל כרגע אני לא יכולה כי אני תלמידה, ובעולם האלמנטרים מקפידים מאד על משמעת, בערך פי אלף יותר מסין ויפן, המדינות עם המשמעת הגבוהה בעולם (לפי מה שאני זוכרת).

הפרופסור לא העניש את מייקל על האיחור!

אחרי שכל הכיתה התארגנה הוא התחיל לדבר על כמה שהצבע חשוב, וכמה הוא ישנה את המראה והעתיד שלנו.

ואז הוא אמר את המשפט הנורא מכל:

"... קודם כל, כבדיקות ראשוניות לבחירת הצבע, תענו על שאלון בעל 68 עמודים, מי שלא יסיים בשיעור השיעור, יורדו 10 נקודות מביתו!"

אבל זה עוד לא הכול, כי מתי שהוא גמר לחלק את השאלונים מייקל הצביע (ביד שמאל בגלל שהקטטה שברה לו את יד ימין) ואמר: "פרופסור, היד החזקה שלי היא ימין, ואני צריך שמישהו יעשה לי את השאלון," והבזיק לעברי חיוך חצוף, כי הוא ידע שדראקול יגיד: "נגה, עזרי לו."

התעצבנתי ולא אמרתי כלום.

במשך כל השיעור הוא משך בכוונה את הזמן וחשב הרבה על השאלות כדי שאני אאחר, וככה, חמש דקות לפני סיום השיעור סוף כל סוף גמרתי, ועברתי לשאלון שלי.

"עוד חמש דקות נגמר השיעור!" קרא הפרופסור, "דפים אלי."

גררתי אליו רגליים בזעם, "לא גמרתי גם את שלי, רק את של מייקל."

"10 נקודות," אמר, ובפיו מרצד חיוך מרושע, "ותשארי כאן עד שתגמרי."

כך היום התחיל לי בצורה מחורבנת, אבל הכול עמד להעשות גרוע יותר.

בזמן שיצאתי מהשיעור, שעה ומשהו אחרי שהוא נגמר, גררתי רגליים בעצבנות למגדל גריפינדור בעודי רוטנת: "מורה מעצבן..."

הפרק הקודם		הפרק הבא