החותם המשולש

לאחר כמה ימים, ג'וני כבר התרגל לחיים במחנה, לאימונים ולמשחקים השונים. נראה שאפילו לוקאס כבר התחיל להנות שם, למרות שהוא עדיין עשה כמיטב יכולתו להיראות זועף ולא לכבד את האלים. ג'וני היה יכול לראות אותם נשארים כאן כל הקיץ - אולי כל השנה.

אם היו מכירים בהם כבר.

עבר כבר שבוע מאז שהשניים הגיעו למחנה, ועדיין לא היה אפילו רמז קטן לגבי ההורה האלוהי שלהם. אמה אמרה שלרוב מכירים בחצויים כשהם בני שתיים עשרה. ג'וני ולוקאס היו כבר בני חמש עשרה. זה - וכמובן שהגישה האנטית של לוקאס - גרמו להם להיות מוזרים.

בסופו של דבר, זה בדיוק כמו בית היתומים.

המחשבות האלו חלפו בראשו של ג'וני בזמן שהוא ואמה ישבו על גדת האגם והתבוננו בנימפות המים ששחו בפנים. לוקאס לא רצה להצטרף הפעם, והחליט שהוא ישאר בביתן הרמס עד ארוחת הערב, מה שהשאיר את ג'וני ואמה לגמרי לבד.

זה היה קצת מביך. ג'וני לא ידע מה לעשות עם בנות.

"הגיטרה של אנני נשברה," הודיעה אמה. היא אהבה לספר לו על הדרמות שקורות בביתן אפולו עם האחים שלה.

היה מוזר לחשוב עליהם בתור האחים של אמה.

"מעצמה?" שאל ג'וני.

"ברור שלא," היא נחרה בבוז. "זה בטח היה ויקטור. הוא אוהב להציק לה."

"אה-הא," הנהן ג'וני בהבנה, למרות שבכלל לא הכיר את אנני או את ויקטור. הוא פשוט נהנה מהחברה של אמה.

"ומה איתך?" היא שאלה. "קרה משהו מעניין בביתן הרמס?"

"חוץ מזה שנמאס לי להיות שם?" נאנק ג'וני. לא שהייתה לו בעיה עם החניכים בביתן, אבל הוא רצה כבר לקבל את התשובות שהובטחו לו. הוא רצה כבר לגלות מי ההורה האלוהי שלו, או מה שזה לא יהיה.

"אל תדאג. הם יהיו חייבים להכיר בך בקרוב. כל האלים חייבים."

"את בטוחה?" הוא שאל, "כי אני לא רואה את זה קורה. גם בלוקאס לא הכירו."

אמה הנהנה בביטחון. "מאה אחוז. הם נשבעו בנהר הסטיקס."

"אין לי מושג מה זה אומר."

"זה אומר שהם חייבים להכיר בכל הילדים שלהם."

ג'וני נאנח.

"היי, תתעודד," אמרה אמה בחיוך. "מחר משחקים לתפוס את הדגל! זה משחק כיף. מתחלקים לקבוצות לפי הביתנים ונלחמים אחד בשני עד שאחת הקבוצות מצליחה לקחת את הדגל של הקבוצה השניה."

"כאילו… נלחמים נלחמים? עם נשק והכל?"

אמה הנהנה במהירות. "וכוחות."

אולי ג'וני לא היה כל כך בטוח שהוא רוצה להישאר במחנה אחרי הכל.

"והיי, מי יודע," אמרה אמה, "אולי נזכה להיות באותה הקבוצה."

"ואם נהיה אחד מול השני? את תרחמי עליי, נכון?"

אמה חייכה בהתגרות ודחפה את ג'וני עם המרפק. "ברור שלא. אני אהפוך את החיים שלך לגיהנום."

השניים צחקו. אולי המחנה הזה רצחני ומפחיד, אבל לפחות יש לו כאן חברים.

ג'וני החליט שכבר לא אכפת לו מתי ההורה האלוהי שלו יתגלה בפניו. הוא עומד להישאר כאן.

•••

"נו? איך היה עם החברה שלך?" שאל לוקאס בגיחוך מתגרה כשג'וני התיישב לידו בארוחת הערב. כמו תמיד, לוקאס סירב לשרוף חלק מהאוכל שלו כמנחה לאלים. ג'וני תהה למה הוא כל כך נגדם.

"היא לא החברה שלי." ענה ג'וני בזעף. "אבל כיף, למקרה ותהית."

"לא החברה שלך," חזר אחריו לוקאס בצחקוק.

ג'וני נעץ לו מרפק בצלעות, מה שרק גרם לצחוק של לוקאס להתגבר.

הארוחה עברה במהירות. ג'וני דיבר עם כל הילדים בביתן הרמס, ואפילו לוקאס התחיל להתחבר אליהם. לא היה נראה שאכפת להם באמת מזה שהם שונים מכולם, מזה שההורים שלהם החליטו שלא מתחשק להם להכיר בהם. אולי כל הדאגות של ג'וני הן רק בראש שלו. אולי זה באמת לא משנה מי ההורים שלו.

כשהם הלכו למדורה, ג'וני שם לב שאמה מנופפת לו מהמקום שלה. הוא חייך ונופף אליה חזרה לפני שהתיישב, מה שגרם ללוקאס לגחך שוב.

"אם אתה אומר שהיא לא החברה שלך, לפחות תהיה עקבי עם השקר."

"נו, סתום כבר," מלמל ג'וני בשקט. לוקאס באמת אהב להציק לו.

ג'וני הביט במדורה הצבעונית והקשיב לשירים בחצי ריכוז. הוא התחיל לחשוב שוב על בית היתומים. מעניין מה קורה שם עכשיו. מעניין אם מרי מודאגת בגללו ובגלל לוקאס. האם מתגעגעים אליהם בכלל? מחפשים אותם?

הוא נזכר בילד שמרי סיפרה לו עליו, שנעלם באותו היום שג'וני הגיע לבית היתומים. היא אמרה שקראו לו אדמונד. רק שהוא היה רק בן שש כשהוא נעלם ולא נראה עוד לעולם, כנראה נרצח. ג'וני ולוקאס היו שונים. הם היו מבוגרים. מרי לא צריכה לדאוג להם.

הוא היה כל כך עסוק במחשבות, שלקח לו זמן לשים לב שכולם השתתקו, ושהמדורה בערה עכשיו באור חלש יותר. הוא הסתכל סביב וראה שהמבטים של כולם נעוצים במרכז התיאטרון, שם עמדו שתי נשים והסתכלו על הקהל במבט מתריס. כמה חניכים מביתן שש עשרה מלמלו בהתרגשות.

הוא זיהה אחת מהן. האישה המסתורית מהחלום שלו, זאת שהצילה אותו ואת לוקאס מהזומבים שתקפו אותם לפני שהם הגיעו למחנה. השיער הבלונדיני שלה התעופף ברוח והיה זהה לחלוטין לשערה של האישה השניה. הן היו זהות.

ג'וני הזדקף במקומו כשעיניים ירוקות ננעצו בשלו. האישה חייכה אליו לפני שפתחה את פיה לדבר. "שימו לב, חצויים," היא הכריזה, קולה חזק וברור, "הוכחתם את עצמכם כפגיעים כשנתתם לבן תמותה לחדור לגבולות המחנה מבלי לשים לב."

ג'וני התחיל להרגיש מתח בגופו.

"אבל אל תדאגו, מכיוון שבן התמותה הזה הוא מיוחד," המשיכה האישה השנייה, ועכשיו גם היא נעצה את מבטה בג'וני. או אולי שהן מסתכלות על לוקאס…? הוא התחיל להרגיש בחילה מכל זה. במיוחד בגלל שכל החניכים במחנה נעצו בהם מבטים. "בירכנו את הילד בכוחות אלוהיים עוד לפני שהוא נולד, בשביל שהוא יוכל להילחם באיום שמתקרב אלינו במהירות."

ג'וני הרגיש את לוקאס מתקשח לצידו. ג'וני פער את עיניו כשהוא הבין מה קורה כאן. הן באמת מדברות על לוקאס. זאת בטח הסיבה שהוא כל כך שונא את האלים, בגלל שהם ערכו עליו ניסויים עוד לפני שנולד. בגלל שהם יעדו אותו לתפקיד שהוא לא רצה.

שתי הנשים שבמרכז האמפיתאטרון הושיטו את ידיהן אל לוקאס במחווה, ואורות ירוקים וכתומים התחילו לזהור מעל ראשיהם של ג'וני ולוקאס. ג'וני הרים את מבטו להסתכל, והרגיש את הלב שלו שוקע לקיבה.

מעל ראשו של ג'וני זהרו שני סמלים הולוגרפיים - אחד היה מגל עם חיטה, והשני היה מאזניים מאוזנות.

כנראה הן לא דיברו על לוקאס אחרי הכל.

"אנחנו מציגות בפניכם את ג'וני," אמרו שתי הנשים במקביל, בגאווה. "בן דמטר ונמסיס."

הפרק הקודם		הפרק הבא