שרביטו של וולדמורט

"תגידי, מוניקה, אפשר לבטל את המפגש בשבוע הבא?" שאל ארנולד בחשש.

מוניקה נהפכה למן אחראית על כל ההתכנסויות,ובשבוע הבא הייתה יציאה להוגסמיד.

כולם כבר ידעו שארנולד הזמין את ליירה לדייט, דייט אמיתי.

"הו, באמת...מה יש לכם?!" שאלה מוניקה, מאוכזבת מחבריה. "אנחנו בדיוק על הסף של לפענח את זה!" זה לא היה בדיוק נכון, אך הם נטו לומר זאת בכדי להרגיע את עצמם.

"מוניקה, רדי מהילד." אמר לה ג'ונתן. "עד שיש לו חברה, את רוצה שהיא תזרוק אותו?"

פניו של ארנולד האדימו, הוא לא יכל להחליט אם מבושה או מכעס.

"חוץ מזה," המשיך ג'ונתן, "את בטוחה שאת לא קצת מקנאה מזה שהוא מבלה? את יודעת מה.." המהירות שבה ג'ונתן דיבר, מחליט תוך כדי, הדהימה ובלבלה את כולם. "ארנולד- דאבל דייט?" שאל לבסוף.

"אמ.. אה... אני אשאל את ליירה." אמר ארנולד, הוא ידע שתמיכה תעזור לו בדייט.

ארנולד יצא מהספרייה ורץ לעבר האולם, שם ליירה בוודאי אכלה כעת.

"ג'ונת-" מוניקה, ניסתה לרטון והושתקה על ידי נשיקה שהדביק לה ג'ונתן.

"מה יזיק לך לצאת קצת?" שאל, "לא היה לנו דייט כבר עידנים."

"אבל ג'וני..." היא מלמלה, מנסה למצוא טיעון טוב.

"אני בטוח שכולם ישמחו לצאת, נכון, וויל, שילה,בלייז?"

"ללא ספק, לצאת קצת יעשה לכולנו טוב.." אמר וויל ושלח מבט מלא משמעות לשילה.

"אבא לא אישר לי יציאות מהוגוורטס." אמר בלייז, צוחק מעצמו, "הוא לא ממש הבין את הטופס.."

ארנולד לא חזר לספרייה.

לאחר שעתיים של לימודים, הם נתקלו בו בדרכם למועדון.

"איפה היית, בנאדם?" שאל וויל.

"ליירה מסכימה," אמר, מסמיק לגוון אדום משיערותיו, "היא הייתה צריכה קצת.. אמ.. שכנוע."

ג'ונתן וויל פרצו מצחוק.

"טוב.. אני מקווה שיש לך כוח לעוד קצת 'שכנוע'." אמר וויל.

"מה..? למה?" שאל ארנולד בהשתהות.

"אנחנו מצטרפים."

"אנחנו?" שאל ג'ונתן, גבותיו מורמות.

ידו של וויל נכרכה סביב כתפייה של שילה, שהסמיקה קלות וצחקקה.

ארנולד נאנח והסתובב.

"זה אולי ייקח קצת זמן.." הזהיר כשהלך חזרה לכיוון ממנו בא.

"איך לעזאזל אני הזמנתי מישהי לדייט?!" שאל ארנולד בחרדה.

הם בדיוק סיימו להתארגן לקראת היציאה, כשארנולד לקה בהתקף.

"אני.. אני לא אדע מה להגיד, איך לעזאזל מתנהגים בדייט?אני בטח נראה כמו אידיוט... ג'ונתן! תסביר לי למה לעזאזל עשיתי את זה!!!" המהירות בה הדברים עזבו את פיו של ארנולד הרועד, הדהימה אפילו את ג'ונתן.

"הכל יהיה בסדר." אמר ג'ונתן לאט, מנסה להרגיע.

וויל הביא לארנולד כוס מים, ממלמל כל הדרך על כך שהוא תמיד מקבל את העבודה השחורה.

"ארנולד," אמר וויל, מגיש לו את השתייה, "תחשוב על זה ככה. הזמנת אותה, היא אמרה כן. החלק הקשה מאחורייך. פשוט תלך. אם תחשוב על זה, אם היא תדע שככה אתה מתנהג בגלל הדייט, היא פשוט תסרב בפעם הבאה."

"תודה רבה וויל." אמר ג'ונתן בסרקזם בולט.

"אני משתדל."

ארנולד לגם לאט מן המים, נושם עמוק ומנסה להרגע.

"אל תדאג לגביו," אמר ג'ונתן לארנולד, "הוא יהיה נחמד." הוא הזהיר את וויל בעיניו.

"אני אהיה כל כך נחמד, שאני אפילו לא אספר לליירה על התקפי החרדה שלך ועל החולצה שתכננת ללבוש."

לקחו להם עוד עשרים דקות להוציא את ארנולד אחריי זה, אבל הם יצאו, וארנולד אפילו נראה שפוי.

סוף סוף... חשב לעצמו גנב השרביט, מלטף את השרביט שהיה קבור בתיקו.

הוא הביט בהם יוצאים משטח בית הספר, ופנה לעבר חדר הנחיצות, כדי שיוכל להתאמן גם באור היום.

הו, כמה שרק חיכה לראות את ג'ונתן מת.. זה יהיה שווה הכל.

הפרק הקודם