שלישית רידל

ליאו התעורר מניעור חזק.

ויולט גהרה מעליו.

"קום!" קראה. "אנחנו צריכים לנסוע!"

ליאו קם והתלבש.

"אתה ארוז, נכון?" שאלה ויולט.

"אהה…"

"אז תארוז! אנחנו עוד מעט יוצאים!"

ליאו זינק בבהילות למזוודה שלו. הוא מיהר להכניס את מה שהוציא ממנה במהלך השהייה בפונדק הקלחת הרותחת.

קולות חבטה נשמעו מתחתיו. אלכס ירד במדרגות, מזוודתו מתחבטת מאחוריו.

ליאו מיהר לסגור את המזוודה וירד לקומת הקרקע. אמילי וויולט חיכו לו.

"יופי." אמרה ויולט כשאלכס הגיע. "אפשר לצאת."

הנסיעה הייתה בלגן אחד גדול, בהתחשב בזה שמדי פעם אלכס היה זורק זיקוקים על כולם וגם שבכל כמה דקות עוף החול של אמילי עלה באש וצץ ממש מול ההגה, או שהחתול של אלכס שרט את כולם, או שהעכבראש של ליאו דילג להם על הראשים בניסיון לברוח מהחתול ומהינשוף. בקיצור: אנדרלמוסיה מוחלטת אפילו למשפחה שלהם.

לבסוף, אחרי 46,546,446,555,996 שעות לטענתו של אלכס (אמילי אמרה: "אבל זה אומר שהיינו במכונית 1,939,435,273,166.5 ימים, שזה אומר שהיינו שם 5,313,521,296.3465 שנים, ככה שכולנו מתים מזמן! אתה מטורף!" אלכס ענה לה שבעולם הקסם הזמן זז מהר יותר, טענה שויולט ציינה שלא נכונה בכלל, מה שגרם ל… טוב אין לי כח להמשיך. בואו נעבור לחלק המעניין.) הם הגיעו לתחנת קינגס קרוס בלונדון.

ליאו יצא מהמכונית. חבטה מאחוריו אמרה שגם אלכס עשה כמוהו, ושהוא זרק את מזוודתו מהפתח.

אמילי יצאה גם היא מהמכונית. "מה הרציף שלנו?" שאלה.

"תשע ושלושה רבעים." אמרה ויולט.

"אין רציף כזה." אמר ליאו אוטומטית.

"גם אין מקום כזה סמטת דיאגון." אמרה ויולט.

"צודקת."

"צריך פשוט ללכת דרך המחסום שבין רציף תשע לעשר." אמרה ויולט.

"אנחנו לא נתנגש בו?" שאל אלכס בחשש.

"לא, אם תאמינו שאתם יכולים לעבור."

טוב…"

בוא, אני אלך איתך." אמרה ויולט.

אלכס לא לקח את היד שהושטה לעברו, שינס את מותניו והתקדם בנחישות לעבר המחסום. הוא נעלם.

אמילי יצאה אחריו. גם היא נעלמה.

ליאו הביט באמו בחשש. ויולט שלחה לעברו חיוך עידוד.

הוא נשם עמוק והתקדם אל השער. הוא התחיל לרוץ. הוא התכונן להתנגשות, אך זו לא הורגשה. ליאו פקח את עיניו ונדהם.

הוא עדיין היה בתחנת קינגס קרוס, ועדיין היה מוקף אנשים, אך עכשיו היו סביבו לא אנשים בחליפות עסקים, אלא אנשים בגלימות שנפרדו מילדיהם.

ליאו מצא את אחיו והצטרף אליהם. כעבור רגע גם ויולט עברה בשער לרציף.

משפחת צ'ייס עברה ליד משפחה שכבר פגשו. משפחת פוטר.

הארי פוטר נרכן אל ילד בן גילם. "תשמור על עצמך." אמר. "ואל תאמין לכל דבר שג'יימס אומר לך."

הילד חייך. "נראה לי שהמנהג להאמין לג'יימס ימאס לי מתישהו." אמר.

"אני מקווה." אמר הארי בצל של חיוך.

ילד נוסף ניגש לעברם. "אתם יודעים מה ראיתי?!" קרא.

הארי הביט בו בשאלה.

"טדי!" קרא הנער. "טדי שלנו, והוא מנשק את ויקטואר! טדי שלנו, מנשק את ויקטואר שלנו!"

"אתה הפרעת להם באמצע?" שאלה אם המשפחה, אישה בעלת שיער ג'ינג'י' בגוון בוער. "אתה כל כך מזכיר את רון…"

"אתה יודע," אמר הארי. "אתה נשמע כאילו טדי הוא אחיך הקטן. אני צריך להזכיר לך שהוא גדול ממך בשבע שנים? אני מזכיר לך שנהייתי הסנדק שלו בגיל שבע עשרה, ואבא שלך רק בגיל עשרים וארבע…"

"טוב, אבל הוא גר אצלינו במשך שבע עשרה שנים, והוא מגיע לביקור שלוש פעמים בשבוע… הוא באמת כמו עוד בן." אמרה האמא.

"דודה ג'יני! דוד הארי! אמא, מצאתי אותם!" קראה ילדה לידם ונפנפה להם בידה.

"אנחנו כאן." אמרה האמא, שכנראה קראו לה ג'יני.

"נהיה כאן ממש צפוף, הא?" אמר אב המשפחה שהגיעה הרגע. "אני בטוח שהיו הרבה פחות תלמידים כשאנחנו התחלנו ללמוד בהוגוורטס…" הוא גירד בראשו.

"או שפשוט אתה רואה אותם ממעליהם אז הם נראים המון." אמרה האישה. "רון, אמרת אותו דבר כשהיינו בני חמש עשרה: 'אנחנו היינו הרבה פחות גמדים בשנה הראשונה שלנו'."

"נכון." אמר הארי.

"ילדים! לא יפה לצותת!" אמרה ויולט.

"סליחה אמא…" אמר ליאו.

"הקשבתם לנו?" שאל רון. "זה בסדר, אנחנו בכלל לא כועסים, אנחנו ממש אוהבים שאנשים מצותתים לנו במקומות ציבוריים…"

"רון!" התרגזה אשתו.

"מה?! הרמיוני, את יודעת שאני שונא שעושים את זה!"

"זה בסדר, חמודים." אמרה ג'יני.

"נעים להכיר." אמרה הרמיוני לויולט. "אני שרת הקסמים, ואלו בעלי, ילדי, ומשפחתם של ראש הלשכה לאכיפת חוקי הקסם, גיסתי וילדיהם."

"ובל נשכח את המקצוע הכי חשוב כאן!" אמר לפתע רון. "מנהל חנות הוקוס מוקוס של האחים וויזלי!"

"את מכשפה?" שאל הארי את ויולט.

"לא, מוגלגית. אבא שלהם היה קוסם."

"מי? אולי אני מכיר אותו."

ויולט נעה מרגל לרגל. 

"לא משנה, סתם קוסם טמבל לגמרי". אמרה ויולט בכעס.

הארי נעמד על רגליו והביט לכיוונם. אבל הוא לא הביט בהם, אלא בראש העגלה של אמילי, איפה שנח הכלוב של עוף החול שלה.

"לא." אמר הארי. "זה לא ייתכן…"

"מה לא ייתכן?"

"עוף החול שלכם…"

גם הרמיוני וג'יני הסתכלו עליו.

"אתה בטוח יקירי?" שאלה ג'יני. "יש הרבה עופות חול בעולם…"

"לחלוטין. הייתי במשרד שלו מספיק פעמים בשביל שדמותו תיחרט בראשי. אפילו רכבתי עליו פעם…"

"מה בקשר לעוף החול שלהם?" שאל רון.

"הוא- זה- זה פוקס!" קרא הארי. 

לשמע שמו הפנה עוף החול את ראשו לכיוון הארי.

"אבל לעוף החול שלי אין שם." אמרה אמילי. "קנינו אותו רק אתמול."

"אין ספק בכלל. זה פוקס- עוף החול של המנהל הקודם של הוגוורטס- אלבוס דמבלדור."

אמילי בהתה בו. "אבל זה לא יכול להיות! קניתי אותו בסמטת דיאגון!"

"אז לשם ברחת, פוקס?" שאל הארי את עוף החול.

פוקס הביט בהארי בעיניים תבוניות ונוצצות.

אמילי המשיכה: "ולא יכול להיות שרכבת עליו!"

"את יודעת מה התכונות של עוף חול?" שאל אותה הארי בשקט.

"ברור!" קראה אמילי. "כשמגיע זמנם למות, הם מעלים את עצמם בלהבות ונולדים מחדש מתוך האפר."

"יש להם עוד תכונות." אמר הארי. "בין יתר הדברים שעופות חול יכולים לעשות, לדמעות שלהם יש כוחות ריפוי והם יכולים לשאת משאות כבדים מאוד. הוא משך פעם שני ילדים בני שתיים עשרה, ילדה בת אחת עשרה ופרופסור מבוגר במעלה צינור ניקוז ענקי."

"אתה צוחק עלי?" שאלה אמילי.

"ממש לא!" קרא רון. "אין לך מושג כמה מפחיד זה להיתקע עם פרופסור שוויצר שזכרונו נמחק בתוך צינור של ברז בשירותים!"

"זה רק מאושש את זה שאתם צוחקים עלי." אמרה אמילי.

"קראת פעם את האגדה על חדר הסודות?" שאל הארי.

"ברור!" קראה אמילי. "קניתי עותק מכל אחד מהספרים בחנות!"

"איך זה נכנס לך לתיק?" שאל רון.

"לחש הרחבה פנימית."

"הרמיוני," אמר רון. "אני חושב שמצאנו את המקבילה הצעירה שלך."

"אוף, סתום." אמרה הרמיוני.

הארי המשיך כאילו לא שמע מילה מדבריהם: "אז, האגדה אמיתית." אמר.

"אני יודעת." אמרה אמילי.

הארי ורון החליפו מבטים. "איך?" שאלה ג'יני.

"טוב, די ברור שעשיתי מחקר מקיף על עולם הקסמים." אמרה אמילי.

"מקיף מאוד." אמר הארי. "את קראת עלי משהו?" הוסיף בחשדנות.

"טוב, כן." אמרה אמילי. "פגשנו אתכם בגרינגוטס וראינו שכולם מסתכלים עליכם, אז חשבנו שאתם מפורסמים, ואז אתה," היא הצביעה על רון. "פנית אליו, אז ידעתי איך קוראים לך." גמרה.

ליאו התרשם. אפילו מאמילי הוא לא ציפה למחקר כל כך יסודי.

הארי צחק. אמילי באמת נשמעה כמו הרמיוני בזמנו. האמת, גם עכשיו. היא כל הזמן מפתיעה אותו כשהוא מגלה שהספיקה לקרוא במשרדה את כל הניירת שהעביר לה בתוך שבוע אחד.

"זה היה קוסם ממש טמבל?" התעניין ג'יימס.

"ג'יימס!" קראה ג'יני בכעס.

"מאוד טמבל." אישרה ויולט.

"אל." אמר ג'יימס. "לא אמרת לי שכבר התחתנת".

"ג'יימס, תהיה בשקט!"

"ראית פעם חתונה?" שאלה ויולט.

"לא, ואת?"

"כן. של אחי." אמרה ויולט.

"את שלך לא ראית?" שאל ג'יימס.

"לא." אמרה ויולט.

"הרית בלי חתונה?" שאל ג'יימס.

"ג'יימס - סיריוס - הארי - פוטר, שמור על פיך!" קרא הארי בכעס.

"טוב, כדאי שתעלו לרכבת." אמרה ג'יני כדי לסיים את השיחה. 

הילדים קפצו לתוך אחד הקרונות בלי לחשוב פעמיים.

"היי!" קראה פתאום ויולט. "תביאו לי את המכשירים האלקטרוניים שלכם!"

אמילי וליאו העבירו לה את המכשירים שלהם.

"גם אתה, אלכס!"

אלכס הזעיף פנים ונתן לה את הטלפון שלו.

"להתראות!" קראו הילדים אל הוריהם.

ג'יימס מיהר לעבור לקרון אחר, "לחברים שלי" קרא מעבר לכתפו.

הילד הצעיר יותר דווקא נשאר איתם. הוא הביט בהם בתהייה.

"מה?" שאלה אמילי. "מותר לי לקרוא, נכון?"

רק אז שם ליאו ליבו לכך שאמילי פתחה ספר והתיישבה על ספסל.

"אני לא חושב שבגלל זה הוא מסתכל עלינו ככה." אמר ליאו.

"היי, בחורצ'יק." אמר אלכס. "למה אתה מסתכל עלי ככה?"

"אלכס!" נזפה אמילי.

"אוי לי." אמר אלכס. "ברור שאם אמא לא יכולה לנזוף בי אחותי הקטנה תעשה את זה."

הילד צחקק.

"מה שמך?" שאל ליאו.

"אלבוס סוורוס פוטר." אמר הילד.

"אמילי צ'ייס, ואלה האחים שלי, ליאו ואלכס." אמרה אמילי.

"שלום." אמר אלבוס.

דלת התא נפתחה. בפתח עמד ילד חיוור ובלונדיני.

"סקורפיוס!" קרא ליאו.

אמילי הרימה את מבטה. אכן, סקורפיוס הוא שעמד בפתח.

"אפשר לשבת פה?" שאל.

"ברור." אמרה אמילי והזיזה מעט את מזוודתה כדי שיהיה מקום לרגליו של סקורפיוס.

ילדה נוספת נכנסה לקרון.

"רוז!" קרא אלבוס. "איפה היית קודם?"

"כבר עליתי לרכבת." אמרה רוז. "מה אתה עושה פה?" פנתה אל סקורפיוס.

סקורפיוס נרתע. הוא לא ציפה שכולם יכירו אותו.

"יושב." ענה. "זה אסור?"

רוז הרימה את מבטה ופנתה אל אלבוס. "מה פתאום אתה חבר שלו?" שאלה.

"אני לא חבר שלו!" קרא אלבוס. "רק עכשיו נפגשנו!"

"אתה לא יודע מי הוא?" שאלה רוז.

"מה?" שאל אלבוס.

"סקורפיוס מאלפוי! מאלפוי, אלבוס!"

"מה הבעיה?" שאל אלבוס.

"מה הבעיה?! מה הבעיה?! אתה יודע מי זה מאלפוי?!" קראה רוז.

"ברור!" ענה אלבוס.

"אז אתה צריך לדעת שמאלפוי היה אויב בנפש של אבא שלך!"

“אז מה?" שאל אלבוס. "אבא בעצמו אמר לי פעם שאבות ובנים לא יוצאים אותו הדבר! קחי למשל את אבא וג'יימס, או את אבא וסבא. הם אנשים שונים לגמרי!"

"נכון, אבל ברצינות! אתה ממש אצילי, אתה יודע?"

"טוב מדי. אומרים לי את זה כל הזמן." זעף אלבוס.

"מותר לי לקטוע את השיחה?" שאל אלכס. "מה לעזאזל קורה כאן?!"

"קורה כאן שאלבוס בוגד במשפחתו." אמרה רוז.