גלקסיות בהישרדות

ווואויי כרגיל אני ממש מתרגשת כשאני מעלה פרק. במיוחד שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב אותו. אני לא צוחקת. רבע לפני חודש בדיוק ביום שפרסמתי את הפרק הקודם. הרבע השני אממ לפני שלושה שבועות כאילו כל רבע פרק כתבתי במשך שבוע אחר... בגלל שהכתיבה של הפרק הזה התפרסה למשך כל כך הרבה זמן אז יש סיכוי שאולי נפלו בו טעויות... לא יודעת... אני ממש רציתי להעלות אותו כבר ולא לחכות יותר אז אם אתם מוצאים טעות אל תהססו לומר. 

אני אתייחס להערה של שלם מהפרק הקודם שהוא אמר שאולי כדאי לעשות הקדמה קטנה אם אני מעלה אחרי הרבה זמן אז ליאנה בחללית, שבויה היא שומעת קולות דיבור ויריות מבחוץ ואז דלת התא של מתפוצצת ככה נגמר הפרק הקודם. מי שרוצה יכול לקרוא אותו אבל רק מי שרוצה, באמת.

מקווה שתהנו.

נפלתי מהמיטה על רצפת הבטון. כאב חד תקף את ראשי וחשתי בנוזל חם מטפטף מהמצח שלי אל הלחי. אני מדממת.

להבות אש קטנות בערו בפינות המשקוף. דמות מוכרת עד כאב הופיעה בפתח.

"ג'יימס,” מלמלתי מטושטשת. “ג'יימס, ג'יימס...”

ג'יימס התקדם ורכן אלי. “ליאנה,” הוא לחש בקול צרוד שגרם לצמרמורות בכל הגוף שלי. כאב חד תקף אותי. כל כאב הגעגועים שהיה נצור בקרבי כבר שישה שנים.

ג'יימס חיבק אותי והצמיד אותי בחוזקה לחזהו. גופו רעד והבנתי שהוא בוכה. כרכתי יד אחת סביב צווארו ואת היד השניה סביב גבו וחיבקתי אותו בחוזקה. מנסה להכניס אליו את כל ששת השנים האחרונות. הרגשתי שהוא מנסה גם הוא.

"אה חבר'ה,” קול זר נשמע מהפתח. “אני לא רוצה להפריע לאיחוד המרגש אבל אנחנו באמת מוכרחים לעוף מפה.”

"רגע מה?” הבטתי בפניו של ג'יימס. “מ..מה קורה כאן?”

"הגעתי לפה בשביל לחלץ אותך,” הוא אמר ולא התיק את מבטו מעיניי.

"מ..מה?” הייתי מבולבלת והמומה מן המפגש עם ג'יימס ומותשת לחלוטין מהשבוע האחרון.

"הגענו לחלץ אותך,” אמר הגבר הלא מוכר מהפתח. “קדימה, קומי, עכשיו אנחנו צריכים לצאת פה לפני שכולנו נהפוך לשקי עור מחוררים.”

ג'יימס אחז בידי ונעמדנו. ארדנלין הציף את גופי. התגעגעתי לתחושה הזאת, שלפני קרב. חשתי כיצד מסך הטשטוש נופל והכל מתחדד.

"היציאה מהחללית נמצאת שלוש קומות מתחתינו,” אמרתי. “אתם ניקתם את הדרך לפה? גם אם כן, אני בטוחה שלפחות שלושים קראקונאס מתקרבים אלינו ממש ברגעים אלו.”

"מה?” ג'יימס בהה בי מבולבל.

"שאלתי אם ניקתם את הדרך לפה? איך הגעתם אלי?”

"ניקנו,” אמר הגבר מהפתח. “אבל כמו שאמרת – מן הסתם מגיעים עכשיו לפה עוד כמה עשרות קראקונאס. רוז, אלבוס וניק שומרים משני הצדדים של הקומה. אנחנו צריכים להסתלק.

ניגשתי אל האיש שעמד בפתח. “יש לך פה איזה כלי נשק בשבילי?” שאלתי אותו. הוא שלף מן החגורה שלו אקדח שחור חצי אוטומטי.

"יש לי את המותק הזה בשבילך,” הוא אמר.

"רגע, את בטוחה שאת יודעת איך להשתמש בזה?” ג'יימס מיהר בעקבותיי.

הסתובבתי אליו בחדות והיישרתי את מבטי. באיזשהו מקום השאלה הזאת הצחיקה אותי. “אני יודעת איך להשתמש בזה, ג'יימס.” עניתי.

בפתח המסדרון עמדו שלושה דמויות. התקדמתי לעברן. מבול של רגשות הציף אותי כשזיהיתי את ניק, אלבוס ורוז.

נעמדתי לידם והבטתי בזהירות אל המסדרון. “היי,” סיננתי אליהם. הם קפצו על מקומם ובהו בי בעיניים עגולות. “השטח נקי, אבל לא להרבה זמן. אנחנו צריכים להתקדם פה ואז לפנות שמאלה אל המדרגות.”

"ל..ליאנה,” גמגם אחד הבחורים. היה לו שיער שחור חלק ועיניים אפורות.

"היי ניק,” נתתי לו חיבוק קצר. ואחריו גם לאלבוס ולרוז שבהו בי בפה פעור. “א..אני ממש שמחה לראותם אותכם.” אמרתי ובלי שרציתי עיניי החלו לעקצץ. “אבל עכשיו אנחנו צריכים להתרכז בלצאת מכאן בחיים.”

שלושתם הנהנו. ג'יימס והאיש השני התקרבו אלינו.

"טוב, כפי שבוודאי שמתם לב, הקראקונאס לא משתמשים בקסם,” אמרתי. “הם משתמשים ברובים ואקדחים כמו המוגלגים.”

"אבל הם כן ידעו מה זה שרביט,” אמר ג'יימס ושלף את שרביטו. “כשהתחלנו להטיל עליהם קללות הם לא הגיבו בהלם או משהו כזה.”

בהיתי בשרביט של ג'יימס במשך כמה רגעים. עבר המון זמן מאז שראיתי אחד כזה. “כן,” התנערתי. “הם יודעים בגלל שהם השתלטו על כל הקסם שבכוכב שלי, פינאטיס, בכל אופן - “

"רגע, מה אמרת?” קטע אותי ניק. “הם השתלטו על פינאטיס?”

"איך אתה חושב שהגעתי לחללית שלהם?” השבתי לו. “וכמו שאמרתי, עכשיו אנחנו צריכים להתרכז בלצאת מכאן בחיים. כל הסיפורים יכולים לחכות.”

אחרי כל החילופי דברים קרו המון דברים במהירות. חמישה קראקונאס הופיעה בקצה השני של המיסדרון, אלבוס פצח במטר של יריות. שנייה לפני שהקראקונאס ריססו אותו בחזרה דחפתי אותו משם. הוא הצליח להפיל שניים. למרבה הפלא.

ג'יימס שיתק עוד אחד. ואני חשתי צריבה חדה כשאחד הכדורים חלף בין שני רגליי ופספס אותם בסנטימטר.

לפני שעוד קראקונאס יספיקו דחפתי את כולם אל תוך חדר המדרגות של החללית. למרות שהוא היה עשוי בטון והדלת שלו הייתה דלת מתכבת מאסיבית, זה כלל לא היווה בעיה לג'יימס וללחש אלהומורה פשוט.

לאחר שנכנסו מיהרנו לנעול את הדלת בכל הדרכים האפשריות, הן המוגלגיות והן המכושפות.

"המדרגות האלה יובילו אותנו לקומת קרקע,” אמרתי. “אך טיפונת רחוק מהיציאה. נצטרך להיות זהירים ומהירים.”

"אני סומך עליך,” אמר האיש. “אנחנו לא מכירים את החללית הזאת מבפנים.”

"איך את החללית כל כך טוב?” שאל אלבוס.

"מספר הפעמים שניסיתי לברוח....” אמרתי בחיוך קל. “כל הזמן נתפסתי. אבל אז לא היה לי צוות של עוד שלושה אנשים... טוב,” התעשתי. “אנחנו צריכים למהר, קדימה.”

התחלנו לרדת במהירות. היינו בקומה החמישית של החללית.

"מן הסתם, יחכו לנו קראקונאס למטה,” אמר המוגל.

"יקח להם לקראקונאס שלמעלה לעדכן את אלה שלמטה,” אמרתי. “אולי יש להם רובים וכאלה אבל על מכשירי קשר או טלפונים הם עדיין לא שמעו.”

הגענו לקומת קרקע. שמענו דיברים ונהמות מבעד לדלת.

"הם תוהים כנראה כיצד לפרוץ לכאן,” אמרתי. “הם יודעים שאנחנו לכודים.”

"יופי של תוכנית בריחה יש לך,” אמר המוגל בכעס. “לא קשה לי להבין איך הצליחו לתפוס אותך כל פעם.”

התעלמתי ממנו. לא טרחתי להסביר לו שאף פעם לא הלכתי דרך הנתיב בריחה הזה ושיש לי תוכנית.

"יש עליך רימון?” שאלתי אותו.

"מה הקשר עכשיו?” שאל ג'יימס.

"תהיי זהירה איתו,” אמר המוגל ושלף רימון מן החגורה שלו. “אל תשחררי אותו לפני הזמן כי אחרת...”

"כן, כן, אני יודעת,” אמרתי בקוצר רוח. חשתי דקירת כאב ופחד חדה בליבי. הדים של פיצוצים, דם, וצרחות הדהדו במוחי. דחפתי אותם בכוח לאחור.

"עכשיו הקראקונאס בוודאי מתכוננים להשליך על הדלת הזאת רימון בעצמם,” אמרתי. “מן הסתם הם החליטו שאין טעם לחוס על חיי והם מתכוונים לפוצץ אותנו בכל רגע. בקומה העליונה מן הסתם כבר פוצצו את הדלת.”

וכתגובה לדברי נשמע לאחר רגע פיצוץ עז מעלינו שהדהד בחדר המדרגות. לאחריו קולות ריצה ושאגה. הקראקונאס פרצו אל חדר המדרגות. הם יורדים אלינו ברגעים אלו ממש.

"נגמר לנו הזמן,” אמרתי. “לכו אחורה. עכשיו.”

בלי לבדוק עם הם עשו כדברי שלפתי את הרימון מן הנצרה שלו וזרקתי אותו לעבר הדלת. לאחר מכן רצתי בחזרה אל ג'יימס, ניק אלבוס, רוז והמוגל. הם באמת נסוגו אחורנית אל עיקול המדרגות. נצמדתי אל ג'יימס וסוככתי עליו בגופי.

פיצוץ עז נשמע ואבק מילא את חדר המדרגות. קמנו על מקומנו במהירות ורצנו לכיוון הדלת דרכתי את הרובה ויצאתי מחדר המדרגות יורה לכל עבר. המוגל ירה גם הוא וג'יימס, אלבוס, ורוז ירו קללות עם השרביטים.

המוגל עקף את כולנו ורץ לכיוון מכונית כחולה ותמימה שחנתה ממש בקצה הכיכר הגדולה.

הוא הגיע אליה ראשון. “קדימה, מהר.” הוא צעק אלינו והתיישב במקום הנהג.

הגעתי אל המכונית אחריו ומיהרתי לפתוח את הדלתות האחוריות תוך כדי שאני משתדלת לפגוע בכמה שיותר קראקונאס.

רוז הגיעה ומיהרה להיכנס, אחריה ניק, אחריו אלבוס ואחרון ג'יימס. נכנסתי אחרונה לאחר ג'יימס וסגרתי את הדלת במהירות.

המוגל לחץ על דוושת הגז והמכונית זינקה קדימה בשאגה שלא מביישת בכלל. “תתכופפו,” הוא צעק אלינו. עשינו כדבריו ולאחר רגע חמישה כדורים ניפצו את השמשה האחורית. אחד מהם חלף ממש צמוד ללחיי והותיר שם שריטה צורבת ומדממת.

הקליעים נתקעו במסעד הכיסאות של רוז ושל הנהג וחלקם ניתקעו בשמשה הקידמית, הותירו בעקבותיהם סדקים לאורכה ולרוחבה.

"שיט,” המוגל קילל. הוא נהג בפראות. ולמבוכתי הרבה בכל פעם שהייתה פנייה נמחצתי כנגד ג'יימס שישב צמוד אלי.

באחת הפעמים שפתי נפגשו במשהו רך. שמעתי את ג'יימס נאנק ופקחתי את עיניי שנעצמו מאליהן כשהועפתי הצידה בחוזקה. אלה היו שפתיו של ג'יימס. מוכרות כל כך וזרות כל כך.

עיניו של ג'יימס נחו מול עיניי. נסוגתי אחורנית במהירות וחשתי בסומק המטפס על לחיי השפלתי את את מבטי. לרגע חשתי כאילו אני שוב ליאנה הבת שש עשרה שנבוכה ומתביישת מן הנער שהיא מאוהבת בו.

כעבור עוד כמה דקות המכונית נעצרה באחת. המוגל יצא מהמכונית. חשתי הקלה לצאת ממנה.

יצאתי לבחוץ ונשמתי לקרבי את האוויר הצח. “לאיפה הגענו?” שאלתי. משתדלת שלא להביט בעיניו של ג'יימס.

"לבית שלי,” אמר ניק. “מכאן אנחנו נעבור דרך אבקת פלו לדירה.” תוך כדי שהוא דיבר איתי הוא הוציא חפיסת שטרות של כסף מוגלגי והגיש אותו לאיש המוגל. “נהייה בקשר,” הוא אמר לו. המוגל הנהן בראשו נופף אלי ונעלם אל תוך אחד הבתים.

"מי זה היה?” שאלתי. “מי הוא?”

"זה היה מרקו,” ענה ג'יימס בלי להביט בי. “הוא... אממ.. עזר לנו, תמורת כסף כמובן.”

נכנסנו לדירה ובלי יותר מידיי להשתהות עברנו דרך האבקת פלו אחד אחד.

התברר בגלל שאנחנו רצינו להגיע לדירת מסתור אז היה צופן מיוחד שהיא צריך להגיד כשנכנסים אל האח. אלבוס רשמתי לי את המספרים בפתק וקראתי אותם בקול אחד אחד במהירות. האש הירוקה דחפה אותי אל תוך סבך של ארובות.

כעבור כמה רגעים נחתי בתוך אח בלתי מוכרת. מיהרתי לצאת ממנה והבטתי סביבי.

עמדתי בתור חדר מבואה שנראה כאילו הוא נמצא מתחת לאדמה. ממולי עמדו שני דלתות הזזה סגורות עשויות מזכוכית לבנה. מאחוריהן שמעתי קולות דיבור רמים.

ניגשתי אל הדלתות ופתחתי אותן לרווחה.

הפרק הקודם