מה היה קורה אילו...

כשחזרו להוגוורטס שוב היו להם הזדמנויות מעטות ומקומות מעטים להיות לבד. זה לא הטריד את הרמיוני יותר מדי כל עוד רון פשוט היה לצידה גם כשהארי היה איתם היא נהנתה מחברתם של שני חבריה הטובים ביותר. ומצאה דרכים לסמן ולהזכיר לרון שהיא אוהבת אותו. הם היו אוחזים ידיים מתחת לשולחן בזמן האוכל. שולחים מבטים אחד לשני כשאף אחד לא רואה, מוצאים תירוצים להתחבק סתם ככה. פעם אחת רון העז ללטף את ישבנה כשיצאו משיעור שיקויים אחרי שוידא שאף אחד לא מביט.
להארי היו שיעורים עם דמבלדור ורון והרמיוני נהגו לנהל שיחות שקטות בחדר המועדון העמוס בתלמידים. באחת הפעמים הצטרפה אליהם לבנדר בראון והתיישבה לצדו השני של רון. הרמיוני מעולם לא התחברה אליה והאופן שבו הביטה בה העלה בה חשש שהיא היתה מכנה אותה בוצדמית בקול אם לא היתה חוששת שהרמיוני תטיל עליה איזו קללת פצעוני בגרות שהיא לא תדע להפטר ממנה.
"היי רוני" אמרה לבנדר לרון והתעלמה מהרמיוני לגמרי.
"היי לבנדר" ענה רון בנימוס מהול בבהלה קלה
"מה דעתך שנצא?" היא אמרה משרבבת את שפתיה וברוב חוצפה הוסיפה ליטוף ברגלו. הרמיוני נדרכה.
רון השתנק וגמגם "אמ לא לא, לב- לבנדר, אני ממש עסוק בלימודים וזה- זה פחות מתאים לי עכשיו" הוא בלע רוק והאדים כמו סלק. הרמיוני נצרה את לשונה למרות שרצתה לקלל את לבנדר בקללת עטלפי נזלת וציינה לעצמה לשאול את ג'יני איך להפיק את המיטב מהקללה הזו.
"אתה איתה?" ירקה לבנדר והחוותה בראשה לעבר הרמיוני.
הרמיוני החזירה לה מבט ארסי.
"מה ? לא - " גמגם רון שוב "הרמיוני חברה טובה שלי. זה הכל."
לבנדר עזבה בכעס את מושבה ועלתה למגורי הבנות.
רון הסתכל על הרמיוני בחשש.
הרמיוני ידעה שזו אשמתה, היא זו שבחרה להסתיר ובכל זאת המקרה הזה הרתיח אותה. הגמגום וההסמקה של רון הרגיזו אותה. היא קמה מהספה ויצאה מחדר המועדון. בזוית העין היא ראתה את רון מתלבט אם לקרוא לה ולהסגיר בפני כל התלמידים שקרה משהו או לשתוק ולחכות שתחזור. היא צעדה מהר במטרה לצנן את מוחה. היא מצאה את עצמה באוויר הקר של המדשאות וזה עזר לה. היא הופתעה כשראתה את דמותו של רון ממהרת אחריה ותהתה אם מפת הקונדסאים נפתחה לפני שהוא מצא אותה אחרת איך ידע לאן פניה מועדות. היא המשיכה ללכת אבל רון הדביק אותה מהר ועצר אותה.
"הרמיוני, סליחה, לא ידעתי איך להתחמק ממנה, את יודעת שאני כבר לא בעד כל ההסתרה הזו"
"אבל למה אתה מגמגם ומסמיק רון?" הטיחה בו
"כי זה מביך אותי ואני חסר בטחון עם כל המין הנשי המורכב הזה שלכן! " אמר רון
הרמיוני לא הרגישה שהתרצתה. הריב הזה הזכיר לה את הריבים הישנים שלהם. רון ניסה למשוך אותה בידה בעדינות. היא התנגדה.
"בבקשה בואי איתי" התחנן רון במבטו.
מבטו ריכך אותה ובשפתיים קפוצות נתנה לו להוביל אותה אל מאחורי החממות שבהן למדו שיעורי תורת הצמחים.
הוא נעצר במקום שלא ניתן לראות מחלונות הטירה. החושך סגר סביבם כמעט לגמרי ולא נשמע שום רחש מלבד אוושת עלים רחוקה מהעצים הגבוהים של היער האסור. אפילו ממקומם יכלו להבחין שהאורות בבקתה של האגריד כבויים. לא היתה נפש חיה סביבם והרמיוני ידעה שבלי רון לצידה היא היתה מפחדת. זה לא היה לה חדש שהוא משרה עליה בטחון יותר מכל אחד אחר. היא בקושי יכלה להבחין בהבעת פניו אבל הרגישה היטב כשליטף את פניה ואמר: "את יודעת שלבנדר לא מגיעה לקרסוליים שלך. נכון? רק אותך אני רוצה ואוהב שלא יהיה לך ספק בזה לרגע. בבקשה אל תתני לאופי הג'ינג'י המאדים שלי לגרום לך לפקפק בזה!" הרמיוני חייכה חיוך קטן, אין ספק שרון למד משהו. הוא למד להגיד את הדבר הנכון במקום חוסר הטאקט שאפיין אותו בעבר. החיוך שלה הספיק בשבילו הוא אימץ אותה אליו אוחז במותניה ומרים אותה כדי שפניה יהיו בגובה של פניו ונישק אותה עם הכי הרבה רגש שהצליח לגייס. היא כבר קצת שכחה איך שפתיו מרגישות, חום קרן מגופו וחימם אותה. כל הכעס התפוגג ממנה בבת אחת והיא התמסרה אליו, נחשולים של תשוקה מפעמים בגופה. 'כמה כוח יש למגע' חשבה בליבה. הוא ליטף את גבה והיא קברה את ידיה בשערו. הם התנשקו דקות ארוכות ואז, לראשונה, היא זו שהכניסה את ידיה מתחת לבגדיו העבים. ידיה היו קרות והוא קפץ קצת כשהיא נגעה בו אבל לא הפסיק את נשיקתם להתלונן על זה. היא ליטפה את חזהו ואת גבו, מרגישה כאילו המגע הזה ישאיר אותו בחזקתה. כאילו היא מסמנת טריטוריה. בחסות החשכה היא הרגישה אמיצה יותר ונתנה לידיה לגלוש אל ישבנו, מרגישה את שריריו מתקשחים ואת נשימותיו נעשות רדודות. למרות שלא היה לו קשה לשאת את משקל גופה הוא הניח אותה בחזרה על רגליה והיא הוציאה את ידיה ממכנסיו. הוא הביט בה במבט ששמור רק לה ורכן אליה לוחש באוזנה "תמשיכי, למה הפסקת?" וחזר לנשק אותה. היא המשיכה ללטף אותו עוד קצת, אבל ההיסוס חזר והפציע בתנועותיה. לבנדר עדין נמצאת בירכתי מוחה , מנדנדת לרון ובדמיונה הפרוע גם ראתה אותם מתנשקים. מרוגזת על עצמה ועל מוחה הקודח היא עצרה אותו. מרכינה את מבטה לאדמה הקרה. "הרמיוני , אני יודע לאן הראש שלך יכול לנדוד" הוא אמר כאילו שלמד שיעור בביאור הכרה. "ואני חוזר ואומר לך שרק את נמצאת בראש ובלב שלי. אני אוהב אותך. מה צריך כדי לשכנע אותך עד הסוף?"
"אני מפחדת שאולי אתה מוצא אותה מושכת בעיניך" אמרה
"בלבולי מוחות" נהם רון ואז לקח אוויר ולתדהמתה הוא אחז את מפרק כף ידה והניח אותה על ירכו מחליק אותה בעדינות ובאיטיות אל עבר מפשעתו. "הנה לך הוכחה כמה אני נמשך אלייך " לחש לה והרים את כף ידה מעל איברו שגם הג'ינס לא הצליח להסוות עד כמה הוא קשה. היא הופתעה מכך שאינה סולדת מהמגע אלא ממש להוטה להכיר את חלקי גופו של רון. הוא חזר לנשק אותה כשהבין שהיא לא מתכוונת לדחות אותו והיא שלחה את ידה השניה ופתחה את חגורת הג'ינס ואת רוכסן הג'ינס שלו, מחדירה את ידיה ונוגעת בו מבעד לבד הדק של הבוקסר שלבש. רון פלט גניחה שקטה. היא ידעה ' לפי הספר' (שלא היה קיים) מה אמורים לעשות. היא הניעה באיטיות את ידיה מעלה ומטה,לוחצת מעט ומרפה מעט, נהנית מההשפעה היוצאת דופן על רון. קולות נוספים בקעו מגרונו. היא הרגישה שזה קל לה בדיוק כמו ביצוע של לחש חדש ונמלאה בטחון. "וואו הרמיוני -" רון התנשם, היא האיצה את תנועת ידיה בנחישות. הוא נשען על קיר החממה והטה את ראשו לאחור. ידיו אוחזות בחוזקה במותניה, עיניו עצומות ונראה על פניו שהוא נמצא בעולם שכולו טוב. הבעתו המתענגת הוסיפה להתרגשותה וליבה האיץ עוד יותר. לפתע הוא חשק את שיניו ואמר לה בשקט "אני לא יכול להחזיק יותר..." קולו היה צרוד ויבש. "אז אל" היא לחשה לו. הוא נשף אוויר בקול והניע את אגנו כנגד ידיה, היא הרגישה את הנוזל החם מרטיב לחלוטין את הבוקסר שלו. חיוך רחב הפציע על פניו . הרמיוני לא הרגישה כל כך מרוצה מעצמה מאז הרעיון של צ"ד. כנראה ראו את זה על פניה כי אחרי שרון הטיל את עצמו על האדמה הקרה וגרר אותה לשבת עליו הוא אמר "אני רואה שאת מרוצה מעצמך גברת גריינג'ר" הוא עדיין הסדיר את נשימתו. "בהחלט". ענתה. "טוב, יש לך סיבה טובה. זה לא שלא ידעתי שיש לך כישורים אבל זה משהו שלא ממש לומדים בספרים מהספריה". היא צחקה. פתאום הוא הרצין "מתי תתני לי להחזיר לך?"
"לאט לאט רונלד"

הפרק הקודם		הפרק הבא