ממשיכים הלאה...

הארי צמצם את עיניו. אור חזק בקע משום מקום. הוא הצמיד את ידיו לראשו שפעם מכאב. הוא התהפך הצידה אך לא הצליח לחזור לישון. הכאב היה חזק מדי. הוא הזדקף, שפשף את עיניו והצמיד את משקפיו אל אפו. המקום היה זר בשבילו, הוא לא היה בו לפני כן. אך כאשר ראה את רון ישן במיטה הסמוכה, נרגע מעט.
הוא התקדם לכיוון המקלחת וסגר את הדלת. אחרי מקלחת חמה, הוא יצא לחדר המאוורר וראה שרון והרמיוני כבר מוכנים.
הם לקחו את התיקים וירדו לפונדק, לאכול ארוחת בוקר.
אברפורת' זרק לעברם דגני בוקר עבשים, לחם (שפטריות ירוקות כבר בצבצו בו) וגבינה שהתחילה להסריח. הוא אמר להם "בתאבון" קצר ויצא החוצה.
"אמממ, וזה אמור להיות?!" מלמל לעצמו רון והרים את הלחם בקצה אצבעותיו.
לאחר מכן יצאו מהפונדק והתקדמו לעבר היער האסור. בדרך, הייתה שתיקה מתוחה כל אחד היה שקוע במחשבות. הארי רק בהה במדרכה במבט ריקני.

הם הגיעו אל הגבול של היער האסור. הארי הציץ לכיוון הוגוורטס, הטירה המפוארת שהייתה למשך שש שנים, בית. הוא כל כך התגעגע למעברים הסודיים, לשיעורים, לקווידיץ', לג'יני.
לאט לאט, הם נכנסו עמוק יותר ויותר אל תוך היער האסור. הם נכנסו המון פעמים בעבר אל היער האסור, אבל עדיין לא חיבבו את המקום. לרון עוד הייתה הטראומה עם העכבישים הענקיים שגרים שם, ומאחר שגרעפ כבר לא נמצא שם כדי לעזור להם, הם חששו מפני החיות שנמצאות ביער עוד יותר. גרעפ עזר להאגריד כשומר הקרקעות ואפשר להגיד שהוא עשה עבודה טובה מאוד.
השיחים נעשו סבוכים יותר ככל שנכנסו עמוק יותר אל תוך היער. כבר לא ניתן היה לראות דבר. העצים הסתירו כל קרן אור. הארי, רון והרמיוני לחשו "לומוס" ואור בקע מקצוות שרביטיהם. הארי לא ידע בדיוק היכן נמצא ניל אבל הוא ניחש שהם נכנסו עמוק מאוד אל תוך היער. אם הוא היה במקום ניל, הוא לא היה רוצה שמישהו יטריד אותו במלאכתו, והיער האסור היה מקום מושלם להסתתר בו.
קראק.
רון דרך על ענף גדול ששכב על האדמה, והקפיץ את הארי.
"ששש!" לחשה הרמיוני.
"אמממ, הארי?" לחש רון. "לאן אנחנו הולכים בדיוק?"
"כמה שיותר עמוק ביער." ענה הארי
כנראה שהתשובה לא מצאה חן בעיניי רון, שהחמיץ פנים.
שרוטים וחבולים, הם נתקעו בשיח המי-יודע-כמה, ומשום מה, הארי זיהה את המקום. הם עמדו בקרחת יער והארי נעצר, הסתכל לצדדים וקפא במקומו.
"הארי, למה אנחנו עוצרים?" שאלה הרמיוני. "הארי?"
המקום היה מוכר להארי מפני שהוא היה בו בעבר. זה המקום בו וולדמורט כביכול "הרג" אותו. במקום שבו "גופתו" הייתה מונחת אז, היו חמישה פרחים וביניהם היה...
עיניה של הרמיוני נפערו לרווחה. "הארי, זה לא...?"
"חבר'ה, אני פה ועדיין אין לי מושג איפה אנחנו, למה אנחנו עוצרים, ולמה הרמיוני נראית כאילו הודיעו שיש לה אחות?" כעס רון.
הארי הרים אבן סדוקה קטנה שעליה חרוט הסמל של אוצרות המוות. זאת הייתה אבן האוב.
"זאת אבן האוב, רון. האבן שיכולה לזמן את המתים." אמרה הרמיוני קצרות. "זוכר את הסיפור על שלושת האחים?"
רון הנהן לאט.
"תקשיבו, יש לי רעיון. נוכל לראות אם טדי ולונה עוד בחיים, אם ננסה לזמן אותם. ואם הם לא יגיעו, זה אומר שהם עוד חיים! ואם לא, אז... טוב, שווה לנסות לא?" שאל הארי והסתכל על חבריו. שניהם הסתכלו על הארי בפנים חסרי הבעה. הארי פירש את זה כ'כן'.
הוא לקח נשימה עמוקה וסובב את האבן שלוש פעמים בידו. לא נשמע שום רחש. הארי סובב שנית את האבן שלוש פעמים אך הפעם נשמעו קולות דהירה.
הארי נבהל וכיוון את שרביטו למקור הרעש. כך עשו גם הרמיוני ורון. לאחר כמה דקות שנמשכו כמו נצח, יצא הקנטאור ביין מהשיחים.
"מה אתם עושים פה, בני אנוש?" הוא דרש.
"שלום גם לך, ביין." ענה הארי. הוא הוריד את השרביט ובדיוק באותו רגע עבר לידו חץ שפספס אותו בסנטימטרים ספורים, ופגע בעץ שמאחוריו. הארי נבהל והפיל את אבן האוב, שנעלמה שוב.
"אל תתחצף אליי בן אנוש" ירק לעברו ביין.
"כדאי לך מאוד להיזהר! לא שאני רוצה לאיים עלייך אבל יהיה מאוד חבל אם נצטרך לנקוט באמצעים כאלו ואחרים." התעצבן רון.
"צאו מהיער שלי!" צעק ביין.
"שלך?!" שאל רון בזלזול. הרמיוני משכה אותו לאחור. זה לא רעיון טוב לעצבן קנטאור חמוש.
"קודם הם, ועכשיו אתם?! צאו מכאן, בני אנוש. אחרת זה יהיה מאוחר מדי." ביין שלף חץ וכיוון אותו אל רון.
"לא!" צעקה הרמיוני
"חכה, מה זאת אומרת 'הם'?" שאל הארי לאחר כמה שניות. ביין חייך חיוך שטני, פסע אחורה ונעלם אל תוך היער.
"רון, הרמיוני, ביין אמר בבירור 'קודם הם ועכשיו אתם'. הוא בטח מדבר על ניל, לונה וטדי! מי עוד היה חושב ככה באמצע היום ללכת ליער האסור וסתם לעשות פה פיקניק..."
"מה זה, שם?" שאל רון.
רק עכשיו, שם הארי לב לענף שהיה מונח על הארץ בצורה מוזרה, לא טבעית. שלושתם התקדמו אל עבר הענף. ליד הענף היה ציור שצוייר בחול.
הארי סובב את ראשו כדי לראות את הציור טוב יותר. הוא זיהה את הציור, זה היה ציור של טדי. הארי כרע ברך והתבונן בציור ביתר עיון.
"כמו מה אתם חושבים שזה נראה?" שאל רון.
"אמממ.. זה נראה כמו בית, ושני אנשים,לא?" עיוותה הרמיוני את פניה. "וזה נראה כמו רמז. הארי, אני חושבת שזה רמז למקום שאליו הם הולכים." אמרה בהתרגשות הרמיוני. "טדי השאיר רמז כי הוא ידע שאתה תבוא לחפש אחריו!"
"אוקיי, זה בית, ושני אנשים. מי אתם חושבים שהם?" שאל הארי וניסה להתרכז.
"הנה צלקת ומשקפיים, בואו באמת נחשוב מי זה" אמר רון בגלגול עיניים והסתכל על הארי. "וואו, הארי, זה נראה כאילו דובי צייר אותך."
"טוב, אז זה הארי וזה...?" שאלה הרמיוני
"מן הסתם ג'יני, לא?" אמר רון.
"טוב, אז יש לנו אותי, את ג'יני, ובית.. מה זה אמור להביע?" שאל הארי בספקנות.
זה היה מחזה די מוזר. שלושה מבוגרים, יושבים בדממה על האדמה ובוחנים ציור בחול של ילד בן שמונה.
"זו יכולה להיות מחילה..." אמר רון לאחר כמה דקות.
"אבל אז טדי היה מצייר אותך ואת אדון וגברת וויזלי." ביטלה הרמיוני את ההשערה.
"בית... בית... רגע, אולי זה המקום שבו טדי הרגיש בבית, במקום שבו ג'יני ואני טיפלנו בו." אמר הארי בפרץ התרגשות והצביע על הציור.
"כלומר, שהם הלכו לבית של.." רון השתתק והביט לעבר סבך השיחים שממנו יצא לפני כן ביין. הם שמעו קולות דהירה, ולאחר שתי דקות, לא רק קנטאור אחד הופיע, אלא מאות קנטאורים.
"הם ממש התרבו עם השנים.." לחש רון להארי

והם לא נראו שמחים במיוחד..

מוקדש לקרן- סתם כי בא לי

ולרותם- מאותה סיבה =]

חחחחח סתאםםם. מה הייתי עושה בלעדיכם?!?!

תגיבו!! פליז (?)

הפרק הקודם		הפרק הבא