גלקסיות בהתנגשות

כבר ביום הראשון בלימודים חטפתי הלם. נורא חששתי. אחרי הכל אני תלמידה בשנה חמישית ברמה של תלמידה בשנה ראשונה. אן הספיקה כבר להמציא על זה לפחות עשרה בדיחות.

פרופסור לונגבוטום היה המורה לתורת הצמחים ופרופסור לאבגוד הייתה המורה לחיות הפלא. ג'יימס סיפר לי שפרופסור פליטיק הזקן פרש לקדוש מנגו. יש שם גם מחלקה שהיא סוג של בית אבות כזה... ביום שלישי התברר לי שפרופסור מקונגל עדיין מלמדת שינויי צורה.

"ברצינות?” התפלאתי. “וואוו, זה המון זמן ללמד את אותו מקצוע.”

"שפרופסור מקונגל תוותר על משרת המורה של שינויי צורה?” קרא וויל ת'ומס, נער שחרחר ובעל רעמת תלתלים מקורזלת. “בחלומות.”

נכנסנו לכיתה. השיעור הזה היה יחד עם תלמידי הפלפף. פרופסור מקונגל חיכתה לנו ליד שולחן המורה בפנים חמורות (מתי אין לה פרצוף חמור? ברצינות אני חושבת שהיא נולדה איתו או משהו כזה...)

המשימה לשיעור הייתה להעלים את הקערות שקיבלנו. פרופסור מקונגל רשמה את הלחש על הלוח ואמרה לנו שאחרי שני נסיונות מוצלחים היא מצפה מאיתנו לבצע את זה בלי לומר את הלחש בקול.

רוז וויזלי, נערה עם שיער ג'ינג'י נפוח ועיניים חודרות הצליחה להעלים את הקערה כבר בניסיון השלישי אבל הסתבכה עם הלחש נגד ובמקום להחזיר את הקערה יצא משרביטה עקרב קטן שעורר בהלה ברחבי הכיתה וכלם מיהרו לטפס על הכיסאות. פרופסור מקונגל מיהרה לכלוא את העקרב בתוך קופסת זכוכית קטנה והורתה לניק לקחת את העקרב לכיתת השיקויים. ניק שפחד מהעקרב, אחז בקופסא והרחיק אותה כמה שיותר מגופו ויצא מהכיתה במהירות.

"הישתדלי להגות את הלחש בצורה הנכונה מיס וויזלי,” אמרה פרופסור מקונגל.

רוז הנהנה בראשה והסיטה את שערותיה בעצבנות.

"בוא נראה אותך, מיס בייקר,” אמרה פרופסור מקונגל. “הלחש הזה מסובך לקוסמים מתחילים, אבל תמיד כדאי לנסות”.

מספר גיחוכים נשמעו ברחבי הכיתה אך הושתקו ברגע שפרפוסור מקונגל נתנה בהם מבט יוקד.

"אוקי,” שלפתי את השרביט בחוסר ביטחון והתרכזתי בקערה. “גונניום,” אמרתי.

נאנחתי באכזבה אבל אז קצוות הקערה החלו להטשטש וכעבור מספר שניות הקערה נעלמה לגמרי. שריקות נשמעו מרחבי הכיתה. אן בהתה בי בפה פעור לאחר שניסתה לפחות עשרה פעמים להעלים את הקערה שלה ללא הואיל.

"כל הכבוד מיס בייקר,” אמרה פרופסור מקונגל שנראתה נרעשת מעט. “לא ציפיתי... עשרה נקודות לגריפינדור.”

וכך לאט לאט כל החששות שלי נעלמו. את כל החומר של השנים שהפסדתי השלמתי בכמה שבועות ונהפכתי לחרוצת השכבה. טוב, אני ורוז וויזלי - שחושבת שאני קוראת עליה תיגר ולא מדברת איתי. נהנתי מהשיעורים. הרגשתי כאילו תמיד ידעתי לעשות קסמים אבל אף פעם לא יצא לי לעשות. ברגע שעשיתי את הקסם הראשון, המחסום כאילו השתחרר וניזכרתי בבת אחת בכל הקסמים.

"מיס בייקר, גשי הנה בבקשה,” קראה לי פרופסור מקונגל לאחר שיעור שבו למדנו כיצד ליצור חפצים דוממים.

פרופסור מקונגל חיכתה עד שאחרון התלמידים יעזוב את הכיתה. “אני חייבת לומר מיס בייקר שמקרה כמו שלך עוד לא ניתלקתי.”

נעתי על מקומי באי נחת. “כן, אני יודעת...” מלמלתי.

"לא אני לא מתכוונת למה שאת חושבת,” אמרה פרופסור מקונגל. “אני מתכוונת לעובדה שאת הצלחת להשלים חומר למידה של שלושה שנים בחודש אחד. מימי לא פגשתי בכישרון כמו שלך... אולי פרופסור דמבלדור...”

"הוו... אני בטוחה שכן,” אמרתי, מסמיקה עד שורשי שערותי.

"אני יודעת שאת חושבת שמשרד הקסמים לא קלט את הקסם שלך בגלל שהוא יותר מידיי חלש או משהו כזה,” אמרה פרופסור מקונגל.

" - איך את יודעת?” שאלתי אותה. ברצינות היה אפשר ברגע זה לצלות על הפנים שלי שניצל.

"יש לי אוזניים,” ענתה פרופסור מקונגל בקצרה וגרמה לי לתמוה עם כל הוגוורטס יודע שזה מה שאני חושבת או שזה מה שכולם משערים. “אבל – אני לא חושבת שהקסם שלך חלש. להפך. הקסם שלך חזק יותר מכל קוסם או מכשפה שאני מכירה ואני בטוחה שכל מורה פה שלימד אותך יסכים איתי.”

"ת..תודה פרופסור,” עניתי מובכת כפי שלא הייתי מובכת מיימי. לא זכור לי שהיא מרבה להחמיא.

"תזכרי את זה,” אמרה פרופסור מקונגל ויצאה מהכיתה.

אני רצה במהירות. אני חייבת להספיק להגיע הבייתה. אם לא...

אני מעיפה מבט לשמיים. שתי שמשות אדומות כדם מרחפות, צמוד לקו האופק. אני מחישה את צעדי.

המון אנשים צועקים סביבי. בהלה שולטת בכל מקום.

אני מגיעה לחצר של הבית. אני שומעת צעקות מתוכו.

אני שולפת את שרביטי ומנסה לפתוח את הדלת. היא נעולה. אני לוחשת 'אלוהומרה' אבל אין תגובה. אני מנסה בלחץ כל לחש אחר שעולה על דעתי אך לשווא.

אני ניגשת לחלון. גם הוא נעול, כמו הדלת. אני ממלמלת לחש וגורמת לעצמי לרחף. אני מציצה אל החלון.

דמות, לבושה בגלימה שחורה חוסמת לי את כל שדה הראיה. אני שומעת צעקה בקול עבה וגס "אבדה קדברה!” והבזק ירוק מאיר את כל הבית אני נזרקת אחורנית ונוחתת על האדמה הקשה.

אני נאנקת מכאבים ודמעות הכאב ומתערבבות בדמעות אחרות. הלב שלי פועם בחוזקה. דלת הבית נפתחת...

התיישבתי על מיטתי באחת. הלב שלי דפק כמו מטורף. הבטתי סביבי. הייתי במגדל גריפינדור. טיפות של גשם דפקו על החלון שלידי. ברק הבזיק לרגע בשמיים ואחריו רעם התגלגל.

“ ליאנה," שמעתי את קולו של אבא מהדהד בראשי. "אל תתייחסי אל החלומות בזלזול. יתכן שהם מנסים להזכיר לך משהו.”

הפרק הקודם		הפרק הבא