לינדה רקוויל

"תקשיבי, איפה את?" שאלה הבת.

"אני, בקונטיקט ."  עניתי.

"רגע, רייצ'ל לומדת שם, נכון? היא שאלה את פרסי.

"למה נראה לך שאני יזכור?" הוא ענה

היא מלמלה משהו שנשמע  "מוח אצה"

"בני הנוער של היום" נאנח בון.

"כן, עדינים." ענה שון.

"איפה אתם נמצאים? שאלתי.

"אנחנו בניו יורק ופרסי תבדוק כמה זמן זה" אמרה הבת כשקמטי דאגה על פניה

פרסי יצא מהחדר ונשארנו אני והבת לבד  הסתכלנו אחת על השנייה במבוכה. ובסוף שאלתי אותה:

"אז מוכנה להסביר לי מה בדיוק קרה?"

"אני לא בדיוק יודעת, דרך אגב קוראים לי אנבת'"

"הי אנבת' אני לינדה" חייכתי

"לינדה, תקשיבי מה את יודעת על מיתולוגיה יוונית?

"אמ..לא הרבה. מה שלמדתי בבית ספר"

"אז כל המיתוסים האלו. הם אמת. האלים קיימים, ונמצאים איפה שרוב תרבות בני האדם נמצאת. כיום אמריקה. הר האולימפוס עומד מעל האמפייר סטייט. ולפעמים האלים מתאהבים בבני תמותה ומולידים ילדים- חצויים. חצי אל וחצי בן אדם. אני מבינה שזה המון לעכל אבל אני נשבעת לך. זה אמת" אנבת' סיימה וציפתה לתגובתי.

"אוקיי לילדה יש בברור בעיה, אני צריכה להיזהר" חשבתי.

להפתעתי, לא נשמע תגובה מצד בון ושון. לא שאני מתלוננת.

"לינדה?"

"אני שומעת, אולי נחשוב ביחד על פתרון."

"פתרון למה?" שאלה אנבת'

"פתרון לזה שאת חושבת שמשהו עומד מעל האמפייר סטייט" אמרתי בזהירות רבה.

"נתקעת על זה!? את חייבת להאמין לי!" היא אמרה במהירות.

"אני לא מבינה כל כך מה את רוצה ממני?" אמרתי וציפיתי לתגובתה.

"תקשיבי, אני מבינה שזה נשמע לך לא קשור למציאות. אבל אם ביקשת מאלה לדבר איתי. ועכשיו את מדברת ורואה אותי. למרות שאנחנו במרחק של כמה שעות ארוכות. זה סוג של מוכיח." היא אמרה בסבלנות כאילו אני בת 5.

"מוכיח שמה?" שאלתי.

"שהאלים היוונים קיימים" היא ענתה בפשטות.

הבטתי בה בתדהמה, "זה לא הגיוני!" רציתי לצעוק. אבל, זה כן היה הגיוני, באופן לא הגיוני כמובן.

"אני מבולבלת, מה את?" שאלתי.

"אני חצויה. אמא שלי אלה ואבא שלי בן תמותה"

"אמא שלך. אלה?" אמרתי בהלם.

"כן, אתנה. אלת החוכמה" היא אמרה ובקולה התחבא נימה של גאווה

חוכמה. דווקא מתאים לה. חשבתי לעצמי.

היו לי עוד המוני שאלות שרציתי לשאול. אבל באותו רגע ירד הבן, סליחה פרסי." אנבת' זה שעה ו47 דקות!" הוא אמר בתסכול.

הפרק הקודם		הפרק הבא