בית המסתור

הרמיוני העבירה את היומיים הבאים בעליית גג, עם שיחות ארוכות עם הארי, ושיחות קצרות מאוד עם רון.

היא השביעה את הארי לא לספר לרון כלום בדבר השיחות שלהם.

היא ניסתה כמה שיכלה להימנע מדראקו.

כל פעם שעיניהם נפגשו דראקו היה מפשיט אותה במבטו וגורם לה להתאדם.

אתמול בלילה הוא נכנס למיטתה.

היה רגע קטן בו היא חשבה שזה תמים, שהוא רק לא הצליח לישון.

אבל ידו עליה מתחת לשמלתה הוכיחה אותה על טעותה.

הוא הרים את שמלת הכותונת שלה וצלל את מתחת לשמיכות.

הרמיוני הייתה חייבת לקבור את פרצופה בתוך הכרית כדי שלא ישמעו את זעקותיה המעונגות.

הוא היה חצוף.

וחסר בושה.

היו אנשים בחדר.

הוא הוציא את הרמיוני מריכוז וגרם לה להלך איתו כל הזמן על הגבול שבין שנאה לתשוקה, הוא טען ששנאה היא תשוקה בכלל.

"הרמיוני, את באה לארוחת ערב ?"

שאל אותה נוויל שדפק על דלת עליית הגג.

הרמיוני סידרה מעט את עליית הגג וממש הפכה אותה לשלה.

היא ניקתה אותה וסידרה כמה ספרים על המדפים. היא אפילו סידרה מהמזרון הישן שהיה שם פינת ישיבה נחמדה בה אפשר לקרוא ולנוח.

"כן, אני באה."

היא אמרה והצטרפה אל נוויל במורד המדרגות.

הם ישבו כולם לארוחת הערב שהפעם התאומות הכינו. מאכלים ביתיים.

דראקו לא נראה שהוא נהנה מכך בדיוק, מה שגרם לכולם להנות מהאוכל הרבה יותר.

"יש לי הודעה בשבילכם.." הניח פתאום קינגסלי את מזלגו והסתכל ביושבים. "אני עוזב את בית המסתור. יש עניינים שלא סובלים דיחוי ואני חייב להתייחס אליהם. דיגבון ישאר איתכם."

"זה בטוח לצאת ? אז למה כולנו לא יוצאים ?" שאל נוויל.

"אני יוצא כדי לוודא שיהיה בטוח בשבילכם לצאת." הסביר קינגסלי.

"מתי אתה עוזב ?" שאלה הרמיוני.

"הערב העלמה גריינג'ר."

השולחן שתק.

אף אחד לא ידע אם עזיבתו של קינגסלי משמעותה שתכף הם כולם ישתחררו או שהמצב בחוץ החמיר.

"מי יקבל את החדר שלך ?" שאל דראקו, שלא התעניין עד כה בשיחה.

"אנחנו נחלק אתכם לחדר בנים וחדר בנות פשוט." אמר דיגבון.

"או שנעשה את זה מעניין יותר." הציע דראקו בזדוניות.

הוא נכנס למטבח וחזר כשבידו חמישה מקלות ספגטי יבשים.

"כל אחד יקח מקל אחד, המקל הקצר ביותר יקבל את החדר לעצמו."

"זה לא פייר, אתה מחזיק את המקלות, אתה כבר יודע איזה הכי קצר." אמר נוויל.

"אין בעיה, דיגבון יחזיק את המקלות." הציע דראקו.

"ואתה תיקח אחרון." הוסיפה הרמיוני.

דראקו זעף אליה אך הנהן בהסכמה.

כולם הנהנו לחוקי המשחק.

התאומות לקחו ראשונות, אחריהן הרמיוני, נוויל ולבסוף דראקו.

"אוקי בואו נראה עכשיו למי יש את המקל הקצר ביותר."

הם הניחו את המקלות זה לצד זה.

"הרמיוני, שלך הכי קצר." קבע נוויל.

התאומות המאוכזבות הרימו את הצלחות שלהן והלכו אל המטבח ומשם אל הסלון.

דראקו, שנראה מאוד מרוצה יחסית למישהו שלא ניצח, עשה כמותן.

"האמת שאני שמח שלא נתחלק לחדרים של בנים ובנות. התאומות אמנם לא השותפות הכי טובות, אבל לפחות הן יוצרות חצץ ביני לבין דראקו." לחש נוויל אל הרמיוני והתרומם אף הוא מהשולחן.

"דיגבון, סיימת לאכול ?" שאל אותו קינגסלי.

"אממ כן נראה לי." אמר דיגבון והרמיוני החלה להתרומם בעצמה מהשולחן.

"אם לא אכפת לך הרמיוני, הייתי מעוניין להחליף איתך מילה."

הרמיוני התבוננה בו מופתעת, אך הנהנה וחזרה לשבת.

"האריס, היות וסיימת.." רמז לו קינגסלי.

"אוה כן כמובן." אמר בהיסח דעת ומיהר לצאת מן החדר.

הרמיוני הביטה בקינגסלי, מחכה שיפצה פיו.

"מקגונגל סיפרה לי על מכשיר שהיא הביאה לך.." הוא אמר בשקט.

הרמיוני הנהנה, מאשרת לו שהיא יודעת במה מדובר.

"אנחנו חושבים שהצליחו לפרוץ למכשיר הספציפי שלך." אמר שאקלבולט וליבה של הרמיוני החל לפעום.

"אז אין יותר שיחות טלפון אני מבינה ?" היא אמרה, מנסה להסתיר את בהלתה.

"האמת, אנחנו חושבים שהם מנסים למצוא את המיקום שלך. ואם ניקח את המכשיר ונמשיך לעשות שיחות אל הארי ורון, נוכל אולי להוביל אותם למלכודת." ניסה להסביר קינגסלי.

"אתה רוצה לקחת את הטלפון, כלומר המכשיר," תיקנה הרמיוני. "איתך למחוץ לבית המסתור ? כדי לפתות את מי שפרץ למכשיר ?" שאלה הרמיוני, בניסיונה להבין מה בדיוק קינגסלי מבקש.

"כן." אישר קינגסלי.

"מה הקאץ' ?" שאלה.

הרי למה שקינגסלי יבקש ממנה את זה, ולא פשוט יודיע לה.

"אנחנו מקווים שהם מנסים לעקוב אחרייך, אבל אנחנו לא בטוחים בזה.." אמר קינגסלי בשקט.

הרמיוני שתקה לרגע, מנסה להבין מה קינגסלי מנסה להגיד לה.

"כלומר אתם עלולים להוביל אותם להארי או רון.." אמרה לבסוף.

קינגסלי הנהן והוסיף - "אנחנו מוסיפים שמירה על בתי המסתור שלהם, ואנחנו באמת כמעט בטוחים למדי שהם מחפשים אותך."

"למה את חושבים ?" תחקרה הרמיוני, הרי הארי נחשב לפרס גדול הרבה יותר.

"את הפיתיון המושלם כדי למשוך את הארי ורון החוצה. וגם…"

"אני ילידת מוגלגים. בוצדמית." אמרה הרמיוני, מבינה לאן קינגסלי חותר.

"הם כנראה רואים את זה כתוספת נחמדה לנקמה שלהם."

הרמיוני שתקה.

היא כעסה כל כך.

"אתה מבטיח שהם יהיו בטוחים לחלוטיין ?" שאלה והפרה את השתיקה.

"כן." אישר קינגסלי. "אני אדאג לכך בעצמי." 

הרמיוני הנהנה. 

"אני אעלה להביא לך אותו."

הרמיוני קמה מהשולחן ופנתה את המדרגות, בעלייתה בהן מבטה נלכד במבטו של דראקו שצפה בה מקצה המסדרון.

הוא יכל לראות שפניה חיוורות ומודאגות, אך הוא גם יכל לראות שהיא לא רוצה שילך אחריה.

הרמיוני הגיעה לעליית הגג וסגרה את הדלת אחריה.

היא ביצעה לחש השתקה ונעילה ופנתה אל מחבוא הטלפון.

היא החזיקה בו לרגע, התלבטה מה לעשות.

להתקשר לרון ? להגיד לו שלא תהיה זמינה ? אולי פשוט לספר להארי ?

אבל הרמיוני ידעה שאם לא תוכל לשמוע את קולו של רון לזמן הקרוב היא רוצה לשמוע את קולו הערב.

היא חייגה את מספרו וחיכתה שיענה.

"הרמיוני." ענה בשקט וברכות.

"הי," אמרה בחיוך עצוב.

"מה קורה ?" הוא שאל, שומע דבר מה שונה בנימת קולה.

"קינגסלי לוקח את הטלפון, אני לא אוכל לדבר בזמן הקרוב. מניחה שמישהו יגיע להסביר לך, ולהארי. בטח בקרוב." שיתפה הרמיוני.

"כן, אבא היה כאן. הוא אמר משהו האמת."

"ארתור ?? מה שלומו ?" חוץ מקופסאות האוכל של מולי, הרמיוני לא שמעה דבר על הזוג וויזלי. הם בילו את רוב זמנם עם ג'ורג', שהיה עוד שבור ושהה בקדוש מנגו במעבדת שינה לאחר שחטף התקף כשלא ישן במשך חמישים שעות.

"הוא בסדר, נראה הרבה יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותו." אמר רון, הרמיוני יכלה לשמוע איך הוא מנסה להחזיק מעמד.

"רון.." היא אמרה ברכות, מתחננת שיכלה להיות שם, לחבקו.

"אני בסדר. אני רק, טוב. את יודעת." הוא אמר בתבוסה.

"כן, אני יודעת." היא לחשה לו בהבנה.

שתיקה חלה ביניהם.

"אז לא נוכל לדבר ?" שאל רון

"לא." ענתה הרמיוני. "רק התקשרתי להגיד לך, אני צריכה לרדת להביא את הטלפון לקינגסלי. אתה תעדכן את הארי ?"

"כן ברור," אמר רון. "הרמיוני ?"

"כן ?"

"אני מתגעגע אליך." אמר לה, וליבה עצר מכאב, במחשבה על מה שהיא עושה עם דראקו.

"אני גם מתגעגעת אליך רונלד." לחשה לו.

ואחרי שתיקה קצרה ניתקה את הטלפון ויצאה מהחדר.

היא ירדה למטה, נוויל, התאומות,דראקו ודיגבון עמדו בסלון. מסתכלים על קינגסלי עומד ליד תיק הנסיעה שלו.

היא הסתכלה בהם לרגע, ואז פנתה לקינגסלי והביאה לו את הטלפון.

"תודה, אני מניח שתוך שבועיים-שלושה כל העניין יגמר." אמר לה.

הרמיוני הנהנה אליו, מתאמצת לחייך מעט. אך הייתה קטנת אמונה, המשפט הזה כבר נאמר לה כמה וכמה פעמיים.

קינגסלי לחץ את ידו של דיגבון לשלום ואז התעתק מהמקום.

משאיר אותם לעמוד בסלון, שותקים.

"היה לך טלפון כל הזמן הזה ?" שאלה אותה לפתע פדמה בכעס. 

הרמיוני הביטה בה, היא לא ידעה מה להגיד.

"גם לנו יש משפחה את יודעת." הוסיפה פרוואטי והן שתיהן יצאו מהסלון בכעס.

דיגבון משך את כתפיו אבל לא זיכה את הרמיוני במחוות ניחום נוספת ויצא מן הסלון גם כן, עולה לחדרו.

הרמיוני עמדה שותקת בסלון. מסתכלת על המדרגות.

"חשבתי שאנחנו חברים, שאת ואני.. " אמר נוויל והרמיוני הסתובבה אליו. "איזה אידיוט אני." נאנח

"לא נוויל ! אנחנו כן חברים." לחשה לו נואשות. "פשוט, מקגונגל השביעה אותי.. אני לא יכולתי."

"שאלת לפחות את הארי איך לונה ? הם באותו בית מסתור." הסתכל עליה נוויל בתקווה.

אך הרמיוני השפילה את מבטה, היא אפילו לא חשבה על זה.

"כן, כמו שחשבתי." התאכזב נוויל.

"אם היא לא הייתה בסדר הארי היה אומר לי." ניסתה הרמיוני להרגיעו.

"את עדין לא שאלת אותו. לא חשבת על זה אפילו." הטיח בה נוויל ללא כל ארסיות בטונו, אלא כמו ילד שפגעו בו. 

הרמיוני פתחה את פיה כדי להגיד משהו אבל שום קול לא יצא

לא היה מה להגיד.

נוויל יצא מהסלון ועלה גם הוא למעלה.

הרמיוני נשארה לעמוד, משותקת. היא הרגישה נורא.

גם השיחה עם רון, וגם נוויל עכשיו. היא פשוט הייתה מזועזעת מעצמה.

"להכאיב לילד הכי חלש ? אפילו אני כבר לא עושה דברים כאלה." אמר דראקו לאחר שתיקה קצרה.

"כן אני יודעת, אני בן אדם נורא, ואני עושה דברים נוראים. אני מכאיבה לכולם, ולכולם עדיף בלעדי. אני בן אדם נורא. עשיתי דבר נורא. אני יודעת." הטיחה הרמיוני בכעס.

היא כעסה. עליו ועליה ועל הכל, היא כבר לא ידעה אפילו על מה היא כועסת.

דראקו עמד לרגע, אז התקרב ועמד ללכת, כמעט עבר אותה לחלוטיין אך הסתובב אליה חצי סיבוב.

"כולנו עושים דברים נוראיים." אמר בהתפייסות.

"תודה." לחשה הרמיוני, דראקו הנהן אליה בקצרה ופנה לעלות במדרגות.

_______________________________________________

הרמיוני נהנתה מחדרה הפרטי, ומהמקלחת הפרטית שלה.

היא הרגישה מעט רע שהיא דווקא זאת שקיבלה את החדר. אבל גם חשבה שהיא שמחה לא להיות עכשיו באותו החדר עם התאומות.

היא לבשה את הכותונת שלה ופנתה לשירותים כדי לצחצח שינייה ולהתארגן לשינה.

המים זרמו ועשו רעש שמנע מהרמיוני לשמוע שמישהו נכנס לחדרה.

הרמיוני סיימה לצחצח את שינייה ולשטוף פנים ויצאה מהשירותים, מכבה את האור אחריה.

החדר שלה כבר היה מוחשך והיא הלכה אל המיטה, נכנסת לבין הסדינים כשפתאום הבינה שדראקו מתחת לשמיכתה.

"מאלפוי !" קראה בהפתעה. "מה אתה עושה פה ?" שאלה בבהלה.

"זאת הדרך שלך להודות לי שהשגתי לנו חדר פרטי ?" שאל אותה בהתגרות, נצמד לאט לגופה.

"זה היה התערבות מה זאת אומרת 'השגת' -" לפני שהרמיוני סיימה את משפטה היא הבינה שדראקו רימה איכשהו בהתערבות ו-ווידא שהיא תקבל את החדר. "אתה עשית את זה בכוונה !"

"כמובן, אם אני הייתי מקבל את החדר זה היה ברור מדי שרימיתי, אבל כשאת מקבלת את החדר אף אחד לא חושש." הוא אמר, מרוצה מהתוכנית המושלמת שלו ושולח ידו אל כתפיית הכותונת של הרמיוני.

"זה די מפתיע את לא חושבת ? בהתחשב בעובדה שאת זו שמחביאה טלפון ומי יודע מה עוד בעליית גג הזאת." הרמיוני הייתה בין להיות מופתעת שדראקו יודע מה זה טלפון לבין להאנח ממגעו העדין על כתפה, כשהוא משחק מתחת לכתפיית הכותונת שלה.

דראקו החל לנשוק לכתפה, מתקדם לאט אל צווארה.

"חכה רגע," הרמיוני ניסתה להאט אותו.

"מה העניין ?" שאל אותה ממשיך לחכך את פיו בעורה.

"אני לא מבינה יותר כלום. אני מרגישה נורא ורון -" "אוקי."

דראקו הטיח את עצמו על הצד השני של המיטה, מתנתק מהרמיוני.

"היית חייבת להעלות את וויזלי כשאני ממזמז אותך ?" הוא נאנח.

"אני מצטערת, אבל אני מרגישה נורא !"

"גריינג'ר, את החברה שלו ?" דראקו שאל בחוסר סבלנות מסתכל עליה.

"אני לא בטוחה, כלומר הוא אמר שאני החברה שלו בלילה ההוא בהוגוורטס, אבל אז נמנע מליצור איתי קשר עין בכל הימים עד שמקגונגל הכניסה אותנו לבית -" "תחסכי ממני בבקשה את כל תקציר האירועים גריינג'ר."

הרמיוני זעפה אליו. "אני אומרת שאני לא יודעת."

"אוקי, אז תפסיקי להרגיש רע ותני לי לגרום לך לצרוח." אמר דראקו והתקרב אליה בעיניים רעבות.

"אני לא יודעת.." התחילה לגמגם הרמיוני, נרגשת מעט מקרבתו של דראקו.

"זה רק סקס גריינג'ר, אף אחד לא צריך לדעת על זה." אמר דראקו חוזר לנשק את צווארה, יורד למטה על עצמות הבריח שלה, מושך בעדינות את כתפיות שמלתה ומפשיט אותה לאט, כשהוא מכסה את גופה בנשיקות ומציצות, טועם את טעם גופה.

הרמיוני נתנה לו, שוזרת אצבעותיה בשערו ועוצמת את עינייה.

__________________________________________________________

כשהרמיוני התעוררה דראקו כבר לא היה במיטה. הוא כנראה חזר באמצע הלילה לחדרו מבלי שהרמיוני התעוררה.

הרמיוני התרוממה מהמיטה ונכנסה אל המקלחת. שוטפת את גופה במים חמימים, ממלאת את המראה אדים.

היא הרגישה מעט טוב יותר הבוקר.

היא שמחה שדראקו לא נשאר לישון במיטתה. אור היום פחות יפה עליהם, והיא תמיד נתקפת יסוריי מצפון כשהוא נמצא איתה בבוקר.

היא התלבשה בזריזות וירדה למטה.

התאומות ישבו במטבח וניסו להפעיל את מכונת הקפה.

הרמיוני מיהרה לעזור להן.

הן זזו אחורה בשקט, נותנות לא את המרחב במבוכה לתפעל את המכונה המוגלגית.

הרמיוני סידרה את המכונה והניחה לפניהן שתי כוסות קפה.

"אני מצטערת," אמרה הרמיוני. "לגבי הטלפון."

פדמה משכה בכתפה. "אני מניחה שגם אנחנו לא היינו מספרות אם היה לנו טלפון."

הרמיוני חייכה אליה בתודה ופנתה להכין לעצמה קפה גם.

היא פנתה אל האי, איפה שקינגסלי תמיד ישב, והתיישבה במקום שהיה שלו.

מסתכלת על השמיים וחושבת על מה שאמר, שקסם עולה למעלה.

"אל תגידי לי שאת מחליפה את המשוגע עכשיו ונהיית אובססיבית לחלון הזה." אמר קול מוכר מדי שהקפיץ אותה מעט.

"אני רק חושבת, זה הכל." היא רטנה אליו.

"רוצה לחשוב ביחד בחדר שלך ?" הוא לחש לה באוזנה, מניח ידו בחשאיות על ישנה.

"תזיז את היד שלך מישהו עוד יראה !" הרמיוני התיישרה בכיסא, מסתכלת לכיוון פתח המטבח, מנסה לוודא שאף אחד לא מגיע.

"זה די סקסי בעיניי, הפחד להיתפס." גיחך דראקו, אך הקשיב והוריד את ידו ממנה.

ולמרות שהרמיוני הסכימה שהפחד להיתפס היה מסעיר, היא לא תכננה לאפשר לפחד הזה להתממש.

"מה זה הדבר הזה שאת תמיד שותה ?" הוא שאל, מתיישב על כיסא ממולה.

"קוראים לזה קפה. יש בזה קפאין, כמו בתה." אמרה הרמיוני, לוקחת עוד לגימה נירקוטית מהקפה שלה.

"אז למה לא תה ?" שאל דראקו, מעקם את אפו, כנראה בגלל ריח הקפה.

"אין לזה את אותו הטעם, וגם לא את אותה ההשפעה." הסבירה הרמיוני.

"איזה השפעה יש לזה ?" דראקו התעניין, משעין את ידיו על האי ורוכן מעט קדימה.

"זה מעורר אותך, ממריץ." אמרה הרמיוני, טיפה משועשעת מעניינו של דראקו במשקה המוגלגי.

"זה מריח נורא."  טען דראקו.

הרמיוני צחקה בקלילות. "זה ללא ספק דורש הסתגלות. אבל זה די ממכר."

"אני רוצה לטעום." החליט דראקו.

"אוקי, המכונה מאחוריך." הצביעה לו הרמיוני.

"דבר ראשון, את יודעת שאין לי מושג איך להפעיל את הדבר המוגלגי הזה. דבר שני, אני רק רוצה טעימה, תביאי לי משלך." אמר דראקו והושיט את ידו קדימה. "זה לא שאנחנו בדיוק סטריילים." עקץ אותה בהתגרות נהנתנית.

הרמיוני זעפה אליו מעט אך הושיטה לו את כוס הקפה שלה.

דראקו הרים את הכוס אל פיו ולקח שלוק מן המשקה.

"פפפפפפפפ" הוא ירק אותו מיד. "מה זה הדבר הנורא הזה !?"

הרמיוני התחילה לצחוק, על דראקו טפטפו טיפות קפה, וכל אזור האי מלפניו היה מלא בשארית המשקה שפלט.

"אמרתי לך, צריך להתרגל לזה." הרמיוני ניסתה להחניק את צחוקה, כי דראקו היה מאוד לא מרוצה מהסיטואציה הנוכחית.

"למה שמישהו אי פעם ירצה להתרגל לדבר הנורא הזה !?" רטן דראקו והוציא את שרביטו כדי לנקות את עצמו ואת אזורו.

"הקפה שלי חזק, אני שותה אותו שחור בלי סוכר. אולי אתה פשוט צריך התחלה קלילה יותר."

הרמיוני התרוממה מכיסאה ופנתה אל מכונת הקפה, מתפעלת אותה במיומנות.

"הנה, זה קפוצ'ינו, זה עם חלב אז זה ימתיק מעט את הקפה. וגם שמתי לך כפית סוכר אחת." היא הניחה כוס קפה חדשה לידו.

"אם את חושבת שאני הולך לשתות את זה שוב פעם גריינג'ר את משוגעת לחלוטיין." אמר דראקו בעוד שהוא מרחיק את הכוס ממנו.

"נו באמת, אל תהיה כזה נמושה מאלפוי." אמרה הרמיוני וקירבה בחזרה את הכוס אליו.

דראקו הסתכל עליה במבט בוחן.

"אני מצפה לפיצוי אחרי זה." אמר כשהוא צובט אותה בישבנה.

הרמיוני קפצה מעט והטיחה בו מכה חלשה ופלרטטנית בחזה.

דראקו צחק עליה בשל תגובתה המתחסדת והרים את כוס הקפה.

הוא לגם לגימה, והפעם בלע אותה.

"זה לא כזה נורא, עדין לא טעים. אבל לא נורא." קבע לבסוף.

"בעוד חודש אתה תראה שאתה שותה אספרסו כל שלוש שעות." הבטיחה לו הרמיוני וחזרה לשבת במקומה.

"אספרסו ?" דראקו הרים גבה אחת בשאלה.

"קפה חזק מאוד, בלי חלב ואם שותים אותו כמו שצריך, אז גם בלי סוכר." הסבירה הרמיוני.

"נראה גריינג'ר." אמר ולקח עוד לגימה מהקפה.

_______________________________

נראה שהימים עברו לאיטם בבית.

דראקו היה מבקר בחדרה של הרמיוני כל לילה, והולך לפני אור הבוקר.

זה כמעט כבר היה נראה רגיל.

חוסר היכולת לשוחח עם רון או עם הארי גרמה להרמיוני להרגיש הרבה פחות אשמה על פגישותיה עם דראקו.

היחסים היו מיניים בלבד, אם כי לפעמיים דראקו והרמיוני היו מדברים בסלון, או סביב האי על כוס קפה, והיה אפשר אפילו לטעות אותם לחברים.

הרמיוני הרגישה שהימים איכשהו הפכו לקלים יותר.

היא לא ידעה לשים את האצבע בדיוק על מה הקל עליה, אבל היא חשבה שיכול להיות שדראקו צדק.

כל מה שהיא הייתה צריכה בשביל להשתחרר היה אורגזמה.

ולכן כשהרמיוני הלכה להתקלח, היא שמחה על החלטתו הנועזת של דראקו להצטרף אליה.

"בואי גריינג'ר, אני אסבן לך את הגב." גיחך דראקו אליה ומשך אותה מצידו האחד של האמבט אליו.

היא ישבה עם הגב אליו ודראקו החל להעביר את הספוג על גופה, מקרצף את איבריה, מעביר את אצבעותיו לאחר הספוג, טועם את עורה הנקי והרטוב בנשיקות.

הרמיוני נשענה עם גבה לאחור כנגד גופו של דראקו. הוא המשיך לסבן את פלג גופה העליון, מדגדג אותה מעט וגורם לה לצחוק קלות.

"לעזאזל גריינג'ר, זה לא בריכת הילדים. תפסיקי לצחוק אני מנסה לחרמן אותך." אמר דראקו וגרם להרמיוני לפרוץ בצחוק.

הוא נשך את אוזנה, מוצץ את עורה בשקע שבין צווארה ללסת שלה, קרוב לאוזנה.

גורם לה להפסיק לצחוק.

"אני הולך לחרמן אותך גריינג'ר, שיהיה לך ברור." לחש לה והמשיך ללטף את גופה ולנשק אותה כשהוא משחרר את הספוג מידו.

הרמיוני תפסה את הספוג, והרימה אותו מעל לראשה, כך שהוא היה מעל פרצופו של דראקו, ואז - סחטה.

"פהה" דראקו עצם את עיניו וירק מעט סבון שנכנס לפיו. הרמיוני צחקה צחוק שואג וברחה מן האמבט, גונבת את המגבת היחידה.

"את הולכת לשלם על זה גריינג'ר !" דראקו ניגב את עיניו עם ידיו ויצא מן האמבט, נוטף מים כולו.

הרמיוני רצה אל מחוץ לחדר המקלחת ונכנסה הישר אל חדר השינה, מנסה להימלט מידיו של דראקו.

אך הוא היה מהיר תנועה ותנועותיה הגולמניות לא היו מספיק חדות. היא רצה ממנו אך הוא תפס אותה מאחור מרים אותה ומנער את שערו הרטוב עליה. היא צרחה בהפתעה מנסה לברוח מאחיזתו אך הוא חזק מדי. הוא הפיל אותה על המיטה, מוריד ממנה את המגבת.

"לא מגיעה לך מגבת אחרי ההתנהגות של גריינג'ר." הוא אומר בטון ספק חמור ספק מתלוצץ.

הוא מנגב את גופו מעט ואז קצת מייבש את שערו כשגופו הערום עומד מעל גופה הערום של הרמיוני המוטחת במיטה.

הוא זורק את המגבת הצידה על הרצפה ומטפס על הרמיוני. הוא מנשק אותה בחוזקה, דוחף ידיו עליה בחמדנות.

"זמן לפיצוי שלי גריינג'ר." הוא מפשק את רגליה עם חיוך שובב וגורם להרמיוני להאנח עוד לפני שנכנס לתוכה.

הוא מעביר את את קמיצתו בעידנות לאורך שריר הבטן שלה, מטייל סביב הטבור שלה, ומרפרף על עצמות האגן שלה.

הרמיוני נאנחת ומניחה את ידה על שרירי הבטן שלו, מעבירה גם היא את אצבעותיה בעדינות על גופו.

הוא נושק לבטנה בעדינות ונכנס אליה, הרמיוני מחזיקה בזרועותיו ועוברת ללעטוף את גבו ולמשוך אותה אליה.

הוא נאנח באוזנה, נושם בחוזקה על צווארה החשוף.

הרמיוני מקמרת את צווארה ונועצת אצבעותיה בעורו, גורמת לו להגביר את קצבו.

היא מתנשפת, ודראקו מנשק אותה על שפתייה, נושם את גניחותיה.

הוא גומר בתוכה ונותר שכוב עליה, מסדיר את קצב נשימתו.

הוא מרים אליה את ראשו ומנשק אותה, נושך את שפתה התחתונה בהתגרות. "רוצה עוד סיבוב ?"

הרמיוני מחייכת ודוחפת אותו מעליה ומטפסת עליו.

"הרמיוני גריינג'ר, לא להאמין." הוא צוחק עליה ומעביר ידו על שדה. היא מחייכת ומרימה את שערה למעלה כשהיא מתמקמת עליו. 

הוא מתרומם לגופה הרזה, אוחז בגבה ונושך בעדינות את הפטמה שלה.

הרמיוני גונחת וסובכת ידייה בשערו, הוא מלקק את גופה, מחרמן אותה עד שהיא לא יכולה יותר להתאפק ואז היא דוחפת אותו לאחור ומכניסה אותו לתוכה, נעה עליו בתנועות קצובות. לאט לאט מגבירה את קצבה.

הוא ממשיך לעסות את שדייה, מרטיב אותה עוד יותר, וכשהיא מגיעה לנקודת השיא הוא מתרומם שוב ומוצץ את פטמתה השניה.

הרמיוני גונחת בחוזקה וגומרת.

היא מתרסקת על גופו של דראקו ומתהפכת על גבה לצידו.

"זה היה טוב." אמר דראקו מתנשף.

הרמיוני הנהנה מתנשפת גם היא ולא מסוגלת לדבר.

"כדאי שאלך לא ?" שאל דראקו.

הרמיוני הנהנה שנית, ודראקו קם והחל להתלבש.

הרמיוני התרוממה ושמה את כותונת הלילה שלה וחזרה לשבת על מיטתה, צופה בדראקו מתלבש.

הוא חייך אליה בערמומיות כשקלט את מבטה על גופו. הוא לבש את חולצתו וניגש אליה, רוכן אל שפתייה. 

"סיפקתי אותך מספיק הלילה גריינג'ר." הוא לעג למבטה הרעב. הוא נישק אותה על שפתייה ואז נשק לה גם בשקע בין שדייה ופנה החוצה מהחדר.

הרמיוני הניחה לגבה למשוך את גופה וליפול לאחור בעייפות.

הפרק הקודם		הפרק הבא