מה שהלב מסתיר

נ.מ. רון

"איפה אני...?"

פקחתי את עיניי וראיתי את המרפאה ואת הארי והרמיוני רוכנים מעליי.

"מה קרה?" שאלץי.

"התעלפת." הארי ענה לי.

שמעתי יבבה.

הרמיוני הייתה על סף בכי.

ופתאום נזכרתי.

דמבלדור נכנס.

"שלום רון," הוא דיבר אליי.

"היי," עניתי לו

"הרמיוני והארי, תוכלו להשאיר אותנו לבד?" הוא שאל והרמיוני והארי יצאו.

"תקשיב," 

הוא סיפר לי את כל מה שקרה.

כל מה שרציתי לדעת זה שהרמיוני בסדר עכשיו.

"אני אצא עכשיו, אם זה בסדר מבחינתך." דמבלדור פנה אליי.

"כמובן," מלמלתי.

יצאתי מהר מהמרפאה ורצתי לכיוון המגדל של גריפינדור.

"הרמיוני?"

הרמיוני ישבה ליד האח ובכתה.

"את בסדר? דמבלדור סיפר לי הכל."

"כן,כן..." היא יבבה.

המאלפוי הזה!!

הסתכלתי על השעון.

השעה הייתה 8:24

ירדתי  לארוחת הבוקר עם הרמיוני והארי.

כל האולם היה מלא לחשושים.

הסתכלתי לעבר שולחן סלית'רין.

מאלפוי לא היה שם.

אחרי שסיימנו לאכול, יצאנו החוצה.

נשכבנו על אחת המדשאות. אף אחד לא אמר כלום.

לפתע הבחנתי במאלפוי, עם מזוודות, וההורים שלו היו שם.

אבא שלו רב עם דמבלדור.

אחרי עשר דקות בערך הם יצאו.

"אתם חושבבים שסילקו אותו?" הרמיוני שאלה.

"אני חושב שכן" עניתי

"סוף-כל-סוף!" הארי צעק מאחוריי.

"השעה כבר 9:01! אנחנו עומדים לאחר!" הרמיוני צעקה.

התחלתי ללכת למגדל גילוי עתידות.

*שיעור גילוי עתידות*

"אז, רון יקירי? הצלחת לראות משהו בכדור?"  פרופסור טרלוני פנתה אליי. דווקא אליי.

"לא,   אני חושב."  

היא הביטה בכדור שלי.

"יקרה לך משהו שאתה לא מצפה לו..." היא הביטה בכדור, ואחר כך עליי, במבט מטריד מרוב דאגה.

היא רעדה.

"השיעור נגמר." היא מלמלה.

"אבל, פרופסור נשארו עוד 20 דקות," לבנדר הרימה את  ידה ואמרה.

"משוחררים." היא אמרה בטון כועס.

זאת הפעם הראשונה שאני מתחיל לדאוג בגלל פרופסור טרלוני.

הפרק הקודם		הפרק הבא