האווטאר, האגדה של נועה!

התיכון היה ממוקם כמה רחובות מהכיכר המרכזית. הרחובות היו מנהרות רחבות ומכל מהנרה יצאו מערות קטנות. היה מערה שהייתה בית, שגרו בו אנשים והייתה מערה שהייתה חנות.

אימא סיפרה לנו שרוב החנויות של הכשפים נמצאות ברפובליקה אבל יש חנויות מסוימות שנמצאות בעולם שלנו. אחת מהן נמצאת ברחוב אבן גבירול בתל אביב. וואלה.

אחרי שפנינו בכמה מנהרות שהן רחובות אז הגענו לסוף מנהרה-רחוב שהיה ללא מוצא. באמצא קיר האבן שחסם את המעבר הייתה דלת וכעבור כמה רגעים נפל האסימון שהקיר הענק הזה הוא כנראה התיכון. הבנתי את זה גם בגלל שראיתי חלונות למעלה.

"טוב, אז ביי אימא,” אמר שחר בנימה של את-בברור-לא-נכנסת-איתנו-לתיכון-חדש! דיי הסכמתי איתו בעניין הזה.

"בטוח שתסתדרו?” היא שאלה בדאגה.

"ברור,” קראתי בחיוך מאולץ מאד. “ביי אימא, ניפגש בצהריים.”

אוקי. אז דבר ראשון לא מצאנו את הההנלה של המקום הזה. רק אחרי כמה שיטוטים התחלתי לחשוב שאולי אני צריכה להזיז את הקיר בשביל זה רק הייתה בעיה קטנה, לא ידעתי איזה קיר אני אמורה להזיז. ממש לא התחשק לי להזיז איזה קיר ולראות איש מתפנה מול העיניים שלי.

לבסוף הגיעה הישועה בדמות אישה עם גלימה אדומה.

"אתם לא אמורים עכשיו להיות באולם הלחימה?” היא שאלה אותנו.

"אממ... אנחנו חדשים,” אמרתי. “ו.. אנחנו לא יודעים בדיוק איפה הכיתה שלנו...”

"אווו, את האווטאר החדשה,” היא הצביעה עלי. “ואתה אח שלה. טוב, אצלינו אין כיתות. יש אולמות לחימה. לכל יסוד יש אולם ויש אולם אחד שבו כל התלמידים מתאמנים ביחד. עכשיו כולם באולם הלחימה הגדול. הוא נמצא בקומה שנייה. תמהרו.”

"תודה,” אמרתי. תפסתי את שחר בידו ויצאתי החוצה ורחפתי במעלה הקיר החיצוני במהירות וכשהגעתי לקומה השנייה השתחלתי בחזרה דרך אחת החלונות.

"שוויצרית,” מלמל שחר בעודו מיישר את הטישרט שלו בחזרה.

הבטתי סביבנו. מתברר שנכנסנו כנראה היישר אל תוך אולם הלחימה הגדול. הוא היה מלא בכשפים וכשפות צעירים שישבו בקבוצות ופטפטו זה עם זה.

ניגשתי לספסל בפינת האולם שהיה ריק והתיישבתי. שחר כמובן הצטרף לקבוצת נערים שפטפטה בהתלהבות.

הבטתי את הנערים בסקרנות. הם בחנו את שחר בכל צדדיו והתקיפו אותו בשאלות. היה נראה שהוא ממש נהנה מכל התשומת לב שסביבו.

אחד מהנערים היה נראה דיי מנותק מהשיחה המרעישה. לפתע עיניו נפגשו בעיניי. הוא חייך קלות ונעמד.

"היי,” הוא אמר והתיישב לצידי. “את אחותו של שחר?”

"כן,” עניתי. “נראה שהוא דיי נהנה,” הוספתי בחיוך.

"כן,” הסכים הנער וחייך גם הוא. “אז אמ.. איך קוראים לך?”

"נועה.”

"איתמר,” הוא אמר. “אממ.. אז עד היום את היית בין כל האנשים?”

"כן,” עניתי. “רק אתמול נודע לי שאני האווטאר וכל זה.”

"את באמת האווטאר, וואו,” אמר איתמר. הוא הסיט את שערו החום הצידה. “ועד אתמול לא עשית שום כשפות?”

"ברור שלא,” עניתי בציניות. “הייתי מעלה את המורים שלי באש ואז מרחיפה אותם מעל כיכר רבין.”

הוא הביט בי במבט מבולבל ומפוחד.

"לא באמת,” מיהרתי לומר כשהבחנתי בהבעה שהייתה מרוחה לו על הפרצוף. “סתם צחקתי. וכן, רק אתמול עשיתי כשפות אש בפעם הראשונה ושרפתי את ספר חשבון שלי. יהי זכרו ברוך...”

"את אוהבת חשבון?” הוא שאל אותי עוד יותר בבלבול.

"לא,” אמרתי. מבוהלת מהמחשבה. “אני שונאת חשבון.”

"אז למה את אמרת יהי זכרו ברוך?”

"זה היה כאילו מלשון סגי נהור,” אמרתי בקוצר רוח. אוי לי. נפלתי על הנער הכי לא ציני בעולם. איך אני אמורה להתמודד עם זה? “עזוב,” נפנפתי בידי. “אז, אממ.. מה לומדים היום?”

"היום בטח נמשיך לחזק את כל הקטע של תנועות ידיים כשאת משתמשת בכשפות נגד מישהו אחר,” הוא אמר ובחן את ידיו.

"וואו, אני בכלל לא יודעת להילחם...” מלמלתי. “מקווה שלא ימחצו אותי היום.”

"אין לך מה לדאוג,” אמר איתמר. “את האווטאר, זה אצלך בדם וחוץ מי זה תתאמני איתי ואני מבטיח שלא למחוץ אותך.” היא גיחך לעצמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא