הקוסמים שורדים(?) בקפסולות

נ.ק. לבנדר בראון

התעוררתי ברעד, בחלום ראיתי את פנייר גרייבק מתקרב עלי,פיו מכוער מחייך ושיניו הגדולות והחדות מתקרבות אלי רגע לפני שהוא נעץ את השיניים שלו בי,התעוררתי.

"זה היה רק חלום"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל ברגע שפתחתי חלון לזכרונות ההם, מהמלחמה,הם איימו להפיל אותי, ביום יום תמיד ניסיתי להתעלם מהזכרונות,לחזור להיות לבנדר של לפני המלחמה,לבנדר טיפשה,ורדודה. אבל בלילה המחסומים ירדו לבנדר החדשה הייתה כל כך שונה ממני,ממי שרציתי להיות

הזעתי והיה לי קר באותו זמן,קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר,מנסה להתרחק כמה שיותר מהסיוטים שלי.

התיישבתי על הספה הקטנה שהייתה בסלון, לונה לאבגוד הייתה נמצאת שם רוב שעות היום, היא הייתה היחידה מביננו שאהבה לבלות זמן מחוץ לחדר שלה.

הסתכלתי הסביבה,השולחן בפינת האוכל היה ריק ונקי(תודות עלי,כמובן) ועל כסא אחד נח הסוודר של סמית'. במטבח, או יותר נכון-כיור ושיש הייתה סלסלה של איך לא-תפוחים ירוקים.

שמעתי דלת של אחד החדרים נפתחת,הסקתי שכנראה אחד "הלא חברים" באוהל הלך לשירותים להפתעתי צ'ו צ'אנג נכנסה לסלון."מה את עושה פה?" לחשנו ביחד,הבטנו אחת בעיניה של השנייה והתפרצו בצחוק לא מתוזמן שהפסיק רק כששמענו את אחד "הלא חברים"  לוחש ששששששש

"רוצה לשבת?" הצבעתי על המקום בספה לידי בנחמדות.

צ'ו התיישבה. לא ידעתי מה לומר לה, לא היינו חברות, אבל גם אויבות רשמית כבר לא היינו 

"לבנדר, אפשר לשאול אותך משהו?" 

"לשאול תמיד אפשר" עניתי.

צ'ו צחקה"את תוכלי גם לענות?"

"אני יכולה לנסות, טוב?"

"סביר"צ'ו לקחה נשימה עמוקה והמשיכה"למה את שונאת אותי?"

"כי יש לך טעם מזעזע בבנים" עניתי.

צ'ו הביטה לעברי בבלבול .לא נראה לי שזה היה התשובה שהיא חיכתה לה.

"את יכולה להסביר"

"בוואדי"עניתי בנדיבות"סדריק אוקיי, אבל משם לרדת להארי? הוא ממש לא חמוד! ואז ירדת למייקל קורנר? מי יהיה הבא, ארגוס פילץ?

צ'ו צחקה"ולך יש טעם יותר טוב?"

"זאת לא שאלה?"

"רגע,"אמרה צ'ו"את לא הילדה שהיתה שולחת מכתבי אהבה לדמבלדור בשנה השנייה שלה בהוגוורטס"

"הוא יחסית חתיך" אמרתי בהתגוננת.

צ'ו צחקה,"יחסית לדוב גריזלי"

"אני מתגעגעת להוגוורטס,אם כל המוזרות,זה הבית"

"וואו בראון לא ידעתי שאת כל כך רגשנית" סנטה צ'ו

"צ'אנג תצ'אנצ'גי את עצמך"

צ'ו הרימה גבה"זה לא מילה"

"מעכשיו זה כן"

"לבנדר, אם את לא רוצה שנתרבאון כל היום אנחנו חייבות לתפוס עוד כמה שעות שנה."

למרות שלא רציתי לחזור למיטה,לסיוטים. הייתי חייבת להסכים עם צ'וץ להפתעתי, שקעתי בשינה עמוקה חסרת סיוטים.אולי זה בזכות דובי הגריזלי.

כשקמתי בבוקר ראיתי שהשעה 9:45 היה לי רבע שעה לצאת מהמיטה,להתלבש,לצחצח שיניים,לאכול משהו,ולהתארגן ללימודים.אין מצב אני עושה את זה בפחות משעה.

גם לפני המלחמה היה לוקח לי המון זמן בבוקר להחליט מה ללבוש, לנסות את זה, להחליט שזה לא נראה טוב עלי, לזרוק את הבגד לרצפה ולבחור משהו אחר (כפול בערך 5 ואז היה גם נעלים,ושעות של סידור השיער מול המראה)

אחרי המלחמה,עם כל השריטות על פני וגופי,לא ניסיתי להראות טוב,ניסיתי לא להראות. 

זה היה כל מה שלא הייתי, אני לא מהבנות האלו שמנסות להחביא את עצמן,אני אוהבת את עצמי(או לפחות אהבתי) ואוהבת להראות טוב.

אחרי שקיבלתי את כל השריטות,כל פעם שהסתכלו עלי זה לא היה כי אנשים חשבו שאני נראית טוב.להפך.

גם בקיץ לבשתי שרוולים ארוכים צווארונים ומכנסים ארוכות.אני  מתאפרת שעות,מנסה להסתיר כמה שיותר שריטות.

כשגמרתי להתארגן ראיתי שנשאר רק 10 דקות לשיעור השני.הגעתי למסקנה שאין טעם להיכנס עכשיו,אני בכל מקרה לא אבין במה מדובר. נכנסתי לחדר המרכזי(הסלון+המטבח) על השולחן היה חבילה של ארוחת בוקר.בכל יום הופיע חבילה של ארוחת בוקר שנעלמה ב 2 ואז הופיע ארוחת צהריים קלה וב8 זה נעלם ובמקום זה הופיע ארוחת ערב שנעלמה כעבור שתי שעות. אולי לאנשים אחרים זה היה מוזר לאכול כך אבל בשביל קוסמים,זה היה נורמלי ואפילו משעמם.

בחבילה היה בייקון, לחמניות, וחביתה. לקחתי צלחת מהארון עם קצת חביתה ואכלתי בזריזות. כשגמרתי לאכול מיהרתי להיכנס לשיעור. בנס הספקתי להיכנס לפני מקגונגל

עקב העובדה שתלמידים רבים התלוננו על קושי בריכוז בשיעורים בגלל שיש המון תלמידים כשהשיעור מורכב מיותר מבית אחד הוגוורטס התחיל למסור שיעורים לכל בית בנפרד,המורים לא התלוננו(ברצינות, יש למורים חיים מחוץ לשיעור? זה נראה שהם חיים בשביל לתת לנו שיעורי בית ולאמלל אותנו)

מקגונגל התחילה להסביר את התיאוריה של הסוואת צבעי אדם. ניסיתי להקשיב,באמת. אבל פרוויטי הייתה חייבת את העזרה שלי, זה לא שאני רוצה להיות מגעילה,אבל בלעדי,פרוויטי הייתה מעלה תמונת פרופיל מזעזעת לעמוד האינסטגרם של הוגוורטס.

לא שאני חופרת את התמונות של אף אחד. רק במקרה רציתי לבדוק עם רון העלה משהו(כמובן שהוא העלה תמונה שלו ושל הנחשונית(הרמיוני)) לא שאכפת לי, התגברתי עליו ועברתי הלאה,באמת.

התלבטנו אם כדי לפרוויטי להחליף תמונה לתמונה של עצמה בים או ליד עץ.התמונה בים הייתה יותר יפה,אבל התמונה בעץ הייתה יותר חתיכה משל פדמה (סיפור ארוך(על תתנשקו עם החבר של התאומה שלכם, תמיד תבדקו פעמיים לפני שאתם מתנשקים עם מישהו שיש לה/לו תאום/ה ))

הרגשתי מישהו טופח לי על הגב. קפצתי בבהלה"הארי בפעם הבאה אולי תזהיר אותי לפני שאתה מפחיד אותי! "

"לבנדר- הסביר לי הארי בסבלנות-אם הייתי מזהיר אותך לא היית נבהלת, הבנת את מה שמקונגל אמרה? כי אם הבנת יותר טוב ממני אולי כדי שתבצעי את ההסוואה עלי?"

הסתכלתי על הארי בבלבול.

"מקגונגל אמרה שנדגים את ההסוואה, לא שמעת?"

לא אהבתי את הטון שהארי דיבר איתי, זה לא אשמתי שלפרוויטי היה מצוקה גדולה והייתי חייבת לעזור לה. הרמתי את הקישורית של הזום "איך זה שהשיעור נגמר כל כך מוקדם?" שאלתי את הארי בבלבול.

"הוא לא נגמר, יש עכשיו הפסקה של 10 דקות,שאז אני ואת אמורים לתרגל את הקסם שאנחנו צריכים להדגים בשיעור הבא" אמר הארי בייאוש תוך כדי שהוא העביר יד בשערו.

"למה אנחנו דווקא, למה לא….רון והנחש-הרמיוני"

"ליידע ובגלל שאת בברור לא יודעת על מה מדובר אני יצטרך לבצע את הקסם עליך" הארי אמר בכעס ויצא מהחדר שלי לסלון.

ריחמתי עליו קצת, אני והארי אולי לא היינו חברים מאוד טובים, אבל יחסית הסתדרנו. הוא כנראה כעס עלי כי קראתי להרמיוני נחש. החלטתי להתנצל, סגרתי את המחשב שלי ויצאתי לסלון. הארי היה על הספה,מנסה נואשות לחזור על הסיכומים שלו.

לפני שהספקתי להתנצל הארי פתח את המחשב שלו ונכנס לשיעור

"בראון ופוטר, אני שמחה שהתארגנתם בהפסקה אני רק אחזור על התיאוריה ותוכלו להדגים לנו" סיימה מקונגל והתחילה לנאום משהו ארוך שרק הביא אותי למסקנה שאני טיפשה.

הארי השתיק את המחשב וכיבה את המצלמה"לבנדר שכחתי לומר לך לפני זה, אבל מקגונגל אמרה ששכבות חיצוניות על העור יקשו על בביצוע הקסם אז תוכלי אולי להפשיל שרוולים ואממ….להוריד את האיפור" אמר הארי במבוכה.

זה היה סיוט שהתגשם. חלום רע שהופך למציאות.לא האמנתי שזה קורה לי.אני לא יכולה! אני מרגישה ערומה בלי איפור,אני יודעת שאני צריכה להיות גאה בצלקות שלי,הם מראות שאני חזקה ,שנשארתי למלחמה ואני מאמינה במה שאני עושה,אבל הרגליים שלי נדבקו לרצפה.

"לבנדר, עוד שניה מקגונגל תחזור את יכולה-לא!!!" צעקתי

"אני לא יכולה! אני לא צריכה להיענש בגללך" צעקתי והרגשתי את הדמעות שלי מאיימות לרדת.

"מה הקשר בגללי?" שאל הארי בהתגוננת.

"הכל, הכל קשור, כל המלחמה, כל המוות, כל הצלקות שלי! הם בגלל שאתה לא הייתה אמיץ מספיק, כולנו כל מי שנשאר לעזור להילחם סיכנו את חייהם. בשבילך! אבל אתה לא יכולת לעשות כלום למישהו אחר!" צעקתי ובכיתי ביחד, בכיתי על כל מי שאבד במלחמה, על  כל מי שלא חזר, ובכיתי על עצמי, על העור היפה שלי שהלך,על הילדה הנאיבית שהייתי.

רצתי לחדר שלי,לא מתייחסת ל 10 זוגות עיניים נדהמות שהביטו לעברי.

בלי שאפילו שמתי לב מצאתי את עצמי בוכה לתוך הכרית. סוף סוף בוכה על עצמי.

נ.ק. דראקו

עמדנו נטועים על מקומנו, אף אחד לא ידע מה לענות. אפילו משהו חד לומר לבראון ופוטר לא היה לי.בתוך השתיקה המעיקה. שמענו את מקגונגל מבקשת מהארי ולבנדר להדגים.

הארי הלך בכבדות על המחשב ופתח מצלמה ומיקרופון.

"פרופסור...לבנדר….לבנדר לא ...אמממ…" גמגם הארי.

"הארי, אני ממש מאוכזבת תוכל להסביר לי מה קרה ללבנדר, בלי לגמגם" אמרה מקונגל בקשיחות.

הארי ניסה להסביר,אבל לא יצאו מהפה שלו מילים.

"פרופסור,ללבנדר יש בעיה משפחתית כרגע,היא לא תוכל להדגים. היא ביקשה ממני להדגים  במקומה" שמעתי קול אומר בביטחון.להפתעתי הקול נבע מהגרון שלי.

"אדון מאלפוי אין לך שיעור כרגע? "שאלה  מקגונגל בחשדנות.הבנתי אותה,לא הייתי ידוע כאוהב גריפינדורים.

"אנחנו מתחילים יותר מאוחר את השיעורים שלנו, פוטר אתה  מוכן להדגים?" אמרתי ברוגע מזויף

הארי הוציא את השרביט שלו והתחיל ללחוש שמות של צבעים וכמה מילים שלא הבנתי.

ציפיתי שמשהו דרמטי מאוד יקרה,אבל העור שלי רק החליף צבע לירוק לשנייה בערך.

"טוב מאוד" חייכה מקגונגל והמשיכה את השיעור.

הארי חיבה את המיקרופון שלו ואת המצלמה.

"בכנות מאלפוי,למה עשית את זה" שאל סמית'  שכחתי מהצופים שלנו.

"אולי יפליא אותך סמית', אבל יש לי איבר בלב ששמו לב. רק שבשונה מרובכם,למזלי, הלב שלי יותר קטן מהמוח. ועכשיו אני חייב להיכנס לשיעור" אמרתי בעליזות ופניתי חזרה לחדר שלי.

"תודה" לחש פוטר.

"אני שמח שהנימוסים שלך חזרו. אמא שלך בטח רווה נחת .אופס שכחתי,היא מתה"עניתי בשנינות,ורגע לפני שנכנסתי לחדר שלי הסתובבתי חזרה ואמרתי להארי ברוגע"רק אל תשכח שאתה חייב לי"

הפרק הקודם		הפרק הבא