עיר של אהבות קטנות (או גדולות)

היי לכולם. יואוו, המון זמן לא הייתי מחוברת... אני ממש מצטערת אבל יש לנו עכשיו המון מבחנים וכל זה... אני מבטיחה להמשיך מתי שאני אוכל.

"תתני לי תיאור של אימא שלך,” אמרה הבלשית הבלונדינית בפעם העשירית.

"גובה ממוצע, שיער כתום, עיניים ירוקות,” השיבה לה קליירי בעצבנות בפעם האחד העשרה. “דומה לי רק יותר גבוהה ובלי הנמשים.”

"את יודעת אולי מה היא לבשה?” שאלה הבלשית ולא הרימה את מבטה מן הפנקס הקטן שאחזה בידה. ברצינות, למה הבלשים עדיין עובדים עם פנקסים? זה לא נראה טוב.

"אני לא יודעת,” אמרה קליירי. “יצאתי לפני שהיא התעוררה.”

"אם זה כל המידע, אז תודה רבה לך קליירי פיירצ'ילד,” אמרה הבלשית.

קליירי העיפה מבט בתג שלה. היה רשום שם 'לידיה ברנוול'.

"רגע, אתם לא הולכים לחפש אותה?” מיהרה קליירי בעקבותיה.

"אני יודעת מספר עובדות ברורות בסיפור הזה,” אמרה לידיה בעודה ממשיכה ללכת במהירות לאורך המסדרון. “אחת. אימא שלך נעלמה שתיים. עוברי אורח אמרו שהם ראו אנשים עם מטפחות סגולות נכנסים לבניין. משני העובדות האלה אני מגיעה למסקנה אחת. משפחת הפשע מורגנשטן ביקרה אצליכם בבית.”

קליירי קפאה על מקומה. “מ..מורגנשטן?” היא גמגמה.

"אה כן, שאבא שלך הוא ראש המאפיה הזאת, פושע המבוקש מספר אחת ביבשת,” אמרה לידיה כלאחר יד.

"א..אני,” גמגמה קליירי.

"לא חשבת שאדע?” שאלה לידיה. “את צריכה לזכור עם מי את מדברת.”

קליירי לא השיבה.

"את מבינה?” לידיה נעצרה. “אימך לא נחטפה לשום מקום. היא הלכה מרצונה.”

"מההה?” קליירי נרתעה על מקומה. “איך את יכולה להגיד דבר כזה? לא ראית שהבית היה הפוך? את המטטא השבור? את החורים של הקליעים בדלת?”

"אין לי מושג על מה את מדברת,” אמרה לידיה והמשיכה ללכת במהירות. הם הגיעו למדרגות שבקצה הקומה. לידיה החלה לרדת במהירות. קליירי מהירה בעקבותיה. “הבית היה מסודר למופת כשאנחנו הגענו אליו,” אמרה לידיה בטון רשמי. “לא ראיתי שם שום מטטא שבור ועל החורים שבדלת לא ראיתי שום סימן או שריד לעופרת או אבקת שרפה.

"מה שאני יודעת הוא,” היא המשיכה. “שאימא שלך הייתה אשתו של הפושע הכי מסוכן ביבשת והייתה עד לפני חמש עשרה שנה חברה בכירה במאפיה בעצמה. גם אם הם חטפו אותה בשביל מה? מי כבר ישלם עבורה כופר כלשהו ולמה הם לא חטפו גם אותך וזהו?”

"אימא שלי הייתה במאפיה?” שאלה קליירי בתדהמה. “רגע, את אומרת שאני עובדת איתם? היא החלה לכעוס.

"אני אומרת שאת הבת של הפושע הכי מבוקש והפושעת לשעבר הכי מבוקשת. אז תסלחי לי אם אני לא סומכת עליך.”

הם הגיעו לקומת קרקע. לידיה הלכה במהירות לכיוון היציאה. קליירי נשענה על הקיר ושפשפה את עיניה. היא חשה תשושה כל כך ומבולבלת ומפוחדת.

"נו, איך הלך?” שאלה איזבל והתקרבה. אלק וג'ייס הלכו מאחוריה.

"בהתחלה היא חשבה שאני סתם מבזבזת את הזמן שלה,” אמרה קליירי. “ובסוף היא הגיעה למסקנה שאני ואימא שלי עדיין עובדות יחד עם מאפית מורגנשטן. התברר שאבא שלי פתח לעצמו משפחה חדשה. משפחת הפשע מורגנשטן. זה מוזר כי המשפחה שלנו אם אפשר לקרוא לה משפחה זה כולל רק אני, אימא שלי והוא...”

"רגע, רגע, רגע,” אמרה איזבל. “היא חושבת שאת ואימא שלך עובדות עם וולנטיין? הוא לא זה שחטף אותה?”

"זהו, מתברר שלא,” אמרה קליירי בציניות. “מתברר שהיא הלכה איתם מרצונה, לדבריה של לידיה”

"מרצונה? זה לא ברור שהיא נחטפה?” אמר ג'ייס. “הבית היה הפוך ואמרת שהיו אפילו חורים של קליעים.”

"היא אמרה שכשהמשטרה הגיעה הבית היה מסודר ועל החורים שבדלת של המטבח לא היה שום זכר למתכת כלשהי או לאבקת שריפה,” אמרה קליירי בעייפות.

"טוב, ברור שמישהו טרח לסדר הכל לפני שהמשטרה תגיע,” אמרה איזבל.

"משהו פה מריח לי מסריח,” אמר אלק. “ברור לחלוטין שהחורים שבדלת נוצרו מכדורים של אקדח. הקוטר הוא אפס נקודה ארבעים וחמש אינץ'. הקליע שיצר את החור הזה נורה מאקדח קולט M1911.”

"ממתי אתה מבין כל כך באקדחים?” שאל ג'ייס ופלט שריקה.

אלק השפיל את ראשו. “א..אני קורא המון,” הוא אמר.

"אני חייבת לבדוק משהו,” אמרה איזבל לפתע. היא קמה ממקומה ומיהרה לכיוון המעלית.

"א..אני גם חייב,” גמגם אלק. “זאת אומרת, לבדוק משהו, לא קשור לאיזבל א..אני פשוט צריך ל...”

אבל איזבל משכה אותו בחוזר סבלנות אל תוך המעלית ודלתות המעלית נסגרו.

"זה רק אני או שאיזי ואלק מסתירים ממנו משהו?” שאל ג'ייס.

הפרק הקודם