קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

חזרתי לכתוב את הפאנפיק, אחרי זמן ארוך של כתיבת ספר אחר ('אימפריות נופלות לאט'). אני מקווה שתיהנו מהפרק הזה, גם אם הוא קצר מאד (סליחה על זה, ההמשך יבוא בקרוב בעז"ה).

העיירה הקטנה אכן הייתה מוגלגית, ובדומה למרבית העיירות הקטנות, הייתה מנומנמת למדי בשעת בוקר מאוחרת זו. שדות ירוקים וכמה חורשות הקיפו אותה, וגבעות סקוטיות נישאות השתרעו מאופק לאופק. בתוך העיירה עצמה, בתי כפר ישנים ושלווים שחצרותיהם צימחו שיחים פרא עמדו במין אופן לא-מסודר שכזה, כאילו פוזרו על השדות מתוך מלחייה עצומת-ממדים. במרכזה של העיירה עבר הרחוב הראשי, ובו כמה חנויות, אולם ובניין העירייה, שהתנשא מרום שלוש קומותיו על שאר המבנים, הנמוכים ממנו. ספק רב אם היו בה, בעיירה הזו, אפילו שמונה-מאות בתים; ובכל זאת התגאו תושבי העיירה לספר ש'יש להם תחנת רכבת משל עצמם'. התחנה עצמה דמתה לעיירה, במידותיה כמו גם באווירת השלווה הישנונית שהשתררה בה דרך קבע; כל התחנה כולה לא הייתה אלא ביתן קטן, ששימש את הכרטיסן הזקן, מסילת רכבת יחידה ורציף קצר עשוי עץ, ומעליו מעין צילייה, עשויה מעץ גם היא, שדהתה לאיטה במשך שנים של שמש, גשמים ורוחות.

גם הכרטיסן עצמו נראה דהוי ומהוה כשאר העיירה, והשתלב היטב ברקע התחנה, אותה הפעיל לבדו. לא הייתה זו עבודה קשה במיולד, שכן עברו במקום רק שלוש רכבות ביום, ואחת מהן - הרכבת של השעה אחת בצהריים - כלל לא הייתה רכבת נוסעים, ושימשה להובלת סחורות, ופחם, ודברים אחרים מסוג זה. היא עצרה בעיירה הקטנה רק לשם תדלוק, מאחר שזו מוקמה, באופן נוח ביותר, באמצע הדרך בין תחנת המוצא ותחנת היעד של רכבת המשא. עובדי הרכבת היו מתדלקים אותה בעצמם ממשאבת הדיזל הגדולה, שהייתה, כנראה, המכשיר המתקדם והרועש ביותר בעיירה. רכבת הנוסעים הראשונה הייתה הרכבת של שש וחצי בבוקר, אך לאמיתו של דבר נהגה להגיע קרוב לשעה שמונה. לזמן לא נודעה חשיבות רבה במחוזות כפריים כאלו, ואפילו הרכבות פעלו כך. רכבת הנוסעים השנייה עצרה בתחנה בחמש אחר הצהריים, או חצי שעה אחרי, או שעה. ממילא לא נסעו רבים מבני העיירה ברכבת, ולעתים נדירות עוד יותר קרה שמישהו ירד מהרכת בתחנה הקטנה - וגם אז, היה זה כנראה משום שטעה וירד בתחנה הלא-נכונה. על כן, את מרבית יומו בילה הכרטיסן בקריאת עיתונים ובנמנום בביתנו הקטן. כשהגיעה השעה אחת וחצי בצהריים, היה פוסע לאיטו אל הפונדק הקטן של העיירה, ושם סועד את ארוחת הצהריים, ומשוחח עם הפונדקאי, קשיש בן גילו. לאחר הארוחה והשיחה, היה הולך בחזרה לביתנו, לחכות שם לרכבת של חמש אחר הצהריים. מפעם לפעם היה משחק קריקט, או איזה משחק קלפים, עם כמה זקנים אחרים, שהיו באים לביתן. שגרת חייו הייתה שלווה, נטולת דאגות או הפתעות, ולכן כמעט קפץ ממקומו כשבחור צעיר, עטוי מעין גלימות משונות, נכנס אל הביתן במהירות, והבעה מבוהלת-משהו על פניו.

"יש רכבת ללונדון?" שאל הצעיר בחוסר נימוס.

"תשמע, אדוני," אמר הכרטיסן, במבטא סקוטי כבד, "בחמש אחר הצהריים יש רכבת ללונדון, אבל אם אתה ממהר, עדיף שתיסע עם מישהו לעיר ותעלה שם על רכבת."

"ואין שום דבר מוקדם יותר?"

"שום דבר, מלבד רכבת המשא של אחת בצהריים."

"תודה רבה, עזרת לי מאד," ענה הבחור לכרטיסן המבולבל.

"חכה רגע, אדוני, לא קנית כרטיס!" צעק הכרטיסן בעקבותיו, אך הצעיר התמהוני כבר יצא את הביתן ונעלם.

מייקל חייך לעצמו. כמה קלה הייתה הבריחה הזו! אמנם כוחותיו נחלשו לאחר החודשים הרבים שבילה באזקבאן, ולכן לא העיז להסתכן בהתעתקות - ממילא מעולם לא הצטיין בכך - וגם חשש שמטהרי הדם יוכלו לאתר אותו אם יעשה זאת, הודות לאנשיהם במשרד הקסמים. אך הנה נמצאה לו דרך מהירה וקלה להגיע ישר עד לונדון, דרך כזו שאף קוסם לא יעלה בדעתו. שיטות של מוגלגים תמיד היו אמינות בהרבה מאלה של קוסמים, גם אם פחות מהירות או חזקות.

כשיגיע ללונדון יפנה למשרד הקסמים, וינסה לדבר איתם לפני שישליכו אותו בחזרה לאזקבאן. אולי יחשוף את זרועו השמאלית, כהוכחה לכך שאינו אוכל מוות, והרי אוכל מוות אמיתי לעולם לא יסגיר את עצמו לידי המשרד. אחר כך יספר להם את כל מה שידוע לו על אותו ארגון מסתורי, מטהרי הדם, הודות למידע שנתן לו הסקארלט ההוא ברוב נדיבותו.

 רק רגע אחד, חשב מייקל לעצמו. השם סקארלט מוכר לי - האם הוא לא ראש מחלקת כשפים ניסיוניים במשרד הקסמים?

אם סקארלט מנהל מחלקה במשרד הקסמים, יהיה קשה בהרבה לגרום להפללתו. הסיפור כולו יישמע מצוץ מן האצבע. ומלבד זאת, לאיינארט הוא הילאי בכיר; אם מייקל, האסיר הנמלט שהורשע ברצח כפול, ינסה להפליל שני אנשים בעלי עמדה כל כך חשובה - הסיכוי שיאמינו לו אפסי ביותר. ולמרות זאת, מייקל חש שמחובתו ליסוע אל המשרד ולהזהיר את עולם הקוסמים מפני הסכנה שצופן להם ארגון מטהרי-הדם, במיוחד לאור הצטרפותם הצפויה של אוכלי המוות הנמלטים לארגון. הנסיעה ללונדון נותרה האפשרות היחידה עבורו.

המכונאים סיימו לתדלק את רכבת המשא, והכל היה מוכן להמשך הנסיעה. מנוע הדיזל רעש וגעש, והרכבת אצה לדרכה. מייקל נדחק בין שתי מכולות גדולות, כשהוא מקווה מאד שלא יימעך ביניהן, אם יטלטלו בנסיעה. מאחת המכולות עלה ריח חזק של דגים. מייקל לחש "אציו דג," ודג סלמון גדול וחלקלק נשלף החוצה מן המכולה ונחת לרגליו. מייקל הרעב אפה אותו באמצעות קסם, והתענג על טעמו הפשוט של הדג הצלוי.

שבע וחצי שעות לאחר מכן, קפץ מייקל מקרון המשא, היישר אל הלבנים המלוכלכות של רציף פריקה קטן, בתחנת רכבת בשולי לונדון. הוא הכיר היטב את הדרך לכניסת המבקרים של משרד הקסמים, ובתוך חצי שעה נעמד בתוך תא הטלפון האדום. את הסיסמה הוא הכיר מהפעמים שבהן לקח אותו אביו לבקר במשרד שלו, וכשהקול הנשי הנעים בתא הטלפון שאל אותו לשם מה בא - ענה שהגיע לצורך 'מסירת מידע'.

מייקל יצא מתא הטלפון בקומת הכניסה של משרד הקסמים, שלא השתנתה בהרבה מאז הפעם האחרונה שביקר בה, רק כדי להיתקל בפרצופו-שלו המישיר אליו מבט מהקיר, פרוע-מבט ומפחיד למראה. לקח לו זמן ממושך למדי להבין שמדובר בכרזת מבוקש. אחרי הכל, הוא אמור להיות אוכל מוות נמלט. הוא הסב את מבטו מהכרזה, ומייד קפץ מבהלה; לצידו עמד ריצ'רד לאיינארט - אך נראה היה שהזדקן בשלושים שנה.

מחשבות פרועות רבות חלפו במוחו של מייקל בשנייה בודדת, ומסיבה כלשהי - גם פרצופו של מרקוס, אוכל המוות הזקן, הבזיק בראשו באופן חד למדי.

האיש שלצידו - דומה להפליא ללאיינארט, ועם זאת מבוגר ממנו בהרבה - פנה אליו בנימה דחופה, בהולה כמעט.

"אמור לי, בחורי הצעיר, האיש הזה שראית - מרקוס הוא שמו, נדמה לי - האם הוא עונד טבעת? טבעת משובצת אזמרגד?"

מייקל הצטמרר. נראה שהרגע עבר ביאור הכרה, והתחושה לא מצאה חן בעיניו כלל.

מייקל לא ראה שום טעם לנסות להסתיר מידע מאדם שמסוגל לקרוא מחשבות, ולכן פשוט אמר את האמת.

"כן - הוא ענד טבעת כזו," ענה, "האיש נשמע ממש כמו נחש לוחש, וכשמישהו הביט בטבעת, הוא מיד הניח אותה בכיסו."

"תודה לך, ילד," אמר הגרסה-המבוגרת-של-ריצ'ארד. "עזרת לי מאד."

מייקל הנהן. הוא בחן היטב את גלימתו של האיש שמולו, ולא ראה עליה תג עובד, ולכן הניח שלא מדובר באחד מאנשי המשרד. מייקל מיהר אל המעליות, מופתע לראות עד כמה ריקה הייתה קומת הכניסה של משרד הקסמים באותו יום. 

"קומה ראשונה, שר הקסמים וסגל תומך."

מייקל יצא אל המסדרון, שהיה גם הוא ריק להפתיע, ורץ אל המקום בו חשב שנמצא משרדו של שר הקסמים. לא היה קשה לזהות את הדלת הנכונה; דלת עץ כבדה, עשויה עץ הובנה שחור, ועליה שלט 'קינגסלי שאקלבולט, שר הקסמים'. מייקל דפק על הדלת בחשש-מה.

הדלת נפתחה אט-אט.

מצידה השני עמד גריגוריאס סקארלט.

הפרק הקודם		הפרק הבא