ילדי האריות *גמור*

פקחתי את עיניי באיטיות. מצמצתי בחוזקה כשגל כאב חד היכה בצד השמאלי של ראשי.

"אוו, הנסיכה הנרדמת סוף כל סוף התעוררה,” נשמע קול מאחורי.

"למה המשפט הזה נשמע לי מוכר?” מלמלתי והיבטתי סביבי. הייתי בתוך מרתף כלשהו ככל הנראה, כי החלונות היו קטנים וליד התקרה. הוא היה חשוך, למעט מנורה קטנה שהייתה תלויה בקצה השני של המרתף והפיצה אור חלש. ניסיתי לזוז אך אז שמתי לב שהיד הימנית שלי קשורה באזיקון לקיר.

"מה אמרת?” שאל הקול שוב. צעדים כבדים נשמעו מאחורי ואיש גבוה ושרירי נעמד מעלי.

"מה אתם רוצים ממני?” שאלתי, מסווה ככל יכולתי את הרעד הבלתי נשלט שמתפשט לי בכל הגוף.

"ממך אנחנו לא רוצים כלום, בת אנוש קטנה,” אמר האיש את המשפט הידוע של הנבל בסיפור. כמעט גלגלתי את עיניי אלמלא הייתי כל כך מפוחדת. “מחברייך האריות, אוו, יש כמה דברים שאנחנו רוצים ואנחנו נקבל אותם באמצעותך.”

"דבר ראשון הם לא החברים שלי,” אמרתי. אופס, אני כן אמורה להגיד לו שיש לי חברים מפחידים ושלא כדאי להתעסק איתם. “דבר שני, אני לא כל כך מעניינת אותם. הם מן הסתם דיי שמחים כרגע שסוף כל סוף הם נפטרו ממני.” מה אני עושה למען ה'? אני צריכה להפסיק לדבר! “דבר שלישי, החבר הכי טוב שלי מן הסתם כבר התקשר למשטרה וכולם מחפשים אחרי!” מיהרתי לומר בשביל לכפר על דבריי הקודמים.

"הוו, אני בספק אם המשטרה תמצא אותך כאן,” אמר האיש. ניחשתי שהוא צבוע. בעיקר לפי הריח. “ואני בספק אם החבר שלך הספיק לקרוא למשטרה לפני שחברייך האריות עצרו אותו.”

"מה אתה רוצה מהם?” שאלתי, מנסה להשיג כמה שיותר פרטים.

"את זה את תדעי עוד רגע, בת אנוש,” אמר האיש/צבוע. “כשאני אסריט אותך ואז תתחנני לחברייך האריות שיבואו להציל אותך!”

"רגע, אז אתם רוצים לומר לי שאתם בני-על-מוות?” שאל נועם בפעם העשירית.

"אני היחיד שיש לו תחושה של דז'ה-וו?” קרא ג'ייסון.

"ותמר כבר פגשה את ארבעתכם לפני כמה ימים ולא אמרה לי כלום?”

"דבר ראשון אותי היא עדיין לא פגשה,” אמר מיכאל. “דבר שני היא הייתה חייבת שלא לומר שום דבר, וגם אם היא הייתה אומרת, לא היית מאמין לה בין כה וכה.”

"אממ... זה נכון,” הודה נועם בעל כורחו.

"זה לא הזמן לדיבורים,” קטע אותם זאם. “זואי, אני צריך שתאתרי את כל מושבות הצבועים שיש באזור! עכשיו!”

לפתע המסך הגדול שהיה תקוע על הקיר שלפניהם החל להבהב. כעבור כמה שניות דמותה של תמר הופיע על המסך. יושבת על רצפה מלוכלכת וידה קשורה לקיר בשרשרת מתכת. זאם נדרך באחת.

"היי, חברה, אם אתם שומעים אותי בכלל,” אמרה תמר. “אז אם כן אז תדעו שאני דיי בסדר, למרות שהרחי כאן בלתי נסבל הרי זו מאורה של צבועים אחרי הכל... אבל בכללי אני לא כמעט מתה או משהו כזה.”

"תגיעי כבר לעיקר,” נשמע קול עבה וראשה של תמר הוכה במקל. זאם קמץ את ידיו וחשק את שיניו בכעס.

"אאוץ', טוב בסדר, הצבוע/איש אמר לי להגיד לכם שהוא רוצה שתביאו לו את חרב הבוערת משהו כזה ואז הוא ישחרר אותי. אל תאמינו לו. תמיד בסיפורים, הטובים מביאים לרעים את מה שהם רצו אבל הרעים בסוף הורגים את השבויים... מה שאומר שדיי הלך עלי...”

איש בעל פנים גסות נדחף אל תוך המסך. זאם כמעט חייך כשראה את תמר עושה פרצופים של הקאה מאחוריו. “מה שאני רוצה לומר לכם הוא שאם לא תביאו לי את החרב הבוערת עד חצות אז החברה האנושית הקטנה שלכם תמות!”

והמסך התכבה.

"אתה לא באמת שוקל את זה, זאם,” אמר מיכאל.

"אז מה אתה מציע? פשוט לתת לה למות?” שאל זאם. “הם צבועים, אין להם שום בעיה להרוג בת אנוש.”

"אבל זאם, זאת החרב הבוערת שהם מבקשים, בלעדיה הם יוכלו להרוג אותך בקלות!” אמרה ג'ייסון.

"נו, ובגללי הם הולכים להרוג עכשיו את תמר,” אמר זאם. “אני זה שעירבתי אותה בדבר הזה, אז באבן גבירול הייתי צריך לשים לב ולא להתנגש בה, וגם בצומת...”

"מה? אז היה עדיף שתמר הייתה נדרסת?” התרעם נועם. “תראו, אני לא יודע מה אתכם אבל אני חושב שחרב תמורת בן אדם זאת עסקה דיי הוגנת, ובכלל זאת תמר!! תביאו לי את החרב ואני אלך בעצמי.”

"זאת לא סתם חרב,” אמרה זואי. “זאת החרב הבוערת. כלי הנשק של המגיסטר, בלעדיה לא נוכל בחיים לנצח את הצבועים!”

"זה לא בדיוק מעניין אותי כל הקשקושים האלה שאני בין כה וכה לא מבין מהם כלום,” התרתח נועם. “תראו, אני מבין עכשיו למה אפשר להתקשר למשטרה וכל זה אבל אם אתם לא תנסו להציל את תמר אז לא מעניין אותי שום דבר! אני מתקשר אליהם, ונראה אם תצליח לעצור אותי, ג'ייסון!”

"אני לא אנסה לעצור אותך,” אמר ג'ייסון. “בגלל שאני חושב שאתה וזאם צודקים! את החרב ניקח מהם אחרי שנציל את תמר, אם לא נביא להם אותה עד שתיים עשרה בלילה אז תמר תיהרג, בגללנו, אתם בכלל מוכנים לשקול את זה?”

"אני מסכימה עם ג'ייסון,” אמרה זואי. "אנחנו נמסור להם היום בערב את החרב הבוערת. אבל, יש לי תוכנית!”

הפרק הקודם		הפרק הבא