הו אלוהים לא שוב!

חופש וזה... תהנו!

לא הרבה אנשים נשארים לחופשות, אבל עכשיו היו בהחלט יותר משנשארו בשנה השנייה. הארי בחר לשבת ליד מכשפה בלונדינית ויפה שנראתה בשנתה השישית או השביעי.

"שלום," אמר הארי. "אכפת לך אם נשב פה?"

"מ'נשמע, הארי," היא אמרה. "ולא, לא אכפת לי."

הארי קפא. היא ממש לא נראתה כמוה, אבל קולה נשמע כל כך דומה וגם היא השתמשה בברכה הקבועה שלה. "טונקס?" הוא שאל בחוסר ביטחון.

היא הסתכלה אליו. "אני מכירה אותך?"

"לא בדיוק," הודה הארי. "אבל לקחתי על עצמי לחקור על כל קרובי המשפחה של הסנדק שלי אחרי שהוא ברח מאזקבאן."

"קרובי משפחה?" שאל פרד, בוהה בטונקס.

"סנדק?" הדהדה טונקס, בוהה בהארי.

הארי הניד בראשו. "כן, הסנדק שלי הוא לא אחר מאשר איזה סיריוס בלק אחד. את בת דודה שלו, נכון?"

"אמא שלי," הסבירה טונקס. "זה למה אני כאן. בהתחשב במספר העצום של אסירי אזקבאן שאני קשורה אליהם, אמא שלי קבעה מאז ומתמיד שכל פעם שאחד מאוכלי המוות קרובי המשפחה שלי בורח מאזקבאן, אני צריכה להישאר בהוגוורטס, שם אני בטוחה. אין צורך לומר שזו הפעם הראשונה שאני באמת צריכה לעשות את זה למעשה."

"את קשורה לסיריוס בלק?" שאל רון בהלם.

טונקס הביטה עליו בביקורתיות. "אתה וויזלי, נכון?" כשרון הנהן, היא המשיכה, "אז אתה גם, פשוט לא עד כדי כך קרוב."

רון נראה חלוש.

"כמובן, אתה לא קרוב לסיריוס כמו שאתה קרוב לדראקו," הארי הוסיף בחיוך.

רון נאנק.

"מה את יודעת עליי?" הארי שאל, סקרן לדעת מה הבתים האחרים עשו ממנו הפעם.

טונקס גיחכה. "אוי, נו, כולם מכירים אותך."

"אבל מה הם אומרים עלי?" הארי לחץ.

"אומרים שיש לך משאלת מוות," טונקס השיבה בעליזות. "זה נכון שהלכת לרדוף אחרי טרול בגודל מלא בגלל שהיית משועמם?"

"טוב, סוג של," הארי אמר בביישנות. "אבל אם מישהו שואל זה היה בגלל שהייתי כל כך מוטרד מזה שסיריוס ברח שלא חשבתי בצלילות."

"אישית, אני חושבת שאתה משוגע," הציעה טונקס.

הארי הנהן. "גם זה עובד. רק אל תספרי לנביא. יש כאן משהו נחמד, שאני יכול לעשות או לומר כל דבר כי נראה שכולם מעריצים את המצח שלי, ואני לא רוצה ששום דבר יפגע בזה."

"אני מבטיחה," טונקס צחקה.

"אז את בשנתך השביעית?" שאל פרסי.

"כן," אישרה טונקס. "אני הפלפאפית."

"אז את יכולה לספר לי על מבחני הבגרות!" אמר פרסי בהתרגשות.

"והנה זה שוב מתחיל," נאנח פרד.

"הוא עושה את זה בכל פעם שהוא מדבר אל מישהו שכבר עבר אותם," הודה ג'ורג'.

"השבוע של הבגרויות היה השבוע הגרוע בחיי," הכריזה טונקס.

התאומים החליפו מבטים.

"את יודעת, אנחנו באמת יכולים להשתמש בכל העזרה שנוכל לקבל…" התחיל ג'ורג'.

טונקס נאנקה.

"הילדה הזאת מוזרה," רון העיר כשעשו את דרכם חזרה למעונות בערב.

"כן, היא אכן," הארי הסכים. "אבל אני מחבב אותה."

"גם אני. זו היתה הארוחה הכי פורה שאכלתי זה הרבה זמן," אמר פרסי בשמחה.

"היא נראתה כאילו היא ממש מתחרטת על שהיא נתנה לנו לשבת," אמר הארי.

"למה?" עכשיו פרסי היה מבולבל.

"חלק מהאנשים לא נהנים לדון על מבחנים שהם עשו לפני שנה וחצי בחג המולד, פרס," אמר לו פרד.

"אבל נתתם לי לשאול אותה על זה רק עשרים דקות," מחה פרסי.

"זה כי היא נראתה רצחנית והרגשנו נדיבים," הסביר ג'ורג'.

"מה? אני -" פרסי התחיל.

רון נקש להארי על הכתף. "הי, חבר, אני יכול לדבר איתך שניה?"

"בטח," הארי הופתע והם עלו לעבר המגורים שלהם. "תקשיב, אני יודע שבטח הוצאת הון על המתנה שלי ואני יודע שלא הבאתי לך כלום. אני מצטער לגבי זה ואני באמת מרגיש רע אבל אני פשוט… אין לי כסף. אני יודע שאתה לא מהסוג שמתגאה בכסף שלך כמו מאלפוי וכמה אחרים, אבל זה די ברור שיש לך כסף. לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שום דבר, אמא הכינה את הסוודר ופאדג' שהיא שלחה לך ו, טוב… מה אני יכולתי לתת למישהו כמוך?"

רון המסכן. זה לא כאילו הארי ניסה לגרום לו להיות חסר ביטחון, אבל הוא קצת גרם בהתחשב בכמות המגוחכת של תהילה ועושר שהיתה לו, והעובדה שהוא התרגל לזה במשך זמן ארוך והתרגל שרון גם רגיל לזה כבר זמן מה. היה הגיוני שהוא קצת המום.

הארי הניח יד על כתף חברו הטוב. "רון, תסתכל עליי." רון עשה זאת בחוסר רצון. "נתת לי את החברות שלך כשלא היה לי אף אחד. האדם היחיד שהכרתי היה האגריד, והוא היה צריך להיות אליי נחמד, הוא היה נציג של בית הספר והכיר את ההורים שלי. לא היית צריך לעשות את זה ולמרות שזה לקח קצת זמן, נשארת אחד היחידים שיכולים לראות מבעד לצלקת שלי ואין לך מושג כמה זה משמעותי בשבילי."

"זה לא נראה ככה. אתה תמיד היית מלא ביטחון עצמי מהרגע שפגשתי אותך," ענה רון.

טוב, טכנית זה היה נכון, אבל באמת רק בגלל רון והרמיוני מהפעם הראשונה. "רון, ראית מה הדודים שלי שלחו. מספיק כסף לקנות חתיכה קטנה של סוכרייה ואיומי מוות. מעולם לא היה לי אף אחד עד שפגשתי אותך וזה יותר חשוב לי מכל מקל מטאטא."

"אתה מתכוון לזה?" רון שאל בתקווה.

"כמובן," הארי חייך. אבל אני אצפה למשהו ליומולדת שלי. השלושים ואחד ביולי, תרשום."

רון צחק והם פנו מטה לשחק שח קוסמים.

"הי, רון," הארי ניער אותו שיקום מוקדם באותו בוקר. מאוד מוקדם, למעשה, כך שזה בקושי יכל להיקרא בוקר.

"עכבישים רוקדים סטפס!" רון צעק תוך שהוא קופץ מהמיטה, מרתק את הארי לרצפה. "הא? אתה לא עכביש רוקד סטפס."

"לא, אני לא," הארי חרק שיניים.

"ומה אתה עושה על הרצפה?"

"אה, כלום… אני רק רציתי לדעת אם אתה רוצה להשתמש בגלימת ההיעלמות בשביל ללכת למצוא ראי קסום."

"לא רוב המראות קסומות?" שאל רון בספקנות.

"האחת הזו מראה לך דברים שאתה רוצה, לא מרצה לך על המראה שלך," הסביר הארי.

"בטח, למה לא," אמר רון, משפשף את עיניו בדרכו לדלת. לרוע המזל, הוא העריך לא נכון את המרחק אל המדרגות ונפל בכולן. למרבה המזל, מגורי השנה הראשונה היו הקרובים ביותר לתחתית.

"שים לב איפה אתה דורך," קרא הארי, מעט באיחור, בעוד הוא תופס את גלימת ההיעלמות וממהר אל צידו של רון.

"מה זה היה?"

"נשמע כמו פצצה."

התאומים וויזלי הופיעו בזירה.

"אה, זה רק רון."

"מה אתם שניכם עושים פה?"

"פרופסור דמבלדור סוף סוף החליט להביא לי את גלימת ההיעלמות של אבא שלי אחרי שהוא חש צורך לשאול אותה למשך עשר השנים האחרונות פחות או יותר אז רון ואני החלטנו ללכת לחפש את הראי הסופר מגניב שיש כאן לדמבלדור," הסביר הארי. "רוצים להצטרף?"

התאומים בהו בו בחוסר אמון.

"אתה בכלל צריך -"

"לשאול?"

הממ, התאומים נטו פחות לעשות את כל העניין הזה של דיבור תאומים ליד הארי, כי הוא באמת יכול היה להבדיל ביניהם. כמובן, הוא לא ראה לנכון לציין שזה היה בגלל שהוא הטיל עליהם לחש זיהוי אילם בכל פעם שהם נכנסו לחדר, אבל הי. הם היו זהים בצורה מפחידה ונהנו לבלבל אנשים. הוא באמת רק איזן את נקודת הפתיחה.

"מה המשמעות של זה?" פרסי ירד במדרגות. "כבר מזמן אסור להסתובב בטירה ולמרות שזה טכנית לא חל על המועדונים, זה הרבה יותר מידי מאוחר להיות ערים. אתם לא מתכננים להתגנב לאנשהו, נכון?" הוא שאל בחשדנות.

"כמובן שלא," פרד אישר.

פרסי עדיין נראה חשדן.

"אבל הארי כן, והוא בדיוק הזמין אותנו," קרן ג'ורג'. "ואפשר לומר שאני כל כך גאה."

"רון, הוא יכול להיות יופי של שומר," אמר פרד.

"אתם לא יכולים פשוט -" התחיל פרסי.

"אלה ימי החופשה, אין לי שיעורים מחר ואין שום דבר שתוכל לעשות מלבד לקלל אותי שיעצור אותי," קטע אותו הארי.

"אני אספר לפרופסור מקגונגל," איים פרסי.

"אז אני אקבל כמה ריתוקים, זה לא בדיוק מספיק בשביל לעצור אותי. הדודים שלי יהיו מעבר לנרגשים לשמוע שאני עושה את המיטב שביכולתי להיהרג, ולמען האמת לא אכפת ולו במעט מנקודות בית מטופשות."

"באמת?" שאל רון בעיניים פעורות.

"באמת. אתה מבין, הגעתי למסקנה ש'גביע הבתים' הוא לא יותר מ'גביע ההתחנפויות'. אחרי הכל, ככל שאתה יותר חיית המחמד של המורה, אתה זוכה ביותר נקודות. השד יודע שאני אוהב את הרמיוני, אבל היא חיית המחמד של המורה הכי גדולה שפגשתי אי פעם ונחש מה? היא זכתה בהכי הרבה נקודות השנה. לא אכפת לי אם אני אאבד את כל נקודות הבית של גריפינדור כי בכל הכנות אני לא רוצה ללחך פנכה כל השנה רק בשביל שהאולם הגדול יהיה מקושט בצבעים שלנו למשך ארוחה אחת ויהיה לנו במה להתרברב. זה פשוט לא שווה את זה," הארי סיכם.

"הארי חברי הטוב," התחיל ג'ורג'.

"יכול להיות שעלית על משהו," סיים פרד.

"ועד שתמצא את מקגונגל, אנחנו כבר נספיק להתרחק. אז מה דעתך, פרסי? האם באמת ירדת כל כך נמוך עד כדי לקלל תלמיד שנה ראשונה?" אתגר אותו הארי.

"אני… לא," אמר פרסי, מובס. "אבל אני בא אתכם לוודא שאתם לא עושים שום דבר מטופש." פרסי נעצר. "ובכן, שום דבר מטופש יותר מזה," הוא תיקן.

הארי משך בכתפיו. "כמה שיותר יותר טוב."

"נאבדת, נכון?" שאל רון כשהם חלפו על פני אותה תמונה בפעם השלישית.

"לא, אני לא," הארי עמד על שלו.

"אבל עברנו כאן," השיב רון.

"הוא נאבד," אמר פרד.

"אני יו- מה לכל ה…" ג'ורג' השתתק כשהופיע מולו דלת.

"הדלת הזאת לא היתה כאן לפני דקה," אמר פרסי, מביט בה בדריכות.

"אני יודע. זו דלת מכושפת," הסביר הארי. "קדימה, בואו."

הארי פתח את הדלת וכולם נכנסו פנימה. במרכז החדר ניצבה מראה עצומה עם מסגרת זהב מקושטת שעמדה על שתי כפות בעלות טפרים. על המראה היה חרוט, 'ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל'.

"מה זה לכל הרוחות אומר?" שאל רון.

הארי משך בכתפיו. "לך תדע, אני תמיד חשבתי שזה משהו בכתב סתרים שרק אנשים ממש זקנים שאין להם שום דבר טוב יותר לעשות עם הזמן שלהם מבינים. אני יודע שזה נקרא הראי של ינפתא."

היו כמה דקות של שקט ואז אמר פרסי באיטיות, "לא את פניך אראה כי אם את משאלת לבך."

"אמ, זה מדהים פרס -" אמר פרד.

"אבל איך זה קשור ל -"

"מחיק של ביצי דרקון -"

"בצרפת?" שאל ג'ורג'.

"פרסי גלגל את עיניו. "ברור שזה בהיפוך אותיות."

"ברור," חיקה אותו פרד.

"באמת?" שאל הארי, מתקרב לכתובת. "לא את פניך… אתה צודק! זה מדהים."

"זה לא היה כזה קשה," אמר פרסי, אבל נראה מרוצה.

"אז לכו תסתכלו," הארי הזמין את הקהל. הוא הסתכל במראה וראה את ג'יני מחזיקה תינוק עם שיער שחור פרוע. רון והרמיוני עמדו לידה ואחזו בידו של טדי.

"מה אתה רואה?" שאל רון, מהסס מלהתקרב למראה, לא יודע למה לצפות.

"את המשפחה שלי," הגיעה התשובה.

"אני רואה את חנות התעלולים שלנו!" קרא ג'ורג'. "חמוד!"

"כן, גם אני. ואני רואה את אנג'לי- אני מתכוון, זו יופי של חנות תעלולים." אמר פרד, ונראה טיפה נבוך.

"אני רואה את עצמי מדריך ראשי וקפטן קבוצת הקווידיץ'," הודיע רון.

"שאיפות גבוהות," העיר הארי. "אתה בכלל יכול להיות מדריך ראשי וקפטן קבוצת הקווידיץ' בו זמנית?"

התאומים נראו מעט חולים לנוכח הסיכוי לעוד מדריך ראשי במשפחתם ופרסי נראה נפעם מהמחשבה שמישהו הולך בעקבותיו. כשפרסי צעד סוף סוף למול המראה, הוא התנשם.

"שר הקסמים?" שאל פרד.

"ככל הנראה," הסכים ג'ורג'.

הארי לא חשב כך. הוא התקרב אל פרסי ודיבר בשקט. "אתה רואה את המשפחה שלך מקבלת אותך." זו לא היתה שאלה.

פרסי נראה מבוהל. "איך אתה -"

"לא כל החלומות הם פנטזיה, פרסי."

חייו של הארי חזרו לשגרה רגילה (או רגילה עד כמה שאפשר מאז שהארי החליט לנצל עד תום את ההזדמנות השנייה שלו) עד אימון קווידיץ' אחד בו ווד הודיע שסנייפ ישפוט במשחק הבא שלהם נגד הפלפאף. הארי שכח מזה, אבל זה לא היה עניין כזה גדול. מה שכן עניין את הארי היה העובדה שזה יספק לו מפגש ראשון עם סדריק מאז שהגיע. אמנם ההיכרות המחודשת עם טונקס (הוא התאמץ לראות אותה בכל פעם שיכל) הייתה תאונה מוחלטת ותוצאה של החלטתו של סיריוס לברוח בזמן שטונקס עדיין הייתה בבית הספר, אבל הוא גילה שהוא נהנה לפגוש אותה שוב אחרי כל השנים האלה. הוא לא היה עד כדי כך קרוב לסדריק, אבל המוות שלו פגע בו עמוקות.

"זה בהחלט נשמע כמו ניגוד אינטרסים," הייתה תגובתו היחידה של הארי. "אפשר היה לחשוב שיש להם מורה שהוא לא ראש בית שישפוט אם הם לא רוצים להיעזר במדאם הוץ'." כמובן, איך הוא לא חשב על זה. האם זה לא מצביע על זה שמדאם הוץ' היא סקיבית? על אף שהוא לא היה בטוח עד כמה שהיה איתו באוויר תעזור לסנייפ לעצור התקפה נוספת, במיוחד כשהוא באמת צריך לשים לב למצבם של השחקנים האחרים.

"אתה לא קצת מודאג לגבי העובדה שסנייפ ייטה לטובת הפלפאף?" שאל ווד.

"טוב, אני מניח, אבל יש גבול למה שהשופט יכול לעשות והמאה חמישים נקודות שאני אקבל כשאתפוס את הסניץ' בהחלט יובילו אותנו אל הגביע. וחוץ מזה, מאחר והוא עושה את זה בשבילי, אני סוג של אמור להיות, אם אני אעיז לומר את זה, אסיר תודה," הארי נרעד לעצם המחשבה.

כולם בהו בו.

"הארי, אני לא בדיוק חושב שסנייפ -" התחיל ג'ורג'.

"עומד לרמות לטובת הפלפאף למענך -" המשיך פרד.

"אלא אם שמת עליהם כסף או משהו." סיים ג'ורג'.

הארי גלגל את עיניו. "אוי, בחייכם. והוא יעשה את זה כדי לוודא שקווירל לא מנסה להרוג אותי שוב."

זה פתח סבב חדש של שאלות.

כשהארי סיים סוף סוף לענות לשאלות של כולם והחליף בגדים, עברו כבר ארבעים וחמש דקות. למען האמת, זה היה כמו מסיבת עיתונאים עקובה מדם, הוא הרהר כשפנה למגדל גריפינדור כדי לספר לרון והרמיוני את החדשות.

הוא בדיוק סיים לשכנע את רון שהבטיחות שלו, למעשה, חשובה יותר ממשחק קווידיץ' והוא לא תמיד יכול לקפוץ מהמטאטא שלו, כשנוויל הופיע.

"היי חברה," הוא אמר בעליזות. "לא תנחשו במי נתקלתי עכשיו."

"במי?" שאלה הרמיוני.

"מאלפוי."

"ואתה… שמח… לגבי זה?" רון לא האמין. "לכל הרוחות, קודם הארי, עכשיו נוויל… תישארי חזקה הרמיוני! אל תיכנעי לפיתוי שלו!"

הרמיוני ציחקקה. "אני… אשתדל שלא, רון."

"אז, מה קרה?" שאל הארי, מחזיר את כולם באחת לנושא. הוא זכר בעומעם שיחה כזאת, רק שנוויל היה הרבה יותר נסער…

"אה, כמובן. טוב, אני רצתי החוצה מהספרייה ונכנסתי בו והוא אמר שהוא מחפש מישהו להתאמן עליו," הסביר נוויל. "הוא ירה עלי את קללת הרגליים הנעולות."

"וזה משמח אותו," העיר רון. "או שלנוויל יש סדר עדיפויות מוזר או שהכישוף של מאלפוי חזק משחשבתי…"

הרמיוני התעלמה ממנו. "מה עשית?"

"התחמקתי מזה וברחתי משם," חייך נוויל.

"יפה," אישר הארי.

"היית צריך לקלל אותו חזרה," אמר לו רון.

"לא הוא אל היה צריך!" אמר הרמיוני בשערוריה.

"אתה היית רוצה לעמוד שם ולהתמודד בעצמך נגד מאלפוי ושני השומרים חצאי הטרול שלו?" שאל נוויל.

הארי הצליח למקם סוף סוף את הסיטואציה. "אתה שווה פי שתים עשרה ממאלפוי," הוא הדהד את מילותיו משתים עשרה שנים קודם לכן. "אל תשכח את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא