בולים מקומטים

איי אימא ואבא,

זה תדי, הבן שלאכם.

עני כבר בן שבע וחאצי!

ממש גדול, ככה דוד אהרי אומר!

עז רציתי רק לשעול אותכם כמה דבארים.

אהרי הרשה לי!

עז ככה:

דבר רישון, אתם עוהבים מלפלפונים?

אני לא, אבל דוד אהרי עמר שעתם הכי עהבתם מלפלפונים, ואני אמרתי שזה לא נכון.

זה נכון עו לא?

ועוד כאמה דבארים:

דבר שני, מה עצבע העהוב עלכם?

אליי תורכיז, ואהרי אומר שאל אמא ורוד.

אז מה אליך, אבא?

דבאר שלוש:

עתם יודאים שוויקתואר נתנה לי נשיקה בלכי היום?

עיא ממש נחמדה, עני אוהב אותה.

אחלתנו שהוליד ביכד ילדים, עבל כשביל אבא שלה שמא את זה עוא היתרגז, עני לא יודע למה.

אוד דבר:

עם עתם מטים, עז אני איראה אותכם כשעני ייאיה בגן אדן?

ואוד משהו כטן כאן:

עני יודה שלא רציתם, אהרי סיפר לי, עבל עני חייב לשעול...

אזבטם אותי בחוונה?

טדי הקטן סיים את המכתב, שיערו הכחול מתנופף ברוח הקלה שהגיעה מהחלון.

הוא נתן אותו להארי בכוונה מלאה, ואמר:

״זה לאימא ואבא, תיתן להם את זה כשתראה אותם, טוב? גם אם זה עוד הרבה הרבה זמן.״ אמר טדי ברצינות.

הארי הנהן.

״כמובן.״ אמר, וכשטדי חייך חיוך רחב הארי הסתובב לאחור, דמעות נקוות בעיניו הירוקות.

״אני אתן להם אותו.״ אמר בקול עליז, כשבגרונו גוש.

אף אחד משניהם לא ראה את זוג האנשים, שיערה של האישה קופצני וורוד, והגבר עייף, דמעות זולגות מעיניהם בעודם קוראים את מכתבו של בנם הקטן והתמים.

הפרק הקודם		הפרק הבא