טדי לופין והילד המקולל

הארי נרגיש משיכה עזה בקורקבן, כאילו קרס ננעץ בו וחכה בלתי נראית מושכת אותו קדימה, והארי נגרר אל הריק, מסתחרר בלי שליטה, אצבעו דבוקה למפתח המעבר בעוד הוא והאגריד מתרחקים ממר טונקס. שניות אחדות אחר-כך הוטחו רגליו של הארי באדמה קשה והוא נחת על ידיו ועל ברכיו בחצר המחילה. נשמעו צרחות. הוא השליך את המברש, שזוהרה התעמעם, וקם על רגליו, מתנודד קלות. מהדלת האחורית הגיחו בריצה גברת וויזלי, ג'יני וטדי, בעוד האגריד, שנפל גם הוא בנחיתה, התאמץ לקום ולעמוד על רגליו.
"הארי? אתה הארי האמיתי? מה קרה? איפה כל האחרים?" קראה גברת וויזלי.
"כן, זה הארי האמיתי." השיב טדי בביטחון, סוקר את הארי במבט מכף רגל ועד ראש.
"מ'זתומרת? אף אחד אחר עוד לא הגיע?" התנשף הארי.
התשובה נראתה בבירור על פניה החיוורים של גברת וויזלי.
"אוכלי-המוות חיכו לנו," סיפר לה הארי. "הוקפנו עוד לפני שהמראנו – הם ידעו שזה הלילה – אני לא יודע מה קרה לאחרים. ארבעה רדפו אחרינו, חשבנו רק איך נמלטים מהם – ואז וולמורט השיג אותנו –"
הוא שמע בקולו את נימת ההצטדקות, את התחינה שתבין איך קרה שהוא לא יודע מה עלה בגורל הבנים שלה, אבל -
"תודה לאל שאתה בסדר," היא אמרה ומשכה אותו אליה לחבוק שלא הגיע לו, לדעתו.
כשמולי פנתה לתוך ביתה בריצה על מנת לספק להאגריד אלכוהול לחיטוי. הארי פנה אל טדי, "מה אתה עושה כאן?" שאל.
"רציתי להצטרף למשלחת, אבל עין-הזעם לא אישר לי. למען האמת גם רמוס וקינגסלי לא, הם טענו שזה לא מלחמה שלי ושאני עלול להביא יותר נזק מתועלת. לא רציתי לשבת בחיבוק ידיים בבית." הסביר טדי.
"יהיו לנו הרוגים?" שאל הארי מתחנן לידע.
פניו של טדי היו חתומים וחסרי הבעה, ובשתיקתו הארי הבין שהוא אינו מתכנן לחשוף פרטי מידע.
"ג'יני..." הארי אמר, והיא נענתה מייד לבקשתו האילמת למידע.
"רון וטונקס היו אמורים לחזור ראשונים, אבל הם פיספסו את מפתח המעבר שלהם. המפתח חזר בלעדיהם," היא אמרה והצביעה על פחית שמן חלודה שהיתה מוטלת על הקרקע לידם. "וזה," היא הצביעה על קבקב עתיק-יומין, "היה אמור להביא את אבא ואת פרד. הם היו אמורים להגיע שניים. אתה והאגריד הייתם מספר שלוש בתור, ו – " היא הציצה בשעונה, "אם הם יצאו מזה, ג'ורג' ולופין אמורים לחזור תוך דקה בערך."
למשמע דבריה, טדי נראה אחוז אימה ורץ לתוך המחילה חולף על פניה של גברת וויזלי שהושיטה להאגריד את בקבוק הברנדי. הוא פתח את הפקק וגמע את כולו בלגימה אחת.
הארי, שידע שטדי בטח ידע את כל התרחשויות הערב, הבין שמשהו לא טוב קרה לפי ריצתו והרגיש כאב מוזר באזור הקרביים שלו.
"אמא!" צעקה ג'יני הצביעה על נקודה במרחק כמה מטרים מהם.
אור כחול הופיע בחשכה: הוא גדל והתחזק, עד שלופין וג'ורג' הופיעו בו, מסתחררים ונופלים. הארי הבין מייד מדוע רץ טדי חזרה למחילה: ג'ורג' היה תלוי על לופין, מחוסר הכרה ופניו זבי דם.
הארי רץ לאחוז ברגליו של ג'ורג'. בכוחות משותפים נשאו הוא ולופין את ג'ורג' אל הבית ודרך המטבח אל הסלון, שם השכיבו אותו על הספה.
נראה שטדי זה עתה סיים לפרוש על גבי שולחן הסלון מה שנראה כמו ערכת עזרה ראשונה מכושפת. הוא זיהה מיד את ריח המכשפה הירוקה והחריפה שנמרחה על פניו של ביל במרפאה, מה שנראה בעיני הארי שקרה במרחק שנות אור, תחבושות שונות, שיקוי בבקבוקון חתום שעווה וקערת מים ובד בתוכו.
כשאור המנורה נפל על ראשו של ג'ורג', ג'יני השתנקה ובטנו של הארי התהפכה: אחת מאוזניו היתה חסרה. צד ראשו וצווארו היו ספוגים בדם רטוב, בגוון אדום מזעזע.
טדי מיד התחיל לנקות את פציעתו של ג'ורג' עם בד המים הרטוב, שרביטו של טדי תפוס בין שיניו.
גברת וויזלי רכנה מעל בנה וטדי, צופה מזועזעת בפניו של ג'ורג'.
לאחר שניקה מעט את המקום, עדיין היה מדמם אך מספיק כדי לראות את טיב הפגיעה, הקיש טדי בשרביטו שלוש פעמים על ראשו של ג'ורג'.
הארי לא הפסיק לראות מה טדי עושה ומה היה טיבו של הלחשים משום שלופין תפס בזרועו של הארי וגרר אותו, לא בעדינות, בחזרה למטבח, שם האגריד עוד נאבק להעביר את כל גופו בדלת האחורית.
טדי שמע עמעומי צעקות מהמטבח, סקרן לשמוע את המילים שמתחלפות שם. טדי רק שמע "ענה לי!" מצידו של אביו, צעקותיו הלא מובנות של האגריד אך לא את הארי.
הוא הספיק לנקות לגמרי את פניו זבי הדם של ג'ורג', ולעצור את הדימום המסיבי לחלוטין.
ידיו היו רועדות, והוא שם לב שהוא מזיע. גוש עלה בגרונו ותחושת אשמה נוספת הציפה אותו. הוא ידע גם הפעם על פציעה של עוד וויזלי אחד.
ארתור ומולי, שהעניקו לו בית מבלי להכיר אותו. שתמיד היו שם כשגדל, שהיו שם בכל חג מולד תמיד מוכנים עם סוודר פרי ידה של מולי, שתמיד סיפרו לו אודות הוריו – מולי סיפרה בבכי בכל פעם, וארתור סיפר באומץ והערכה, שקיבלו אותו כאילו היה נכדם, שהיו הראשונים לדעת על הטבעת שקנה לויקטואר ועל ההצעה שהייתה מתוכננת...
ביל, היה האדם שהבין כמעט הכי הרבה את טדי, אולי מלבד הארי, זה שהיה לוקח אותו לדיג בסופי שבוע בחופש הגדול, זה שחלק עימו את מרבית סודותיו, את אותו חיבה לאוכל... ולבשר נא.
וג'ורג'... הוא חשב שוב. ג'ורג' שהיה לחבר קרוב עבורו, לבן אדם שעודד אותו יותר מכולם, שדאג לטדי לעבודה ולחברים. זה שבזכותו לא אז כילד ולא עכשיו, לא הרגיש בודד.
איך שוב הוא בגד באימונם? איך שוב נתן ליקרים לו להיפגע מבלי לעשות מעשה? דמבלדור בוודאי טעה, כך חשב, כשטען שאסור לו להתערב בזמן... אולי, הוא חשב, שהוא כאן כדי לשנות. הכל.
הוא ניגב את הזיעה שניגרה על מצחו, והתחיל להרגיש סימני תשישות ואת האנרגיה נגזלת מתוכו.
גברת וויזלי דחפה קלות את טדי, והוא התרומם ונתן לה את מקומו מול ג'ורג', ובהבנה אילמת היא המשיכה את טיפולה בג'ורג' במקומו.
הוא שם לב שידיו התמלאו דם דביק וניחש שמרח על מצחו חלק מהם. הוא התקדם למטבח וניגש לכיור מנסה להתעלם ממבטיהם של האגריד, רמוס והארי. הוא שפשף את ידיו מתחת לזרם המים נלחם בכוח להסיר את הדם שהרגיש, פשוטו כמשמעו, שהדם על הידיים שלו.
"ג'ורג' יהיה בסדר?" שאל הארי.
נדמה היה שהיתה שתיקה קצרה ולאחריה ענה לופין, "אני חושב שכן, אם כי אין סיכוי להחזיר לו את האוזן, לא אחרי שהיא נותקה בקללה – "
בחוץ נשמע קול התגוששות. לופין זינק אל הדלת; כשטדי סגר את הברז הוא שט אחרי לופין והארי שהיו כבר בחצי הדרך אל מי שהיה נראת כהרמיוני שנעה בין חזותו של הארי ולחזותה האמיתית וקינגסלי.
הרמיוני נתלתה על צווארו של הארי בחיבוק חזק, וטדי שרץ עד שנעמד מאחורי לופין.
"המילים האחרונות שאמר לנו אלבוס דמבלדור?" איים קינגסלי בשרביט שלוף על חזהו של לופין.
"'הארי הוא תקוותנו הגדולה, בטחו בו.'" אמר לופין בקול שליו.
קינגסלי הפנה את שרביטו אל הארי, אבל לופין אמר, "זה הוא, בדקתי!"
"בסדר, בסדר!" אמר קינגסלי ותצחב את השרביט מתחת לגלימתו. "אבל מישהו בגד בנו! הם ידעו, הם ידעו שזה קורה הערב!" מבטיו לא משו מטדי שעמד מאחורי לופין, מלאות כוונה. לופין הסתובב גם הוא לטדי ובחן אותו.
"כך זה נראה," השיב לופין, "אבל בכל זאת הם לא ידעו שיהיו שבעה הארי."
עיניהם של השניים לא ירדו מפניו של טדי, כשברור הם מאשימים אותו או לכל הפחות חושדים בו.
טדי נראה רגוע למרות הסיטואציה, ועיניו הבזיקו לרגע על הארי, שהורה לו לא להתערב.
"גם כן נחמה!" גער קינגסלי. "מי עוד חזר?"
"רק הארי, האגריד, ג'ורג' ואני."
טדי לא שמע את מלמולי השיחה, מחשבותיו נדדו מחשש שלא רצה להראות על פניו מפני חשד לבגידה. הוא העדיף להעמיד פנים שהוא מביט בשמים, מחפש אחר שאר חברי המשלחת.
לא עבר זמן רב עד שהצטרפו אליו הארבעה.
לופין בחר להתקדם מעט מהשאר על מנת שלא יוכלו להבחין בפניו.
טדי לא ידע מאיפה האומץ שזרם בעורקיו, נגיש מאחוריו והניח יד על כתפו.
"היא תהיה בסדר." לחש לו.
נראה שלופין לא שמע את דבריו אך טדי שם לב שהוא הידק את אחיזתו בשרביט ושניות אחר כך ניער את כתפו כדי לנתק מגע עימו.
טדי הסתובב ופסע מרחק מהחבורה, בוחר לתצפת עליהם, מרגיש בודד יותר מתמיד ולא שייך.
טדי עקב אחרי הארי שחזר לבית המחילה, מפספס את הגעתם של ארתור ופרד.
רמוס ניגש מיד לארתור, טדי לא שמע מה היה טיב השיחה אך ארתור ניראה בהיסח דעת דוחף את רמוס הצידה ורץ לתוך הבית, אחריו דלוק פרד.
טדי צפה ברמוס מביט אל השמים בתחינה, נראה כאילו הוא נושא תפילה. מתעלם מגידופיו של קינגסלי.
הוא החליט לחזור לתוך המחילה.
"אתה יודע אם הוא יהיה בסדר?" שאל פרד את טדי שהגיע.
"כן, הוא בהחלט יהיה בסדר. האוזן שלו נותקה באמצעות סקטוספרה, לא ניתן יהיה לחבר אותה בחזרה. אבל הוא יחיה..." ענה.
"והיו לכך השלכות?"
"ההומור שלו נפגע כמו האוזן שלו."
פרד נראה נרעד, לא הבין את משמעות דבריו של טדי.
אולי בשל כל הרעש סביב שובם של פרד ושל אביו, ג'ורג' התעורר וזע קלות.
"איך אתה מרגיש, ג'ורג'י?" לחשה גברת וויזלי.
אצבעותיו של ג'ורג' מיששו את צד ראשו.
"כמו חולה נפש," הוא מלמל.
"מה קרה לו?" קירקר פרד, שנראה מבועת, מביט על טדי. "גם המוח שלו נפגע?"
"כמו חולה נפש," חזר ג'ורג' ופקח את עיניו להביט באחיו. "אתה מבין... אני לא מאוזן. לא מאוזן, פרד, קולט?"
יפחותיה של גברת וויזלי התחזקו שבעתיים. סומק הציף את פניו החיוורים של פרד.
"צדקת, טדי." אמר פרד וחייך לג'ורג'. "פתטי. פתטי! כל העולם המלהיב של הומור אוזניים עומד לרשותך, ואתה בוחר דווקא ב'לא מאוזן'?"
טדי לא מצא את מקומו בין אף אחד מחברי המשלחת ומשפחת וויזלי. תחושת הבודדות עופפה אותו יותר ויותר, והריח הברזלי של הדם השייך לג'ורג' הורגש בנחיריו.
הוא החליט לצאת לאוויר הפתוח, בין אם זה אומר לספוג האשמות ריגול מצד אביו.
טדי הסתכל בשמיים וחיפש אחר נקודת אור שתתגשם להיות אימו, מקווה שיהיה זה הוא שיחזיר את התקווה לפניו של אביו.
הוא ניחש שדמעות עלו בעיניו של לופין, הוא ראה אותו באור הכוכבים הקלוש, רועד.
הוא רצה לחבק אותו או להניח יד פעם נוספת על כתפו אבל ידע שכל הבעת חיבה נוספת תהיה מצידו צעד מוגזם שעלול להכעיס יותר.
הייתה זאת הרמיוני שזיהתה אותם ראשונה.
"זה הם!" צווחה.
טונקס נחתה בגלישה ארוכה שהתיזה חצץ ועפר לכל עבר.
"רמוס!" קראה טונקס ודידתה מן המטאטא היישר לזרועתיו של לופין. פניו היו קפואים וחיוורים: נראה שהוא איבד את יכולת הדיבור. רון כשל, מסוחרר, לעבד הארי והרמיוני.
טדי הסתכל במרחק מן הוריו, רוצה להצטרף לחיבוק האינטימי ביניהם. הוא תמיד שמע שאביו היה אדם סגור ופרטי שלא נהג לחשוף את רגשותיו בציבור אך הוא התרשם שההקלה שנראתה עליו הייתה גדולה יותר מכך.
ונראה היה שאיש לא מבחין בהם כך.
טונקס הרפתה את אחיזתה מרמוס, הסתובבה ודיברה אל הארי, רון והרמיוני.
טדי ידע שטונקס תהיה בסדר, שהלילה לא יעונה לה כל רע. אך ההקלה שהרגיש ברגע שראה אותה היתה גדולה יותר ממה שהכיל.
לא היה לו אכפת והוא רץ לחבק אותה, כמעט מועד ודורס אותה.
"אז מה עיכב אתכם? מה קרה?" לופין נשמע כמעט כועס על טונקס.
"בלטריקס," אמרה טונקס מאחורי גבו של טדי. "היא רוצה אותי כמעט כמו שהיא רוצה את הארי, רמוס, והיא השתדלה מאוד להרוג אותי. אני רק מצטערת שלא פגעתי בה, זה מגיע לה. אבל פגענו בוודאות ברודולפוס... ואז הגענו לבית של דודה מיוראל של רון. כבר פספסנו את מפתח המעבר שלנו והיא עשתה טררם שלם סביבנו – "
שריר רטט בלסתו של לופין. הוא הינהן, אבל נדמה שהוא לא מסוגל לענות.
טונקס נתקה את חיבוקו של טדי.
"זה בגלל נישואיכם." אמר טדי. "בלטריקס רואה בך חרפה נוספת באילן היוחסין כשבחרת להתחתן עם אדם-זאב, כמו שאמא שלך בחרה לבגוד במשפחה ולהתחתן עם בן מוגלגים."
"מאיפה אתה יודע?" שאל בלחש לופין.
"אני מנחש רק שאוכלי-המוות יורדים על משפחת מאלפוי ולסטריינג' בגלל הקרבה המשפחתית, רק ככה האוכלי נבלות האלה מרגישים רבי השפעה ומעמד מול וולדמורט." המשיך טדי, מתעלם מלופין.

"לעין-הזעם," אמרו כולם ושתו.
"לעין-הזעם," הידהד האגריד מעט באיחור, ושיהק.
טדי לא רצה לשתות, הוא הרגיש תחושת אשמה נוספת מפעפעת באזור הרכות שלו. פעם נוספת שידע על אובדן של חבר קרוב של הוריו, אובדן של חבר מסדר.
הוא לקח את הכוס המלאה של טונקס, שלא לגמה מן המשקה ואת כוסו וריחף אותם בחזרה למטבח בדממה.
"אז מנדנגוס ברח?" אמר לופין, שרוקן את הכוסית שלו בלגימה אחת.
האווירה בחדר השתנתה מיד: כולם הביטו בלופין, מתוחים, מחכים שימשיך בדבריו, כך נדמה היה להארי, וחוששים קלות ממה שהם עלולים לשמוע.
"אני יודע מה אתה חושב," אמר ביל, "וגם אני תהיתי על זה בדרך לכאן, כי באמת נראה שהם ציפו לנו, לא? אבל לא ייתכן שמנדנגוס בגד בנו. הם לא ידעו שיהיו שבעה הארי, ברגע הראשון שהופענו זה בילבל אותם, ובמקרה ששכחת, מנדנגוס היה זה שהציע את ההטעיה המסוימת הזאת. למה לו להסתיר מהם דווקא את המידע הכי חשוב? אני חושב שדנג נבהל, פשוט מאוד. הוא מראש לא רצה להצטרף למשימה, אבל עין-הזעם הכריח אותו, ואתה-יודע-מי התחיל לרדוף דווקא אחריהם: די בזה כדי להבהיל כל אחד."
"אתה-יודע-מי התנהג בדיוק כפי שעין-הזעם צפה שיתנהג," אמרה טונקס ומשכה באפה. "עין-הזעם אמר שהוא יצפה מהארי לצאת בילווי ההילאים הכי קשוחים ומיומנים. קודם הוא רדף אחרי עין-הזעם, וכשמנדנגוס הבריז הוא עבר לרדוף אחרי קינגסלי..."
"כן, כל זה 'או טוב ויפה," ירתה פלר, "אבל זה עדיין לא מסביר איך 'אם ידעו שמעבירים את 'ארי דווקא א'ערב, נכון? מיש'או כנראה לא ניז'אר. מיש'או פלט בטעות את א'תאריך לאדם חיצוני. זה א'אזבר היחידי לעובדה ש'אם ידעו את א'תאריך אבל לא את כל א'תוכנית."
"אתה ידעת שעין-הזעם עומד למות הלילה?" תבע ממנו רון.
"כן." ענה טדי במעט בלחישה.
"ולא אמרת כלום? שוב?" אמר רון כמעט בצעקה.
טדי הביט ברון, נראה כמעט נכנע.
"אני חושב, טדי, שהגיע הזמן שנשמע ממך את האמת!" אמר ביל בתקיפות וכיוון את שרביטו לעבר טדי.
"אני נוטה להסכים עם ביל, טדי." אמר לופין בכעס, גם הוא מכוון את שרביטו לעבר טדי.
"אני חושב שהוא בכלל אוכל-מוות מסתנן, מרגל בין שורותינו." מלהיט את האווירה, אמר רון.
"אני לא מרגל, אני נשבע!" התחנן טדי.
"ידעת שדמבלדור עומד למות, ולא עשית דבר. ידעת שהלילה עין-הזעם עומד למות ונתת לזה לקרות." אמר רון.
"וכנראה שבמזל לא הצטרפת למשימה, אחרת הוא לא היה היחיד." אמר ביל.
טדי הרגיש שהוא נסוג לאחור, הוא צעד אחורנית עד שפגש את הקיר, כל המבטים היו נעוצים עליו.
"לא!" אמר הארי בקול, וכולם הביטו בו מופתעים, מלבד לופין, שהתקרב לטדי והניח את שרביטו על צווארו של טדי. "הוא לא היה יכול לעשות שום דבר. כולכם יודעים את זה, הוא לא מרגל. אני סומך עליו!"
לופין הסתובב להארי עטה הבעה משונה על פניו, שדמתה לרחמים.
"אתה חושב שאני שוטה?" שאל הארי בתוקף.
"לא, אני חושב שאתה כמו ג'יימס," אמר לופין, "שהחטא הכי גדול בעיניו היה להטיל ספק בחבריו."
טדי ידע מיד למה אביו מרמז, חברו של אביו, פיטר פטיגרו, בגד בג'יימס ובו.
"את האמת, טדי, קדימה. אני לא אחכה עוד הרבה זמן." אמר לופין, מסובב את ראשו בחזרה לטדי. משהו בנעימת קולו של לופין שבדרך כלל היה רגוע נשמע כעת כמו נביחה.
טדי נראה מבוהל, כנראה שפרצופו של לופין השתנה כמו נעימת קולו, משהו שהשניים מעולם לא זיהו באיש.
הארי הסתכל בתחינה לטונקס, שהסתכלה במעט כמעט אדיש במתרחש.
"קדימה," אמר לופין ודוחף את שרביטו עמוק יותר, לופין תפס בצווארון החולצה של טדי וניער אותו.
"א - אני... - אני הבן שלך!" צרח באימה, דוחף את רמוס מעט ממנו, "אני הבן שלך..." אמר שוב, מתנשף.
טדי ראה את המבטים נעתקים ממקומם מביטים בטדי בהלם רב.
"אני הבן שלכם." אמר מסתכל על טונקס.
לופין וטונקס החליפו מבט זריז ואילם, נראה שאינם מאמינים לו.
"אני טדי רמוס לופין," פתח טדי, ולראשונה הארי גילה את טבעו, שלו. שיערו התחלף מיד מהשחור הכהה, לצבע כחול לא טבעי. "אדם-זאב-למחצה," כעת צבע שיערו הפך לסגול, "מטמורפמאג," צבע שיערו השתנה לורוד הבזוקה החביב על אימו. "בנם של רמוס ונימפדורה לופין," צבע שיערו הפך לירוק זרחני. "יליד אפריל שנת 1998," צבע שיערו השתנה פעם נוספת, לצבע ג'ינג'י אדמדם.
"בן הסנדקאות של הארי פוטר." כעת צבע שיערו הפך לחום שנראה בבירור אותו שיער חום השייך לאביו. אי אפשר היה לטעות בדמיון כעת בין האב ובנו, שנראה היה כגרסה צעירה יותר ובריאה יותר.
הבעה מוזרה התפשטה על פניה של טונקס; לופין נראה מטיל ספק בדבריו מסתכל בפניה של אשתו על מנת לקבל אישור; ביל הוריד את שרביטו; הארי שידע מי הוא טדי, היה מופתע מהתיאור ועוד יותר משינויי צבע השיער; מולי והרמיוני הצמידו את כיסו את פיהן בידיהן בפליאה מוחלטת; רון נשך את שפתיו בהלם; פרד וג'ורג' הביטו זה בזה ולאחר מכן בלופין וטונקס, נראה שבפעם הראשונה לא היה ביכולתם להגיד דבר; שיערו של האגריד כיסה את פניו ולא ניתן היה להבחין במבטו; היה זה רק ארתור שהפר את הדממה ואמר, "הוא באמת דומה לך, רמוס."
מבטיו של טדי נדדו בין כל יושבי החדר, מחפש תמיכה נוספת.
"אני מאמין לו." אמר הארי ללופין.
"אבל אתה לא." אמר טדי לאביו.
טדי שלף את שרביטו, לופין וביל הרימו בחזרה את שרביטהם ומכוונים אותו לטדי.
"אקספקטו פטרונום." אמר טדי כמעט באדישות.
מתוך שרביטו בקעו צלליות עשן שיצרו דמות של זאב שנחת באמצע החדר. "שאלת מה זה הקעקוע שלי," אמר לאימו.
טדי משך את צוואר חולצתו מטה, חושף על חזהו החלק קעקוע של ירח מלא שחור משורטט וקווי מתאר של זאב מיילל.
לופין הביט בטדי נגעל. "הוא משקר." קבע.
"משקר?" הלם טדי. "אמא בהיריון עכשיו, גיליתם את זה ממש עכשיו! עוד 9 חודשים אני איוולד."
"הוא שמע את השיחה שלנו." קבע לופין, מודיע לשאר. נראה שגילוי הריונה של אשתו לא מפריע לו.
"רמוס," אמרה מולי.
"איך לדעתכם ידעתי מתי ואיפה תערך החתונה שלכם אם בעצמכם ידעתם שזו החלטה של רגע? למה לדעתכם הגעתי לפונדק הדלוח הזה? איך ידעתי איפה למצוא את בית הקיט של המשפחה שלך?" התריס טדי.
לופין לא אמר מילה.
"תסתכל עליי! אבא, תסתכל עליי! אני נראה בדיוק כמוך!"
"זה בגלל היכולות שלך, לא בגללה התורשה שלך." קבעה טונקס באי-אימון.
"אמא..." אמר טדי בקול שבור.
"אל תדבר אליה." איים לופין.
"אני קרוי על שם אבא שלך! עוד לא שמת לב שאנחנו חולקים שם זהה? איך יכולתי לקבוע מראש מה יהיה השם שתבחרו לי?" ניסה להצטדק טדי.
"פשוט חיפשת שם של קרוב משפחה של חבר מסדר, להמציא ברגע שתחשף, ובינתיים לגרום לנו להירדם." אמר רון.
"ודווקא שלהם? לפני שהם ידעו בכלל שהם עומדים להינשא?" אמר טדי בכעס.
"הלכת על טונקס, הכי קל להוכיח את זה בגלל היכולות שלך." אמר רון מנסה להישמע משכנע, מצביע על שיערות ראשו.
"תגידי משהו..." טדי התחנן בפני טונקס.
לופין הרים את שרביטו.
"לא!" זינק לפניו הארי. מגן בגופו על טדי, שם חוצץ בין טדי לשרביט השלוף. "אני מאמין לו. אני בוטח בו. אני יודע מי הוא, ידעתי כבר מאז הלוויותו של דמבלדור."
לופין התרחק מן השניים, מוריד את שרביטו, פונה לביל, "יש הרבה עבודה לעשות. אני יכול לבקש מקינגסלי, אם הוא –"
"לא," אמר ביל מייד, "אני אעשה את זה, אני אבוא איתך."
טדי הביט בפניה של אימו.
"הגופה של עין-הזעם," הסביר לופין, "חייבים למצוא אותה."
"אתה עדיין לא מאמין לי." אמר טדי.
לופין התעלם ממנו. כולם שתקו.
"אבא..."
טדי דחף את הארי מפניו, יוצא בריצה מהמחילה, ברקע מרחוק נשמע צליל פקיעת ההתעתקות.
איש לא העיז להעלות את שם זהותו האמיתית של טדי עוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא