רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 6: נ.ב- נגלה בפניו

"בהגיגית זו טמונים מספר זיכרונות שדורשים מידה רבה של תשומת לב, עיין בהם בקפידה. אני חושב שתמצא את חלקם מועילים מאוד למאבקך באדון האופל.." הארי קרא ללא קול.

"אני חושב שאני צריך לעשות את זה לבד", אמר הארי בשקט.

"זה בטח מה שדמבלדור היה רוצה..." הרמיוני לקחה את ידו של רון והשניים עזבו את החדר, מותירים את הארי לבדו מול ההגיגית. הארי ידע שהוא צריך לצפות בזיכרונות הללו, אך האם הוא באמת חפץ בכך?

הוא לקח את ההגיגית לידיו, אותה הגיגית שלפני רגעים ספורים שנא כל כך, ונענע אותה קלות באמצעות שרביטו. החומר הכסוף געש. תמונה של שני אנשים, גבר ואישה, עלתה מן הקערה, שני אנשים שהארי זיהה בקלות; לנער היו משקפים, ושיער שחור ופרוע. לנערה האדמונית היו עיני שקד ירוקות.

לבו של הארי התהפך בקרבו. הוא היה חייב לראות את הזיכרון הזה.

הדלת נפתחה בחדות וסיריוס מייד חזר לצורתו המקורית, אולם מעבר לדלת לא הייתה נפש חיה.

"או, זה אתה. כמה זמן לקח לך?" שאל סיריוס.

"התכבדו, ידידיי", ג'יימס נכנס אל חדר המועדון במגדל גריפינדור, בעודו מסיר מעליו את גלימת ההיעלמות שלו. לפתע נעצר והביט מסביב. "השטח פנוי?"

"כן", ענה לו רמוס, "אין כאן אף אחד. כולם בהוגסמיד".

סיריוס עיקם את פיו. "למה רצית שנבלה כאן?"

"זו הייתה טעות לבצע את התעלול הזה על סנייפ. אם לא היית מתעקש על השטות הזאת, היו נותנים לכולנו לצאת להוגסמיד ולא היינו צריכים לעשות את התרגיל המגוחך הזה. להתגנב במעברים ומנהרות, כמו פושעים. נו באמת", לא עשה רושם שרמוס נהנה במיוחד מן המסע שלו אל הוגסמיד.

"סבר-מאוס דרש את זה", סינן סיריוס, "חבל שזה לא עבד".

"וחוץ מזה, אנחנו במילא כאן רק בשביל הכיסוי, למקרה שאחד המורים ירצה לבדוק", התעקש רמוס.

"אמרנו להם שאתה ישן", העיר סיריוס, "כשמקגונגל נכנסה, פעמיים. בעצם, אני לא בטוח שהם קנו את זה". הוסיף בהיסוס.

"חברים, שימו לב מה אני וזנב-תולע הבאנו", ג'יימס פרק את אמתחתו על השטיח ביראת כבוד.

"יש לי כאן מלוא החופן קסתות דיו מתנפצות, וגם רגילות, בשבילך, ירחוני. יש לנו פצצות זבל, אבל הן לא משהו יוצא מן הכלל, יש עטי נוצה ממגוון סוגים, יש כאלו להעתקה, תיקון שגיאות עצמי, שיכפול כיתוב, כתיבה עצמית... כל הדברים הרגילים וגם בתור בונוס הצלחתי להצית את התיק של סבר-מאוס. וגם את סמית', בטעות. שיקויים של מרקוס ובנותיו בע"מ, בשבילך, רך-כף. וכמובן עוד בירצפת, יין דבש, מיץ דלעת והרבה ממתקים מהדובשנרייה, בשביל המאגר שלנו. המסיבה האחרונה קצת רוקנה לנו את המלאי. אך חכו, זה לא הכל; יש גם בוטראקלים! עבדנו מאוד קשה כדי להשיג את זה, " ג'יימס הסתובב בחדות לשמע קול נפץ קטן מאחוריו.

"אוי, לא", נשמעה קריאה חלושה מצידו של פיטר.

"מה קרה?" רמוס הרים את מבטו בדאגה. פיטר היה מכוסה כולו, מכף רגל ועד ראש, בדיו שחור וסמיך.

"אחת מקסתות הדיו..." לחש פיטר, פניו אדומות מבושה, "חמקה מבין אצבעותיי..."

"אל דאגה", הודיע רמוס והניף את שרביטו, "אני כבר מאומן מכל הפעמים שהחבאתם אותן במסדרונות, והמורים נאלצו לקרוא למדריכים הראשיים".

"תודה", לחש פיטר, שבהינף שרביטו של רמוס כבר היה נקי לחלוטין, ללא זכר לאף טיפת דיו על פניו או בגדיו.

בשלב זה, הארי היה בעיקר מבולבל. הוא אמנם התרגש מאוד לראות את  אביו, סנדקו וחבריו בזיכרון אותנטי מנעוריהם, אולם לא הבין מדוע דמבלדור רצה שיהיה עד דווקא לרגע כה בנאלי וחסר חשיבות בחייו של אביו. הארי הרגיש מאוכזב. הוא קיווה למצוא איזשהו קצה חוט בזיכרון שדמבלדור השאיר לו, אך המסקנה היחידה שהגיע אליה עד כה הייתה, ובכן, שפיטר אידיוט. ואת זה הוא כבר ידע.

"נניח את כל הדברים האלו בצד לרגע, יש משהו שאני רוצה לבקש מכם", העיר ג'יימס. הוא שלף את המפה שהארי זיהה כמפת הקונדסאים, היא נראתה פחות בלויה. ג'יימס הביט בה לזמן מה וליטף קלות באצבעו את אחת הנקודות השחורות הזעירות שהורו על השם, 'לילי אוואנס.' הארי מעולם לא זכה לראות את הצד הזה של אביו. ליד נקודה זו היו שתי נקודות נוספות; 'שרי רייטוורת', ו-'פרנסס הייז'.

"אני רוצה שתעקבו אחריה, זנב-תולע ורך-כף, בצורותיכם השניות", ג'יימס קרץ להם ברוב חשיבות. פיטר וסיריוס עשו כדברו, ותוך מספר שניות הופיעו הכלב השחור המוכר כל כך, והעכבר הקטן והזדוני. הארי חש צריבת זעם כשהתבונן בעכבר האפרפר מתרוצץ ומצייץ ברחבי החדר.

"אתה בטוח שזה לא מסוכן?" שאל רמוס בלחש.

"היא לעולם לא תחשוד בכלב החמוד הזה", אמר ג'יימס בחצי חיוך וליטף את פרוותו של סיריוס, "ובך, זנב תולע, אי אפשר להבחין".

סיריוס נבח בקול, הקיף את הקבוצה במעגלים וניסה לתפוס את פיטר בין כפותיו הגדולות והשעירות.

"קח אותו, לפני שיקרה משהו", אמר רמוס, הרים את פיטר בקצה זנבו ומסר אותו לג'יימס. בתגובה לכך נפל זנבו של סיריוס ובמקום להמשיך במרדף הוא התיישב והתחיל לשרוט את נעליו של רמוס.

"הנה, אתם הולכים לשם", אמר ג'יימס והצביע על קבוצה של בנות מבעד לחלון, "כן, הנה היא", הוסיף ושחרר את פיטר מאחיזתו.

סיריוס נעמד על רגליו האחוריות ושילח את כפותיו אל ג'יימס, הוא הפך חזרה לבן אדם וטפח על כתפו.

"מה שתגיד", הוא אמר והביט מעבר לחלון. "אחר כך, אני הולך לכיוון הזה", הוא הצביע לכיוון הנגדי ומחה את פיו, "ורוניקה נמצאת בצד ההוא בכלל".

הארי לא היה יכול שלא לפרוץ בצחוק.

"אני חושב שאני אעלה למעלה לזמן מה", התמתח סיריוס וקרץ לג'יימס.

"כן, אני חושב שאעשה את אותו הדבר", אמר ג'יימס ופיהק בפתאומיות.

"למה זה לא נשמע לי טוב?" העיר רמוס ונענע בראשו לשלילה. "אהה, זה למה", הוא הוסיף כשהבחין שסיריוס וג'יימס עולים במעלה גרם המדרגות של חדרי הבנות.

"אנחנו לא נעשה כלום..." היתמם ג'יימס.

."..שלא עשינו בעבר", השלים אותו סיריוס.

"אני לא חושב שזה חכם..." העיר רמוס בסמכותיות, "וזנב-תולע מסכים איתי, נכון?"

"או, אני לא מבין בזה..." אמר פיטר, ומיהר להשיג את ג'יימס וסיריוס בדרכם למעלה.

"בוא נפזר את הבוטראקלים!" קרא ג'יימס בחדווה.

"קרב כריות!" קרא סיריוס, חכך את כפותיו ושלף את שרביטו, אך הוא פעל לאט מדי. עד שהספיק להגיב כבר נשלחה לעברו כרית. הארי התכופף, למרות שזה לא ממש היה משנה. רמוס, שהופיע במעלה המדרגות, פרץ בצחוק פתאומי. זה היה כאילו צחק על הארי עצמו.

הזיכרון התחלף, והכרית שנשלחה באוויר התפוגגה. הארי מעולם לא ראה אם היא באמת פגעה בלופין. במקום זאת, כשהסתובב, הבחין שוב באביו הצעיר, הפעם בתפאורה אחרת.

"היי, ריילי. מה קרה?" שאל ג'יימס, "אתה לא אמור להיות בשיעור?"

"או, הוציאו אותי מהשיעור כי פיזרתי אבקת גירוד", הנער, ככל הנראה ריילי, נראה די מבוהל מהתעלול שהוא עצמו ביצע, ובמיוחד מההשלכות שלו.

"זה הילד שלי!" קרא סיריוס בשמחה ושפשף את ראשו של זה האחרון. "חינכתי אותך טוב", הכריז בגאווה.

החמישה התיישבו על יד האח וסיפרו אחד לשני את עלילותיהם.

"עדיין לא הגעתי לרמה שלכם", אמר ריילי בהערצה, "הלוואי שהייתי כמוכם, שהייתי כזה חכם, ושהיו לי הרבה חברות..."

ג'יימס זקף את חזהו בגאווה וזכה לשיעול קולני מצידו של סיריוס. משהו שנשמע דומה באופן חשוד ל- "כן, בטח!"

"אתה רואה את החבר שלי כאן, ג'יימס?" הנהן סיריוס וטפח על חזהו של ג'יימס.

סיריוס הסיט את שערו הכהה שנפל דרך קבע על פניו ודחף את ג'יימס קדימה בעזרת שתי ידיו החסונות.

"אף פעם לא הייתה לו חברה", סיפר סיריוס.

"אף פעם", חזר אחריו פיטר וניסה לעצור את צחוקו, "לרמוס היו יותר חברות ממנו". רמוס הסמיק.

"אין סיכוי!" מחה ריילי והצביע בכעס על ג'יימס, "רק לפני כמה ימים הוא אמר לי שהוא מאוהב בחצי מהבנות בכיתה שלכם!"

ג'יימס נראה לפתע נבוך והשפיל את עיניו לרצפה.

"אה, כן". אמר סיריוס בארסיות וגלגל את עיניו אל עבר ג'יימס, "אז זהו שיש רק שתי בנות בכיתה שלנו ואחת מהן היא לילי".

"באמת, ג'יימס, " אמר ריילי באכזבה, "היית מודל החיקוי שלי!"

"ג'יימס המסכן, כולם נוטשים אותו", רמוס ציקצק בלשונו.

"לא נורא, לא נורא", אמר סיריוס, ניער את גלימתו המשופשפת קמעה - מרוב התגנבויות – והצביע על עצמו בשביעות רצון עצמית, "עכשיו יש לך מודל חיקוי חדש!"

ג'יימס מייד חבט בכתפו של סיריוס והדף אותו הצידה. למרות שסיריוס היה הרבה יותר חסון ממנו, הוא מעד קלות ופרץ בצחוק.

"ואם תספר על כך למישהו, אז, אמ...אתה רואה את פיטר כאן?" אמר סיריוס והצביע אל עבר הנער הקטן, "פיטר יאלץ לקלל אותך".

אפילו שגם הוא ידע שמדובר היה בבדיחה ותו לא, פיטר נראה מוחמא ביותר ולחייו, בפעם השנייה לאותו ערב, האדימו.

בליווי סחרחורת נוספת, הארי מצא את עצמו בזיכרון נוסף,  הפעם באולם הכניסה. הארי באמת שפט את אביו מוקדם מדי באותו זיכרון של סנייפ.

"אוקיי, קודם כל היא הלכה איתנו לשיעור שינוי צורה..." פתח פיטר, "אבל את זה כבר ראית... אחר כך היא הלכה לשיעור לחשים ולארוחת צהריים, אבל גם את אלו ראית. אה, היא גם הלכה באמצע לספריה, שאת זה לא ראית, אבל ראית אותה יוצאת".

"היינו מספרים לך אתמול, אילולא היית בעונש", סיים פיטר.

"עוד לא ויתרת עליה? בהתחלה חשבתי שזה די מצחיק כשאמרת שלא תצא עם אף אחת עד שתשיג את אוואנס. אבל קרניים, באמת", סירוס היה רציני להחריד, מראה שהיה אצלו נדיר, "כבר עברו למעלה משנתיים".

"לא, לא, לא..." אמר ג'יימס בחיוך ערמומי ולגם מכוס המשקה שלו, "עכשיו יש לי טקטיקה אחרת לגמרי. צפו ותלמדו".

פיטר החל לצחוק חזק, כל כך חזק עד שנחנק מהמיץ שלו.

"היא באמת האמינה שאני כלב חמוד", אמר סיריוס בבדיחות דעת, "היא אפילו זרקה אלי איזה כריך, אישית, זה היה הדבר הכי מבחיל שאכלתי בימי חיי".

מיד עם סיום ארוחת הבוקר קם ג'יימס, התמתח וקרץ לחבריו. הוא ניגש אל עבר לילי שכבר הספיקה לצאת מהחדר, והייתה שקועה בשיחה עם שתי בנות אחרות. אך במקום שיעשה את הדבר המתבקש ויפנה אליה, הוא פשוט חלף על פניה והמשיך אל עבר המרתפים.

הארי עקב אחריהם עד שהגיעו לכיתת השיקויים. בתוך החדר כבר חיכה הפרופסור סלגהורן, שנראה מעט יותר צעיר אך הרבה יותר רזה. הפרופסור היה לבבי כתמיד, והארי ראה אותו שולח חיוך אל אימו. כל התלמידים לקחו לידיהם את 'רקיחת שיקויים למתקדמים חלק ב', והחלו להכין את המרכיבים לאיזשהו שיקוי שהארי לא זיהה. ג'יימס התיישב לצד סיריוס, רמוס ופיטר, אבל המשיך לשלוח מבטים אל עבר לילי. הארי צפה בו מכין את השיקוי שלו במהירות, ובמומחיות שהארי לא הפגין אף פעם. השיקוי שלו נראה בסדר גמור, אבל בדיוק כשסלגהורן גמר להתפעל מהשיקוי של לילי, ג'יימס שלף בקבוקון קטן מגלימתו ושפך את תכולתו אל הקדרה. התוצאה של התוספת הזו הייתה הרסנית. השיקוי איבד את הצבע השקוף היפה שלו ונראה יותר כמו משהו שנוויל לונגבוטום היה מכין. סלגהורן ניגש אליהם וצקצק בלשונו.

"אני חושב שאתה צריך לחזור על החומר, פוטר. אתה מבין? אי אפשר לזנוח מקצוע בלי לצפות שיהיו לכך השלכות..." המשיך.

סיריוס הסתכל על ג'יימס במבט מוזר, ואז ההבנה התפשטה על פניו. ג'יימס זרק מבט הצידה, והארי גם הוא הסתובב. לילי הסתכלה בעניין מבעד לספרה.

"לא, באמת שלא אכפת לי..." אמר ג'יימס בקול רועד ובהינף שרביט, רוקן את הקדרה שלו.

הארי הצטרף אליהם בעודם עוזבים את החדר.

"אתה קורא לזה טקטיקה חדשה?" אמר סיריוס והסיט קצוות שיער סוררת מפניו, תוך שהוא שולח מבט אל קבוצת התלמידות מהפלפאף שעברה במסדרון. התלמידות החלו לצחקק בהתרגשות. "זה היה כל כך ברור! אתה לא באמת מצפה שאוואנס תקנה את זה?"

"נחכה ונראה", אמר ג'יימס וחכך את ידיו בהנאה.

"אבל עכשיו סתם קיבלת ציון נמוך על השיעור היום!" מחה רמוס. "זאת השנה הכי חשובה שלנו ואתה הולך ומבזבז ציונים טובים עליה".

"אל תדאג לי, אתה מכיר את סלגהורן, אני אדבר איתו והכל יהיה בסדר. יש גם משחק מחר, אתה יודע. זה עלול להשפיע לטובה..." ג'ימס נשמע רגוע להפליא.

לילי חזרה לדבר עם שתי החברות שלה ממקודם. הפרופסור פילטיק הופיע בקצה המסדרון.

"שלום לכן, מיס אוואנס, מיס רייטוורת' ומיס הייז", אמר בקולו הדקיק, "היום יהיה לנו שיעור מעניין במיוחד. אני מקווה שאתן כבר יודעות להטיל את הלחשים האילמים המתקדמים בצורה מושלמת. בחינות הגמר הולכות ומתקרבות".

הארי נזכר בלחשים האילמים שהם התחילו ללמוד בשנה שעברה, גם אצל סנייפ וגם אצל פליטיק. את שני הסוגים הוא לא ממש חיבב.

"כן, אדוני. אנו מקפידות להקדיש חצי שעה ביום ללימוד לחשים אילמים", אמרה אחת מחברותיה של לילי. היה לה שיער ארוך ומבריק שהגיע עד למותניה.

"יפה מאוד, מיס הייז", צייץ פילטיק בשביעות רצון, "חמש נקודות לגריפינדור ורייבנקלאו", הוסיף והמשיך בדרכו. הפרופסור פליטיק תמיד העניק נקודות ביתר קלות מיתר המורים.

ג'יימס ראה בכך שעת כושר, וניגש לדבר עם לילי.

"את יודעת, אוואנס, באמת קצת הזנחתי את השיעורים בשיקויים לאחרונה. הימים ההם במרפאה בהחלט לא הועילו, ובחינות הכשיפומטרי בסוף השנה..." פניו של ג'יימס הביעו דאגה, "מה שאני מנסה לומר הוא, ובכן... תהיתי אם תוכלי לעזור לי להשלים את החומר".

לילי וחברותיה צפו במתרחש בהפתעה.

"בכל זאת, את החביבה של סלגהורן..." הוסיף בחיוך שובה לב.

ג'יימס עזב אותן עם פנים מאופקות, שהפכו לחיוך מאוזן לאוזן ברגע שהפנה אליהן את גבו.

סיריוס אמר שהוא כנראה צריך לתת לאוואנס פחות קרדיט ממה שחשב, אולם רמוס רק נענע בראשו לשלילה. פיטר נתן לו טפיחה על השכם ואמר שהוא ידע שהוא יצליח בסוף.

"זה אומר שסוף סוף תפסיק לקשקש את האותיות ל"א (לילי אוואנס) על כל ניירות הקלף שלי?" הקניט אותו סיריוס.

"אה, מי היה מאמין שג'יימס פוטר יבוא לבקש עזרה ממישהו, ועוד מבת!" הארי שמע קולות מאחוריו.

"אני מקווה שלא אכפת לך", אמרה שרי, כולה מסמיקה ומצחקקת, "אמרתי לפוטר שאת תיפגשי איתו מחר, אחרי המשחק".

"מה?!" קראה לילי, "למה עשית את זה?"

"את עוד תודי לי", ענתה בערמומיות.

"וחוץ מזה", הוסיפה פרנסס, "נכון שהתרגיל שלו היה קצת שקוף, אבל הוא מנסה לצאת איתך כבר כל כך הרבה זמן, והוא אחד מהבנים הכי שווים במחזור שלנו, ובהוגוורטס בכלל!"

"הוא גם מאוד חכם..." המשיכה שרי.

."..וחלומי", סיימה פרנסס.

"את יודעת שהחבר הזה שלו, בלק, פנוי..." אמרה לילי בעוקצנות.

"מה כבר יכול לקרות?" שרי הניחה את שתי זרועותיה על כתפיה של לילי, "במקרה הכי גרוע את יכולה להטיל עליו איזו קללת שפשפת טובה. זה תמיד עושה את העבודה"

"אני משערת שכן..." הספק החל להפציע בפניה.

"יופי!" שרי ופרנסס החליפו חיוכים ברגע שלילי הפנתה אליהן את גבה.

"ואם זה לא ילך, אולי תנסי לארגן לי פגישה איתו?" קראה אחריה פרנסס.

"או עם מישהו אחר מביניהם, לצורך העניין. רק לא את השמנמן". צחקקה שרי.

הזיכרון התחלף, ובלי שהארי יוכל לראות מה קרה בהמשך, מצא את עצמו עומד במרכזו של אולם הכניסה. הייתה זו שעת ערב מאוחרת, והמולה גדולה נשמעה מכיוון האולם הגדול. הארי הציץ מבעד לדלת החצי סגורה, וראה מאות תלמידים נרגשים ישובים סביב השולחנות. האולם היה מקושט בדלעות מכל הסוגים והגדלים, גולגולות השתלשלו מהתקרה ורוחות רפאים רבות ריחפו להן ברחבי החדר.

דמבלדור קם ממקומו בראש השולחן הראשי ופתח בנאום לכבוד חג ליל כל הקדושים.  הארי שקע בגעגועים אל אותו הקול הסמכותי שתמיד הרגיע אותו, עד שהבחין בעובדה שכלל לא הקשיב לדבריו של דמבלדור.

."..וכפי שאתם יודעים, ברכות ואיחולים מגיעים לפרופסור ויילונג, אשר פרשה בסוף השנה שעברה ממשרת הוראת הכשפומטיקה, על הולדת הבת הראשונה..."

הודעה זו סיימה את רצף ההודעות וחתמה את הסעודה. הארי צפה בעשרות התלמידים נוהרים אל כיוון הדלת, ומיהר לפנות את הדרך. הוא ניגש לשולחן שעניין אותו יותר מכל; השולחן של גריפינדור. הוא שמח לגלות את זוג הוריו יושבים זה לצד זה ומפטפטים בעניין. 'כנראה שהתרגיל של אבא הצליח,' חשב בשעשוע.

"נלך?" שאלה לילי והתכוננה לקום.

"אמ, הייתי רוצה להישאר פה לזמן מה", אמר ג'יימס, וסימן לשאר חבריו לעזוב.

הם חיכו בפינה עד שכל שאר התלמידים, כולל סגל המורים ודמבלדור עצמו, עזבו את האולם, ואז חזרו למרכז החדר.

"מה אתה מתכנ-" שאלה  לילי, אך נקטעה על ידי ג'יימס, שהושיב אותה על כיסא שזימן.

"יש לנו כאן כוכבים", אמר ג'יימס וחיווה בידו על התקרה, "ונרות, כמובן. מה עוד צריך?" הפעם הצביע על הנרות המרחפים מעליהם.

הזוג התיישב על הכיסאות ונשענו לאחור בעודם מתבוננים בתקרה זרועת הכוכבים.

"אז מה אתה אומר על פרופסור ווילונג?" פתחה לילי, עיניה מופנות כלפי מעלה.

"אני עוד לא האמנתי שמישהו התחתן איתה-" הצטחק ג'יימס. "אבל ברצינות", הוסיף, לאחר ספיגת חבטה קלה מצד לילי, "אני תמיד רציתי משפחה גדולה". שקט השתרר באולם.

"גם אני..." לילי הייתה הראשונה להפר את השתיקה המביכה.

"הראשון יהיה בן", הכריז ג'יימס בגאווה, "השם האמצעי שלו יהיה על שמי, אחר כך בת, נקרא לה על שמך". לילי צחקקה.

"אני רוצה שניים עשר ילדים!" הוא קרא.

"לפחות!" הוסיפה לילי המצחקקת והושיטה את ידה קדימה.

הארי צפה בהם, בהתרגשות מהולה בעצב גדול, והדמעות החלו לזלוג מעיניו. הוא שמח שאף אחד אחר לא היה בסביבה.

ואז, רגע לפני שהזיכרון היטשטש והתחלף באחר, הארי הבין. הוא כעת היה מחוזק הרבה יותר ממה שהיה קודם. הזיכרונות היו תזכורת קשה, שנועדה לגרום לו להבין למה הוא עושה את זה. הוא חייב לנצח את וולדמורט. לא רק למען עצמו, אלא למען אותם האנשים הנפלאים בזיכרונות. למען אלה שכבר אינם, וגם למען אלה שעודם פה, אך בקרוב מאוד לא יהיו.

הארי מחה את דמעותיו וניסה לזהות את המקום שבו התרחש הזיכרון הבא. הוא כבר לא היה בהוגוורטס יותר. לאחר כמה שניות זיהה את המקום; הוא היה בבית הוריו.

"אני נושא עמי בשורה על מותו המצער של רגולוס בלק", אמר דמבלדור, שהיה לבוש בגלימת מסע.

"מי מהם ביצע זאת?" שאלה לילי. היא חיזקה את אחיזתה בהארי הקטן.

"סוורוס סנייפ", ענה דמבלדור.

הבעה של סלידה מובהקת הפציעה על פניו של ג'יימס.

"אוי, סיריוס", אמרה לילי ברעדה וכיסתה את פיה בידה.

"רגולוס היה טיפש ונשאר טיפש", אמר ג'יימס, "אי אפשר להחליט שאתה פתאום מחליף צד, זה לא עובר בשקט. אני לא מבין מה הוא חשב לעצמו". הארי לא הבין איך יכול היה ג'יימס להיות כל כך קשוח.

הזיכרון הסתיים. הארי הרגיש שזה מספיק לעכשיו. הוא עזב את הזיכרונות, משאיר את הוריו מאחור.

"היי, הארי. סוף סוף חזרת?" הוא שמע את רון, "היית שם כבר שעתיים!"

כנראה שרון צדק, כבר היה לילה. פתאום הרגיש מותש לחלוטין.

"גילית משהו מעניין?" שאלה ג'יני.

"אה, הארי..." נכנסה הרמיוני לחדר, "הגיעה הודעה מנוויל, בעזרת המסדר, כמובן. הוא מזמין אותי, אותך ואת רון אליו. גברת ויזלי כבר אישרה את בואנו".

"היי, הארי. חיכיתי לך הרבה זמן, כבר חשבתי ללכת..." הארי זיהה את קולה של מירטל.

"כן, היא חזרה לבסוף", אמר רון, "אבל היא לא רצתה למסור את ה'הודעה' שלה עד שתבוא".

הכל היה קצת יותר מדי ממה שהארי היה מסוגל לעכל באותו רגע.

הפרק הקודם		הפרק הבא