בדרך אל הקסם

היי! שלום לכם! זה הולך להיות פרק עמוס בתשובות ובשאלות חדשות.

לפני שנתחיל, אני רוצה להגיד תודה לכל מי שנרשם והמליץ והגיב ודירג (לא ידעתי שאפשר לעשות כל כך הרבה דברים לפאנפיק קטן ומסכן...).

תהנו!

השייט החשאי בסירה היה הדבר המרגש ביותר שקרה ללוסי, ארי ורובאוס בחייהם.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז לידתם שהם היו מחוץ לאי לינדילנד, וסוף כל סוף הרגישו את חייהם כשהרוח מצליפה בפניהם והמים השחורים הקפואים ניתזים על רגליהם. 

בעיה אחת עם "לחיות" הייתה שהם היו חייבים לשמור על שקט מוחלט, כדי שהמורים לא יגלו אותם.

זה לקח כמה דקות, אבל לאט לאט צללית מעורפלת החלה להתגלות, והסירה שטה היישר לעברה. 

"זה אי הברית?" שאלה לוסי בלחש.

"מה את חושבת?" ענה ארי.

"אני לא חושבת, רק שואלת."

"אני לא חושב. רק עונה."

"תעשה לי טובה. זה אי הברית??"

"אני לא יודע! למה את חושבת שאני יודע?"

"גיאוגרפיה?" 

"תראו! אנחנו מתקרבים!" רובאוס התפרץ לשיחתם והצביע בהתלהבות על הצללית, שכעת הייתה כבר אי שלם, התקרבת לעבר הסירה. כלומר, הסירה מתקרבת לעברה.

ממבט ראשון, האי נראה כמו גוש אדמה סלעי, שזקיפי אבן משונים בולטים ממנו. כשהסירה התקרבה, לוסי גילתה כי היה חלק נמוך וחלק יותר בחוף האי, שככל הנראה נוקה מאבנים חדות כדי לשמש כנמל.

הסירה עגנה בקול חריקה שקט. המורים נעמדו והחלו לצאת מהסירה, מובלים על ידי לורנס, השייט.

"תתכופפו!" קראה לוסי (טוב, היא לא באמת קראה בקול, אלא לחשה. למה יש לי תחושה כאילו כתבתי משהו כזה כבר?). 

ואז, קרה משהו שגרם לנשמתם של הילדים כמעט לפרוח. גברת רד, שהייתה לבושה במיטב בגדיה האדומים ותכשיטי האודם שלה, הרימה את ראשה בחשדנות וסקרה את הסירה. למזלה הגדול של לוסי היא לא ראתה אותה. "זאת רק אני, או שיש כאן עוד מישהו בסירה חוץ מאיתנו?" שאלה המורה-האדומה-החשדנית-המקושטת.

המנהלת גלאס וגברת סנואו העיפו מבט בכלי השייט הגדול. 

"אין כאן שום דבר, כיפי." אמרה המנהלת גלאס. "אני מבינה שזה מלחיץ, אחרי הכל הכינוס קורה רק פעם בחמש שנים, אבל זאת לא סיבה לחשוד בדברים מופרכים כאלו." היה נראה כאילו ככל שהמנהלת ממשיכה לדבר על הכינוס היא נהיית לחוצה יותר בעצמה. 

כמו אי הברית, גם הכינוס היה מושג חדש לחלוטין לאוצר המילים של לוסי. אלא אם כן הכוונה היא לכינוס שנערך אתמול בבוקר, ואיכשהו לא נראה לה שזאת הכוונה. 

(ועכשיו אני אחסוך מכם את הפרטים הארוכים והמייסרים של הירידה מהסירה והדג האמץ שתקף את ארי על ידי שלוש כוכביות).

***

נראה כאילו הדשא באי הברית נקצץ במיוחד בשביל הכינוס, אבל אם מסתכלים מקרוב עליו, רואים כי פעם הוא היה עשבי פרא גבוהים ועבים ופשוט חתכו אותו בבסיסו. ככל הנראה ירד גשם בימים האחרונים, כי האדמה היתה רכה אך לא בוצית לגמרי, והתפצפצה בשקט מתחת לנעלי הילדים והמורים.

המנהלת גלאס, ואחריה המורים, ואחריהם לוסי ארי ורובאוס הלכה היישר אל תוך סלע גדול וכהה שחסם את המשך האי. הסלע הכהה היה מוקף באינספור ערמות חול ובוץ טבעיות ומלאכותיות, שנוצרו כנראה מריבוי הפיכת האדמה לצורך קיצוץ הדשא (הו אלי, לעיתים היני מהרהר בכך שייתכן ואני משתמש בביטויי הרמה הנעלה, אם כי אין ברצוני להתפאר ביכולות ניסוחיי כנוצות טווס :))

כשהתקרבה השיירה לסלע הכהה, התקדמה המנהלת גלאס לכיוונו, ודחפה אל כיוונו מקל זכוכית ארוך שגרם לסדק ארוך להתבקע בסלע. 

קראקקקקק (כן, ולפעמים אני מדבר כאילו אני קומיקס עם מילים ובלי ציורים).

 באמצע הסלע התגלתה דלת עץ שחורה, מצופה בלקה מבהיקה. המנהלת גלאס סרקה את קהל המורים פעם אחת, רק כדי לוודא שמה שאמרה גברת רד הוא לא נכון לחלוטין. לוסי, ארי ורובאוס התחבאו היטב מאחורי גוש סלע אפרפר.

ואז, הגיע החלק המעניין.

המנהלת גלאס פתחה את הדלת השחורה וצעדה פנימה, מלווה בפמליית מוריה ומתלוייה, אל אודיטוריום אבן עצום בגודלו. 

בשונה ממבנים אחרים, האודיטוריום הזה לא הכיל שורות מושבים, אלא רק קירות אבן חלקים ומבהיקים. באמצעו הייתה אבן שנראתה כמו שיש, שמילים ישנות היו חרוטות עליה.

עשב לא גדל באודיטוריום המוזר הזה, ורק האדמה החצי-לחה היוותה קרקע הולמת. 

אבל הדבר הכי מוזר, היה שהיו שם עוד אנשים. 

קבוצה קטנה של שלושה גברים ושתי נשים בגלימות ומצנפות מוזרות.

כל אחד מהאנשים האלו החזיק מקל עץ ארוך ועבה. 

ואז ארי הבין. "לוסי," הוא לחש ללוסי, "האנשים האלו-הם קוסמים!"

"מה?!" רק לאחר שלוסי התבוננה מספיק באנשים המוזרים בצידו השני של האודיטוריום הבינה שמה שאמר ארי הוא נכון, ואלו באמת קוסמים. "אבל למה שבית הספר לאגדות, שהרי מכחיש שקוסמים קיימים, למה שהוא יפגש איתם?" 

"נחכה ונראה."

המורים סוף כל סוף התקדמו עד שהיו מאוד קרובים לחבורת הקוסמים, שעמדה מצידה השני של אבן השיש.

אחד מהקוסמים, שהיה עטור זקן כסוף וגלימה ירוקה, צעד קדימה ונעמד מול המנהלת גלאס, שגם היא נפרדה מקבוצתה.

הקוסם-כסוף-הזקן קד, וכמוהו גם המנהלת.

"סינדרלה גלאס, מנהלת בית הספר לאגדות שבלינדילינד, ראש קבוצת האגדות והמובילה לכינוסים, הנני מקבל את צדדיך בכינוס." אמר הקוסם.

"ארצ'יבלד מרלין, נינו של מרלין, עובד בכיר במשרד הקסמים והמוביל לכינוסים, הנני מקבלת את צדדיך בכינוס." השיבה המנהלת גלאס, שנשמעה כאילו היא דיקלמה את המשפט היחיד הזה שעות.

ארצ'יבלד מרלין חייך בנועם. "יופי. עכשיו אפשר להתחיל בכינוס?" שאל.

"רק רגע, כבודו," קוסם בגיל העמידה ניגש אל מרלין. "ה..מכשפים לא הגיעו." 

מרלין נעץ מבט חמור בקוסם. "שקט, אלבוס. המכשפים יגיעו מתי שיגיעו."

"רק רגע, הקוסם הזה...אלבוס...צודק! לא ניתן לקיים את הכינוס עד שכל הצדדים יגיעו! זה כתוב באמנה!"

לוסי נאנחה. עוד מושג שהיא לא הבינה. האמנה.

וכאילו ששמעו את קריאתה של המנהלת גלאס, ערפל שחור נוצר באחד מפינות האודיטוריום, וכשהתפזר, עמדו שם שלוש נשים ושני גברים בבגדים שחורים, אפופי צללים.

"הנה המכשפים הגיעו." סינן מרלין, שניכר בו כי לא היה מרוצה מהופעתם. 

המכשפים התקדמו לעבר אבן השיש. בניגוד לקוסמים ולבית הספר לאגדות, להם הייתה דרך שונה להזדהות. 

אחד אחד, כל חמשת המכשפים והמכשפות צעדו קדימה. 

"תגיד, מה ההבדל בין מכשף לקוסם?" שאלה לוסי את ארי. 

"למה את תמיד שואלת אותי ולא את רובאוס? אני לא יודע, בואי נראה."

המכשפת שנראתה האחראית התקדמה. שיערה האפרורי נהפך בקצוותיו לשחור ועיניה הירוקות היו מלאות בוז. 

"מליפיסנט דארק" היא הזדהתה, " מכשפת אופל. מנהלת בית הספר למכשפים ולאפלה. המובליה לכינוסים."

"אני חושב שהבנתי." אמר ארי ללוסי ורובאוס. "מכשפות אופל זאת בעצם הגרסה הנשית למכשפים. כי שמעתי שהגרסה הנשית לקוסמים זאת מכשפה."

"אולי." אמרה לוסי.

עוד מכשף צעד קדימה. שיערו השמנוני נמרח על פניו הצהבהבות (ולא, זה לא סנייפ). 

"וילהלם גרגמל, נכדו של המכשף הדגול יאנטוס יוליוס גרגמל." 

הקוסמים והאגדות"ים" התחילו לאבד סבלנות כששתי מכשפות אופל נוספות צעדו והזדהו.

אבל נוכחותו של המכשף האחרון הייתה כה מכשפת, שכל אחד ואחד מהשוכנים במקום היו חייבים להסתכל עליו.

שיערו היה נראה כמו גוש צללים אפלים מתלחששים, ועורו היה לבן וגבשושי. עיניו האפלות היו הדבר המרתק והמפחיד ביותר שלוסי ראתה בכל ימי חייה. אפילו בגדיו היו אפלים במידה מסויומת.

"המכשף אובווארד. באתי לכאן רק בהתנדבות, כי איני חלק מאיגוד המכשפים או מבית הספר למכשפים ולאפלה. אני מכשף יחיד." קולו הערב-לכאורה העביר צמרמורת בגבה של לוסי, ושל כל מי שעמד באודיטוריום. אפילו במכשפים.

מרלין התערב. "מה אמרת ששמך? המכשף אובווארד? אין לך שם פרטי?"

המכשף אובווארד הפנה אליו את מבטו האפל. "כך אתה תוכל לקרוא לי".

"וכעת, נתחיל בכינוס." אמרה המנהלת גלאס, שבבירור לא היה לה כוח לשטויות של קוסמים ומכשפים.

מרלין החווה בידו, ובימת נואמים מאבן התגבשה מול המורים לאגדות והמכשפים. רובאוס התנשם בחדות. "את זה אני אלמד לעשות?" הוא צייץ.

"לפי מה שידוע לי, אני הנואמת הראשונה." אמרה המנהלת גלאס, ועלתה לבמה הקסומה.

לראשונה זה אחת-עשרה שנים, לוסי ציפתה לנאום של המנהלת.

***

"בני-אגדות, קוסמים, ומכשפים יקרים." פתחה המנהלת גלאס. "כל חמש שנים מתרחש כינוס מסוג זה, שנועד להזכיר לכל אחד מה מקומו בעולם, באופן הוגן, כמובן. לכן, הייתי רוצה לספר את הסיפור, כפי שהוא, מההתחלה."

לוסי שמע נחרה שקטה מצד הקוסמים. "כן בטח," מילמלה לעצמה מכשפה, לא מכשפת אופל, רגוזה. "כבר ארבעים וחמש שנים היא אומרת את זה ותמיד אנחנו יוצאים הרעים בסיפור."

מרלין העיף במכשפה מבט כעוס, והיא השתתקה.

"ברשותכם, אתחיל." המנהלת גלאס השיבה את הריכוז אליה.

"לפני שנים רבות מאוד, אלף ואלפיים ושלושת אלפים שנה, הייתה קבוצת אנשים גדולה ומגוונת מאוד. ענקים, גמדים, קוסמים, מכשפים, נסיכות, מלכים, בני ים, בנות ים, רוחות רפאים... אך לכולם היה מכנה משותף. כולם היו חלק מאגדה אחת גדולה. נכתבו עליהם אגדות בכל השפות, בכל הצורות בכל הניסוחים. הידועות שבהן גם נכתבו בזמנים מאוחרים ביותר, גם אלף שנים לאחר האגדות הישנות. אבל יום אחד (אומת האש החליטה לתקוף...), הקוסמים והמכשפים החליטו שמספיק להם. נמאסו עליהם חיי האגדות והסיפורים שנכתבו עליהם, והם רוצים להקים קהילה משלהם. ובכן, המכשפים והקוסמים עזבו את קהילת האגדות. לאט לאט נוצר קרע בין שתי הקהילות. אבל גם בין הקוסמים והמכשפים הייתה בעיה. המכשפים שולטים במה שנקרא כשף, שהוא מעין ערפל שחור העוזר בכל דבר, בעוד שהקוסמים משתמשים בקסם, שמתועל דרך השרביטים, ולכל עניין יש לחש שמתאים לו. ראשי הקהילות, המכשפים והקוסמים, לא הסכימו זה עם דרכיו של האחר, ונפרדו. לא רק זה, אלא גם שהמכשפים לא רצו כל קשר עם קהילת הקוסמים והאגדות, בטענה כי הם תמיד מוצגים כנבלים." המנהלת גלאס עצרה לנשום. "עד שהגיע קוסם צעיר ומחושב בשם אדגר פנטיגרון, והחליט שמוכרח להיות איזהשהו קשר בין הקוסמים למכשפים לבני-האגדות. לכן הוא יצר את הכינוס. מפגש חמש-שנתי שמתרחש כאן, באי הברית, שבו כל שלושת הצדדים יזכרו מיהם ומאיפה באו. אך עם קשר, באו גם כללים. והם מה שאנו חוזרים עליהם שוב ושוב, והם מה שנחרט על האבן הזו-" המנהלת גלאס הצביעה על אבן השיש שמסביבה עמדו כל הצדדים. "-לפני שנים רבות. והם כדקלמן:

הקוסמים והמכשפים יוגדרו כלא אמיתיים בפני בני אגדות צעירים, בני אנוש, ובני אגדות שאין זה חלקם להתערב בכינוס. 

בני האגדות יוזכרו אך ורק בספרי אגדות, ונאסר עליהם לעשות פעילות דומיננטית בשטח שאינו בית הספר לאגדות או שטחים שמוקצים להם. 

על כל הצדדים מוטלת האחריות לשלום הדדי, אלא במקרים קיצוניים."

המנהלת גלאס סיימה את נאומה לצליל מחיאות כפיים מנומסות, אך הכינוס עוד לא נגמר.

ולוסי הייתה להוטה לשמוע עוד.

אם תגובה בפיכם ומקלדת בין אצבעותיכם-הגיבו נא!

הפרק הקודם		הפרק הבא