חצי ירח

הם עמדו במסדרון שמחוץ למרפאה, לאחר שהניחו לארתור, מולי ופלר להתאחד עם ביל לבדם.
הארי שהלך עם מקגונגל, לא חזר למרפאה ורון, ג'יני והרמיוני סולקו לפני כחצי שעה בעצמם ע"י מדאם פומפרי.
טונקס נשענה על קיר הלבנים בוהה בכתפו של רמוס, שהוא מנגד הרכין את ראשו, מנסים שניהם לברור מילים.
"אני לא מאמין שפתחת את זה ככה בפני כולם."
"אם זה מה שיגרום לך להבין סוף סוף..."
"מול כולם -"
"אני לא מתביישת." הסתכלה עליו, ורמוס התאמץ להרים את מבטו.
"אני עדיין חושב-"
"תפסיק לחשוב!" קבעה לו. רמוס חייך חיוך ביישני.
"אני יודעת שאתה רוצה לנשק אותי."
"אני בכנות לא יודע כמה עוד אני אוכל להרחיק אותך."
"אולי תפסיק לרחם על עצמך?"
"אני אוהב אותך."
"רמוס!" צעקה, ונשקה לו נשיקה שהתמסר לה בכל מהודו.
"אני אוהב אותך. תמיד אהבתי." אמר כשניתק משפתייה.
טונקס חייכה חיוך מאושר. נראה שקצוות שיערה נצבעו בבלונד חלש.
"מה יגידו הורייך אם תביאי זאב הביתה?"
"עשיתי דברים גרועים מזה, הם יתמודדו."
"מה תעשי אם תהיי מנודה?"
"אני אשלח להם אותך." אמרה בחיוך צוחק.

"אני אפילו לא יודע איך לקרוא לך..."

"כמו תמיד, טונקס."

"ואם תהיי לופין...?" שואל בביישנות

"אז עדיין תקרא לי טונקס." מזהירה אותו.
"ומה יקרה אם יצאו לנו ילדים מסוגי?"
"אז נחנך אותם לאדיבות, נתינה ואהבה, כמו שיקרה אם הם יצאו מסוגי." אמרה ברוך.
הוא חיבק את גופה חיבוק ארוך.
"השיער שלך השתנה." קרא פתאום כשאינו מוכן להתנתק מגופה.
"אני יודעת."

הוא הראה לה מעבר סודי שהכיר בשנתו האחרונה בהוגוורטס המוביל ישירות אל מחוץ פונדק שלושת המטאטאים. היא קראה בפליאה ורמוס חייך. הוא ידע מעטים היו מכירים את המעבר הזה. לקונדסאים לקח שבע שנים לגלות אותו, וזה לאחר שעוד ייצרו את המפה בשנתם החמישית מתוך מחשבה כי אין אדם מעליהם שיידע יותר מהם, מכך.
תוך כדי ההליכה, הוא סיפר לה את המפה, על ימיו בהווגרטס והשוטטות הארוכה במסדרונות בלילות ללא שינה, מסתרך אחרי ג'יימס וסיריוס.
הם לקחו חדר בפונדק ראש החזיר, שם בכניסה קיבלה אותם מכשפה מבוגרת ובלונדינית, נתנה להם מפתח כאילו הרגע הפריעה להם בעשיית הכלום הרב שעשתה.
רמוס חשד שאחיו גילה על מותו. הייתה לו צביטה קטנה בלב. הם טיפסו לחדרם,
"שדמבלדור יסלח לנו..." אמר שסגר מעליו את הדלת.
רמוס הדביק את טונקס אל תוך הדלת, יורד מעט לנשק את צווארה, מריח את גופה. ועולה אל תוך שפתייה. ידיו טיילו על גבה ורגלייה סוקלו על מותינו. מרים אותה באוויר.
מחדיר אל תוך פיה את לשונו, מתנשף.
מצמיד ומוחץ את גופה כנגדו.
בקושי מצא את הדרך למיטה, מפיל את טונקס תחתיו.

"איך ביל?"
"הוא בסדר. הפצעים מחלימים מהר, אם כי ישארו לו צלקות..." ענה ארתור, מרים גבה לעברו של רמוס. "ישנת בלילה, ממזר?" שאל בחיוך ערמומי מעט.
"מעט." ענה בחיוך.
"איפה היא?"
"באולם הראשי, בתדריך ההילאים. יהיו תופעות לוואי?" שאל במאמץ לסטות את השיחה לכיוון אחר.
"מדאם פומפרי אמרה שהיא לא נתקלה במצב כזה קודם, גם הרפואה לא מכירה במקרה שבו אדם זאב תוקף אדם אחר בצורתו האנושית."
"אתה יודע שהוא זה-"
"שנשך אותך? כן."
"הוא חלאה. הוא היה תוקף בכוונה על מנת להדביק כמה שיותר ילדים. הוא ראה בזה ערך עליון. הוא כל כך צמא דם שהוא לא יכול כבר להתאפק למחזור הלבנה."
"כמו שאני מכיר את ביל, הוא לא ינוח עד שיחזיר לו את חובו. דמבלדור סיפר לי שתקף אותך לפני כמה חודשים."
"כן, שבועות לקח לי להחלים מהפציעות."
"נראה שטונקס עשתה לך עבודה לא ראה." קרץ לו.
"ארתור!"
"רמוס, הימרנו אם זאת היא שתקח את בתולייך."
"ארתור!" זעק רמוס ועל פניו פרצוף נפגע ונדהם בו זמנית.
ארתור צחקק בקול.

הפרק הקודם		הפרק הבא