שלד בארון הקבורה

קול צעדים כמעט ולא נשמע בתחנת הרכבת בגלל הרכבת המשקשקת.

אישה ונער לבושי גלימה נעמדו על הרציף ההומה, מחזיקים כלוב עם חתול שחור ומזוודה.

נוויל לונגבוטום ובלטריקס לסריינטג' סקרו במבטם את תחנת הרכבת ההומה.

הם צעדו לכייון הממחסום בין רציץ תשע לעשר. כל מוגל אשר פגשו נס מיד מדרכם.

בלטריס גיחכה שאחד מעד בדרכו בריצה, נוויל שתק. מאז ומתמיד הוא שנא את בלטריקס. זה שהיא הייתה אימו המאמצת לא סתר את העובדה שהיא רצחה את הוריו בדם קר. הוריו, טהורי הדם.

אך לפתע חמה להם נערה מוגלגית את המעבר. היא הייתה כבת חמש עשרה, בעלת שיער מקורזל שחור, עיניים כהות.

"תני לנו לעבור," דרש נוויל בנוקשות.

"לא," אמר המוגלגית ומבט נועז הופיע בעינייה. "קודם תחזירו לי את אח שלי."

"אני לא יודע על מה את מדברת," אימר נוויל בחוסר סבלנות וחזר: "תני לנו לעבור."

הנערה המשיכה לחסום את מעברם.

"קודם תחזירו לו את אח שלי. אני לא זזה מגכאן עד שאתם מחזירים אותו." דרשה.

"זוזי!" ציווה נוויל.

אבל היא נשארה בשלה.

"קודם תחזיו את אחי."

אולי זה כי השיער השחור שלה כל כך הזכיר לו את בלטריקס, ואולי זה כי החוצפה של הנערה כבר עברה כל גבול, אבל הדם גאה באוזנו שלו נוויל.

"קרושיו."

הנערה צרחה.

"זוזי," חזר נוויל על בקשתו עם שרביט מונף.

הפעם היא לא התמעמעה, אלא מיהרה לסור מדרכם.

"יופי." אמר נוויל בשלווה ופסע לתוך המחסום באין מפריע.

"שלום לך תלמידים," פתח וולדמורט. "שנת הילומדים החדשה שלנו מתחילה, ועימה מגיעם גם התלמידים החדשים."

התלמדים הנרגשים, אך החוששים נהרו לתוך האולם הגדול ונעצרו בתור מסודר לפני וולדמורט.

תהליך המיון היה שונה מבספריה של בתחולדה בגשוט. וולדומרט הקריא מגיליון קלף ארוך את דרגת הדם של התלמיד, ואז הוא היה עובר שאחד משלושת השולחנות הגדולים, שולחן הטהורים המסודר, שולחן החצוים המעט מבולגן, ושולחן בני המוגלגים, המלכוכלך. אם היה מתברר שתלמיד הוא בן מוגלגים היו נותנים לו סתירה, ואם היה איתו שרביט היו לוקחים אותו ממנו. אם היה מתבר שהוא טהור דם היו קדים לו קלות. כולם קיבלו את תגיות השם שלהם, אשר הבם היה כתוב גם דירוג הדם של הקוסמים. בני המוגלגים חום, החצויים אפור, והטהורים לבן בהוק.

נוויל המתין לסיום המיון.

"השנה תלמידים, אנחנו ממנים שני מדריכים ראשיים חדשים, כמו בכל שבע שנים." חזר וולדמורט לדבר סוף סוף. "ראשון הוא טהור הדם, אשר נודע במעשיו המהוללים, ומסר את חייו לשירותו של וולדומרט כבר מגיל צעיר, והוא.... נוויל לונגבטום!"

נוויל קם לקול תשואות רמות. מחיאות כפיים נמרצות נשמעו משולחן הטהורים. שולחן החצויים נראו כאילו אין דבר שרצו לעשות פחות, אבל מחאו כף פעם או פעמים לפני ששמטו את ידהם לצד גופם. משולחן בני המוגלגים הגיעו רק מבטי תיעוב רבים, אחד אפילו ירק.

נוויל נעמד לצידו של וולדמורט בגאווה ונפף באיטיות עד שהתשואות דעכו.

וולדמורט החליף את צבע התג שלו בהינף לשרביט לכסוף. גם המילים המזהות התחלפו; במקום נוויל לונגבטום, טהור דם, שנה רביעית, המילים נהפכו ל: נוויל לונגבטום, טהור דם, מדריך.

"וכעת," חזר וולדמורט לדבר. "נמנה את המדריך השני שלנו, אשר וודאי יודע מי הוא."

דמות אודמנית התרוממה משולחן הטהורים. היא הידסה במלכותיות לכיווונו של וולדמורט, לצד שולחן המורים.

נוויל סרק את הדמות מכף רגל ועד ראש. את השיער הג'ינג', את הגוף הדק, את הגלימה השחורה אשר כה נודעה עם וולדמורט.

'הוא בטח עשה מעשים גדולים אם הרשו לו ללבוש גלימה כזאת,' הירהר בינו לבין עצמו.

התלמיד נעצר, מחיאות כפיים קלות נשמעו, אבל הושתקו בהינף יד של וודמורט, שחזר לקרוא מהגיליון הארוך.

"המדריך החדש שלנו הוא... רונאלד וויזלי."

הפרק הקודם		הפרק הבא